תעשי לו מבצע בבית, עיצוב התנהגות, שכל יום שלא הרביץ בגן- יקבל בבית נקודה.

שבו עם הגננת ותבנו דרכי פעולה איך מעמידים לו גבול בגן.

תשוחחי איתו על זה. תתייעצו עם מומחים.

אם זה ילד שמבין ויודע להגדיר את עצמו- תנסי לדבר איתו למה זה קורה. 

לא ייתכן שהילד ירביץ בגן והגננת תהיה אשמה!!

בעיני גן אחר לא יעזור!!

ילד צריך לדעת לכבד סמכות. לציית לגבולות.

אולי יש לו מצוקה נקודתית בגן הזה? עם הגננת הזו? נסו לפתור אותה ביחד.

ולדעתי,

הורה שאוטומטית מגבה את הגננת, משדר חוסר אמון בילד.

זה גם משדר חוסר הוגנות: לא נכחנו במקרה, לא ראינו, ואנחנו "מענשים" על מה שקרה בגן..

צריך לשוחח עם הגננת ולהסביר לה שכל עוד הילד בגן- את הגיבוי המלא נותנים לה, כמובן אחרי הבנת התמונה במלואה.

בבית הילד צריך להרגיש מוגן ואהוב,

ולא להענש על מה שעשה בגן.

נשמע שיש איזשהי מצוקה נקודתית, כי עם גננות אחרות הוא מתנהג נפלא.. כפי שתיארת.

זה בעצם מסר סמוי שמביע אכזבה מהילד, על מה שקרה בגן

כתבת שמחנכים את הילד לא את הגננת, וכשילד מרביץ בגן לא ייתכן שהגננת תהיה אשמה.

לכן כתבתי, שעליהן לשוחח ולהחליט שבמסגרת הגן-  נותנים גיבוי מלא לגננת,

האמא לא אמורה להעניש את הילד על התנהגותו בגן.

(כמובן שאם יש מקרים שהבית משפיע על הגן, אז בוודאי שהבית אחראי אף הוא. לא נראה שזה המקרה כאן כי הילד מתנהג אצל אחת כך, ואצל מחליפה- אחרת)

נראה לי מתאים להיעזר בה במקרה כזה. קשה אבל משתלם לטווח ארוך. העיקרון: הילד משחק בכן - בך האמא ובגננת, בפסיכולוגית וכו'. הוא מכסח ואתן זורקות את כדור האשמה מאחת לשנייה. והילד? מה 'כפת לו, האחריות לא עליו. הוא השיג את מה שרצה - להתחבר לאמא. אם לא בטובות אז ברעות. צריך להעביר את האחריות לילד.

מרכז שפר

http://merkaz-shefer.org/language/en/home-page/

בחייו. הופכים את הילד לשלילי מראש. ה' ירחם.

טיפת עין טובה או אינטליגנציה רגשית לא צריכים להפעיל מבוגרים שמחנכים בשיטה הזו.

כל מה שעושים זה לזרוק את כל האחריות על כתפי הילד.

הייתי מתרחקת מזה כמו מאש.

האמא אמרה שהיא מציבה לחמוד גבולות בצורה סבירה ביותר. צריך לעזור לגננת לעשות אותו דבר בגן.

הילד לא שלילי והיא לא מובילה להפקיר את הילדים, כמו שאת רומזת.

אני לא רומזת, אני טוענת מפורשות.

השיטה לא מפקירה את הילד, הילד אולי לא שלילי, אבל מעשיו שליליים , מעשיו הם מניפולציה ויש להעביר את הכדור למגרש שלו.

ובכן, א. זה מסיר הרבה מהאחריות של ההורים להבין, להכיל ולתת כלים בידי הילד בלי להיות שיפוטיים.

ב.זה מסיר אחריות מההורים לתווך בין הילד לצוות החינוכי, להיות הקול שלו, דרישה אלמנטרית מהורה.

ג. הילד אומנם מתיישר, יש שקט תעשייתי, אבל הפנמה עמוקה של גבולות המותר והאסור אין פה. 

אבל מה שכתבת על השיטה לא נכון.

התנהגות הילד היא מטרתית, תני לו להשיג את מטרותיו בדרכים חיוביות ולא שליליות.

זה לא פותר את ההורה מהשקעה אינסופית בילד, מחשבה עליו, משחק איתו, טיפול בו, רגישות, חוסר שיפוטיות, אהבה.

התנהגות ילד כמטרתית א. זה מדרון חלקלק.

ב. ההנחה היא שבכל התנהגות של הילד תמיד יש משהו שהוא מנסה להרוויח. שלילד יש תמיד מניעים, שהכל מניפולציות.

זו נקודת מוצא שמראש מגדירה את היחסים בין ההורה לילד כנתונים במאבק כוח או במשחק של ריווח והפסד. 

זאת נקודת מוצא שלא נותנת מקום לתמימות, להתנהגות בתום לב ובידיים נקיות. לא נותנת מקום להנחה הטבעית הפשוטה שלפעמים הילד עצמו לא יודע מה הוא רוצה. שהוא מתנהג כך כי הוא עייף, כי הוא מתוסכל, כי לא טוב לו או כי הוא מבולבל והוא פשוט משליך את יהבו על הוריו או על הגננת במקרה הזה.

הגבול בין שתי נקודות המוצא הוא דק. והרבה פעמים נגיע לאותן דרכי פעולה מול (שפר) או עם הילד משתי נקודות המוצא. אבל כשנצא מתוך הנחה שהתנהגות הילד היא מטרתית, נפסיד את העין הטובה, גמילת החסד עם הילד והזרימה הטבעית.

לקחת גישה אחת ולראות בה חזות הכל - זו טעות עיוורת.

זה שהתנהגות הילד מטרתית לא מביאה אותנו לשדה קרב, אלא למקום של הבנה שלו וידע וכלים להתמודדות.

אני לא מומחית לגישת שפר ולא דבקה לגמרי בעקרונותיה, אך בהחלט משתמשת בתובנות שקיבלתי מהקורס (וגם בעקרונות הספר :איך לדבר כך.."): מטרתיות, העצמה הורית (שכמובן קיימת בעוד הרבה שיטות), כבוד לילד, לתת לו אתגר ולא לעטוף אותו, לתת לו למצוא את את הפתרון, עין טובה, מקום לתחושותיו והכרה בכך שהוא יישות נפרדת ממני עם צרכים/מחשבות/אופי בפני עצמו וכו.

חוץ ממה שכתבת לא לעטוף אותו.

תראי - אני פשוט בוגרת הגישה...על בשרי חוויתי אותה כילדה.

בשנים האחרונות אמא שלי ואני משוחחות הרבה על כך.

פעם היא שאלה - "אבל נתנו לכם המון עצמאות, המון אתגר". לא רציתי לצער אותה, אבל בלב חשבתי - "נכון. המון עצמאות, המון אתגר, אבל קודם לכך שברתם את חוט השידרה שלנו עם ההנחה שההתנהגות שלנו היא מטרתית. ובזה שלא, דבר ראשון, קודם לכל, עטפתם אותנו בחום ללא תנאי.

אני אומרת - לעטוף בחום ומשם לתת כוחות לעמוד באתגרים שמציבים לילד.

לא כל ילד יוכל לעמוד בכל אתגר. אם נשלח אותו לדרכו לעמוד באתגר שגדול למידותיו, נשבור אותו. לפעמים צריך פשוט לעטוף. אם אנחנו לא נהיה שם לצידם, מי כן?

המסקנה שלנו מהדיון המעניין היא שהכל צריך במידה.

קיצוניות לשום שיטה לא תביא תועלת.

עלינו לקחת את התוך מכל מה שאנחנו שומעים ולומדים ולמנף אותו.

כוונתי במונח "לעטוף" היתה לרפד את חייו בהגנה מלאה.

((אני לא גדלתי בגישת שפר, אבל ראיתי אצלנו במשפחה שקיים הבדל בין הגדולים שהתמודדו עם הרבה דברים לכן הקטן שחייו רופדו, קנו לו הכל, והרבה, לא היו ממנו דרישות מיוחדות, כל בקשותיו נענו, ועכשיו בחיים קשה לו בגלל הפינוק, ההרגל לשפע ולנוחות המירבית, לא יודע לעמוד בקושי הכי קטן: עבודה, ילדים, חמות... מרבה להתלונן ולהתבכיין. חבל.))

שולחת את רגשי הזדהותי. גם אני בוגרת של השיטה, ומבינה מאוד על מה את מדברת.

אם מתאים לך להיחשף, אשמח אם תכתבי לי באישי.

וממש לא סבלתי, אלא להיפך. (חייבת להגיב, כדי להראות שיש כאלה שהשיטה כן עושה להם טוב, הכל תלוי במינונים מן הסתם)

אמא שלי אמרה שכשהיו לה 4 ילדים (אני הייתי תינוקת) היא עברה את הקורס ועשתה שינוי מחשבתי בהורות שלה.

היא נתנה לנו הרבה אחריות על החיים שלנו (קימה בבוקר, הכנת שיעורים, תפילה וכדו' ממש מגיל צעיר)

אבל אני לא זוכרת שהיא נתחה כל דבר כ"מה אנחנו מרויחים מהעניין", היא די הקשיבה ונסתה להבין מה עובר עלינו.

בכל מקרה, אני זוכרת ילדות די מאושרת, עם אמא החלטית שיודעת מה היא רוצה מעצמה, שגרה די ברורה, אבל גם הרבה כיף והנאה. היא השקיעה בנו הרבה.

כמעט אף אחד מאיתנו לא עבר את "גיל ההתבגרות" כי די נתנו לנו להרגיש כבוגרים מגיל צעיר.

אז אומנם לא עברתי את סדנת שפר בעצמי (אני לא ממש אוהבת סדנאות, שוב, אולי כי הן מכניסות אותך לקבעון מסויים...) אבל איך שאני חוויתי את חווית הילדות - זה היה עם הרבה יתרונות. אבל יכול להיות מאוד שאמא שלי לא "נצמדה לספר" אלא לקחה רק חלק מהעקרונות למה שהיא ראתה לנכון שמתאים לנו. ויכול להיות שגם לי באופיי לא התאים האמא ה"עוטפת"...

תודה יקרה.

היום אני במקום אחר לגמרי ב"ה.

הילדים שלי עצמי חלקם כבר בוגרים, והם עצמאים ויצירתיים ונהדרים ב"ה.

הקשר ביננו מרגש.

וגם הורי שמחים בכולנו ואנחנו שמחים בהם.

תודה לה'.

מעולם לא תיארתי לי שאפשר ככה לשקם יחסים ולהשתקם בעצמך.

חסדי ה'.

אני ממליצה לך להמשיך בקשר עם פסיכולוגית הגן.

את רואה את הדברים מהמקום שלך וזה בסדר, אבל לא בטוח שמה שאת רואה (וגם לא מה שהגננת רואה) זה לגמרי אובייקטיבי

בשביל זה יש פסיכולוגית בגן

אני מקווה שלפחות עליה את סומכת

אני רוצה לומר קצת בניגוד למה ש"לעולם חסדו" כתבה-

שילד שמרגיש שהמבוגרים המשמעותיים בחייו (הורים וגננת) לא מתואמים ביניהם, זה יוצר אצלו תחושה של חוסר רציפות בסביבה שלו (כמו בין אבא ואמא כמובן). זה לא עניין של לתת גיבוי לגננת או לילד. אם יש צ'אנס עם הגננת הזאת - הייתי עובדת מאוד קשה כדי לחבור אליה ולהיות, לפחות בעבור הילד, כמה שיותר איתה. מותר לכן לחלוק בדרכי הפעולה אבל בגן - היא זו שתקבע את הכללים. אם את או מישהו אחר יצליחו לשכנע אותה לשנות גישה - סבבה, אבל אם לא - סתם חבל על המאמץ. התנגחות בגננת בסופו של דבר תפגע יותר מהכל - בילד. אי אפשר ליצור לילד פיצול - בבית אוהבים אותך, בגן לא.

אני ממליצה שוב לחזור אל הפסיכולוגית ולהתעקש על קשר רציף בעבודה איתו. כמו שאת אומרת - הדימוי העצמי שלו נבנה וחבל שייבנה באופן שלילי. חשוב שתעלי את החששות שלך.

לפעמים, קשר לא טוב בין גננת להורים גורם לגננת דווקא לנהוג יותר בכוחניות כלפי הילד. עצוב, אבל גם הגננת היא בנאדם. כשהגננת מרגישה שיש לה גיבוי היא יכולה לתת לעצמה קצת להרפות (שוב, מוכר גם מחיי היומיום בבית). בהצלחה.

לכל מי ששאלה את עצמה אז מתחילת שנה ועד היום גיביתי את הגננת ודיברתי הרבה עם הבן שלי שכמו שבבית אמא ואבא מחליטים ככה גם בגן יש גננת שמחליטה. והגננת החליטה על תוכנית אז התמדתי בה יום יום.

אבל לצערי (ועל כך גם הפסיכולוגית מסכימה) יש תחושה שהגננת פוחדת מהילד שמשדר ביטחון ולכן נמנעת מלשים לו גבולות קטנים ואז זה הופך למלחמה של ממש ואין לה ברירה אלא להתערב.

לגברת MP8 שענתה- אני יכולה להבטיח לך שאני לא מחנכת ולא מאמינה באלימות, אז קל לך להגיד "תחנכו את הילד שלכם", בלי להכיר ולדעת. ואני כאישה שעובדת בחינוך יכולה להגיד לך שיש בכוחו של מחנך למנוע בלאגן ועימותים עם קצת חכמה ומאמץ מעבר. לא אמרתי שהגננת אשמה אבל בהחלט יש לה חלק בתחושה שלו שהוא לא מוחזק (שהוא הסובל העיקרי ממנה). והתחושה הזאת רק מעודדת אותו להמשיך ולהתנהג כרצונו.

פסיכולוגית של הגן, לקחנו לפסיכולוג אישי, הלכתי לקורס הנחיית הורים ואפילו לקבוצת תמיכה לילדים מופרעים (שנעשתה במקביל להנחיית הורים..)

מאוד התלבטנו האם להעביר גן, גם כי חששנו שזה לא יעזור, ואז הביטחון העצמי שלו עוד יותר יקטן.

מה שעודד אותי, שראיתי שבתקופות החופשים בבית הוא יותר רגוע, וגם כשהוא חוזר לגן, הוא חוזר יחסית רגוע, אבל אחרי כמה ימים, שוב מתחיל הבלאגן, אז היה לי ברור שזה משהו בהתנהלות בגן, שאין מספיק סמכותיות. מצד שני- חששתי שאולי זה משהו שכן תלוי בו או פיזיולוגי - כמו רגישות יתר למגע/ריחות/רעשים שלא נותנת לו מנוח או חוסר יכולת לתקשר עם חברים שמביאה למצבי קיצון, ולכן כן ניסיתי טיפולים שונים (לא הועיל בהרבה)

במבט לאחור, היינו צריכים להעביר גן. בוודאות. ההימצאות בגן הזה תסכלה גם אותו וגם את הגננת וזה לא היה טוב, והיה גן יחסית קרוב עם גננת יותר נוקשה ועם גבולות ברורים, אבל גם אחת שיודעת לאתגר מבחינה שכלית - וזה מה שהוא היה צריך.

(ואת הבת שלי שלחנו לשם, וזו היתה טעות חמורה... היא דווקא יותר רגישה והיתה צריכה את הגננת העדינה והמכילה... אז השארנו אותה עוד שנה בגן חובה אחר לצורך תיקון השנה הזו)

איך התמודדנו עם זה? לצערי, בסופו של דבר, אני לקחתי את המושכות לידיים, ולמרות שאומרים לא לעשות את זה, הענשתי את הבן שלי עם עשה דברים חמורים בגן (כמו לכתוב מכתב התנצלות אם הרביץ לגננת אחרת הוא לא חוזר לגן, או לכתוב 3 פעמים "לא משחיתים רכוש של הגן" - הוא היה בגן חובה ונבון מאוד). הסברתי לו, שלא משנה מה, הוא חייב להקשיב לגננת.

העונשים האלה בהחלט השפיעו לטובה, כי הראו לו שאמא לא רק מבינה אותו, אלא גם מסבירה לו, שלא משנה מה, גם בגן יש גבולות. ולי הוא כן היה מקשיב.

מצד שני, נתתי לו לפרוק. הקשבתי הרבה פעמים לצד שלו בסבלנות רבה, בלי לשפוט (שוב, למעט מקרים חריגים שהייתי חייבת). הוא יצר בעזרת דגמים או ציורים ביטוי למצוקות שהוא הרגיש, ונתתי לזה מקום וגם לסיפורי הדמיון שלו על איך הוא הורג ילדים בגן...

היתה לנו מחברת קשר, ביני ובין הגננת, שהיא כותבת עליו דברים שעברו בגן ואני בבית. היא עשתה לו מבצע התנהגותי לפי שעות (בערך היה אפשר לצבור 8 מדבקות על זמנים ופעילויות שונות בגן) ובסוף אני הכנתי לו תעודת הצטיינות ונתנו לו פרס. אבל זה היה בא והולך, גם עם הפרסים והתמריצים, וגם עם העונשים, כי הבסיס הסמכותי היה חסר, והיה ביניהם איזה חוסר טאצ' בסיסי.

הכל עבר כלא היה כשנכנס לבית הספר... אם זה בגלל הגבולות הברורים, ואם בגלל המקום החדש שנתן לו להכנס לכובע אחר, ואולי כי הוא פשוט התבגר. השנים עושות להם נפלאות... אני רואה איך ילדים מתבגרים ומשתנים לטובה מגילאי 3-5 לגילאי 7-8 וזה פשוט פלא בעיני...

כי הוא מפריע לה. בן פחות משנה. אז העבירו אותו למטפלת אחרת ושם הוא פורח. זאת היתה ההמלצה שלי, במיוחד שבבית הוא ילד טוב

כל כך כעסתי בהתחלה כשהעיפו אותו, ואחר כך, כשהוא עבר ונהיה לו טוב ורגוע הודיתי יום יום. 

יש כאלה שאין להם חיבור לילד מסויים או לאופי מסויים של ילד...

רוטציה בדרכ באה לגן ולא ממש מציבה גבולות ( זה יום בשבוע- ולא כולם באמת מקפידות על ניהול גן כמו של הגננת הקבועה. )ולכן אין לילד מקום להילחם... ברגע שיש לילד סדר יום עם גבולות ברורים לפעמים הוא מנסה למצוא את מקומו וחוזקו... אני הייתי כגננת משנה גישה.. באה אליו בטוב מעלימה עין לפעמים מחזקת את הטוב ובטוח שיש טוב...  אבל... גבולות זה גבולות יש דברים שאני לא אוותר עליהם.

ובנוסף יש לעשות עיצוב התנהגות לקחת משהו אחד שהיתי רוצה לשפר אצל הילד ובונה איתו ביחד תהליך... אין לי ספק שהילד ישתנה לטובה.

בהצלחה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....