תעשי לו מבצע בבית, עיצוב התנהגות, שכל יום שלא הרביץ בגן- יקבל בבית נקודה.

שבו עם הגננת ותבנו דרכי פעולה איך מעמידים לו גבול בגן.

תשוחחי איתו על זה. תתייעצו עם מומחים.

אם זה ילד שמבין ויודע להגדיר את עצמו- תנסי לדבר איתו למה זה קורה. 

לא ייתכן שהילד ירביץ בגן והגננת תהיה אשמה!!

בעיני גן אחר לא יעזור!!

ילד צריך לדעת לכבד סמכות. לציית לגבולות.

אולי יש לו מצוקה נקודתית בגן הזה? עם הגננת הזו? נסו לפתור אותה ביחד.

ולדעתי,

הורה שאוטומטית מגבה את הגננת, משדר חוסר אמון בילד.

זה גם משדר חוסר הוגנות: לא נכחנו במקרה, לא ראינו, ואנחנו "מענשים" על מה שקרה בגן..

צריך לשוחח עם הגננת ולהסביר לה שכל עוד הילד בגן- את הגיבוי המלא נותנים לה, כמובן אחרי הבנת התמונה במלואה.

בבית הילד צריך להרגיש מוגן ואהוב,

ולא להענש על מה שעשה בגן.

נשמע שיש איזשהי מצוקה נקודתית, כי עם גננות אחרות הוא מתנהג נפלא.. כפי שתיארת.

זה בעצם מסר סמוי שמביע אכזבה מהילד, על מה שקרה בגן

כתבת שמחנכים את הילד לא את הגננת, וכשילד מרביץ בגן לא ייתכן שהגננת תהיה אשמה.

לכן כתבתי, שעליהן לשוחח ולהחליט שבמסגרת הגן-  נותנים גיבוי מלא לגננת,

האמא לא אמורה להעניש את הילד על התנהגותו בגן.

(כמובן שאם יש מקרים שהבית משפיע על הגן, אז בוודאי שהבית אחראי אף הוא. לא נראה שזה המקרה כאן כי הילד מתנהג אצל אחת כך, ואצל מחליפה- אחרת)

נראה לי מתאים להיעזר בה במקרה כזה. קשה אבל משתלם לטווח ארוך. העיקרון: הילד משחק בכן - בך האמא ובגננת, בפסיכולוגית וכו'. הוא מכסח ואתן זורקות את כדור האשמה מאחת לשנייה. והילד? מה 'כפת לו, האחריות לא עליו. הוא השיג את מה שרצה - להתחבר לאמא. אם לא בטובות אז ברעות. צריך להעביר את האחריות לילד.

מרכז שפר

http://merkaz-shefer.org/language/en/home-page/

בחייו. הופכים את הילד לשלילי מראש. ה' ירחם.

טיפת עין טובה או אינטליגנציה רגשית לא צריכים להפעיל מבוגרים שמחנכים בשיטה הזו.

כל מה שעושים זה לזרוק את כל האחריות על כתפי הילד.

הייתי מתרחקת מזה כמו מאש.

האמא אמרה שהיא מציבה לחמוד גבולות בצורה סבירה ביותר. צריך לעזור לגננת לעשות אותו דבר בגן.

הילד לא שלילי והיא לא מובילה להפקיר את הילדים, כמו שאת רומזת.

אני לא רומזת, אני טוענת מפורשות.

השיטה לא מפקירה את הילד, הילד אולי לא שלילי, אבל מעשיו שליליים , מעשיו הם מניפולציה ויש להעביר את הכדור למגרש שלו.

ובכן, א. זה מסיר הרבה מהאחריות של ההורים להבין, להכיל ולתת כלים בידי הילד בלי להיות שיפוטיים.

ב.זה מסיר אחריות מההורים לתווך בין הילד לצוות החינוכי, להיות הקול שלו, דרישה אלמנטרית מהורה.

ג. הילד אומנם מתיישר, יש שקט תעשייתי, אבל הפנמה עמוקה של גבולות המותר והאסור אין פה. 

אבל מה שכתבת על השיטה לא נכון.

התנהגות הילד היא מטרתית, תני לו להשיג את מטרותיו בדרכים חיוביות ולא שליליות.

זה לא פותר את ההורה מהשקעה אינסופית בילד, מחשבה עליו, משחק איתו, טיפול בו, רגישות, חוסר שיפוטיות, אהבה.

התנהגות ילד כמטרתית א. זה מדרון חלקלק.

ב. ההנחה היא שבכל התנהגות של הילד תמיד יש משהו שהוא מנסה להרוויח. שלילד יש תמיד מניעים, שהכל מניפולציות.

זו נקודת מוצא שמראש מגדירה את היחסים בין ההורה לילד כנתונים במאבק כוח או במשחק של ריווח והפסד. 

זאת נקודת מוצא שלא נותנת מקום לתמימות, להתנהגות בתום לב ובידיים נקיות. לא נותנת מקום להנחה הטבעית הפשוטה שלפעמים הילד עצמו לא יודע מה הוא רוצה. שהוא מתנהג כך כי הוא עייף, כי הוא מתוסכל, כי לא טוב לו או כי הוא מבולבל והוא פשוט משליך את יהבו על הוריו או על הגננת במקרה הזה.

הגבול בין שתי נקודות המוצא הוא דק. והרבה פעמים נגיע לאותן דרכי פעולה מול (שפר) או עם הילד משתי נקודות המוצא. אבל כשנצא מתוך הנחה שהתנהגות הילד היא מטרתית, נפסיד את העין הטובה, גמילת החסד עם הילד והזרימה הטבעית.

לקחת גישה אחת ולראות בה חזות הכל - זו טעות עיוורת.

זה שהתנהגות הילד מטרתית לא מביאה אותנו לשדה קרב, אלא למקום של הבנה שלו וידע וכלים להתמודדות.

אני לא מומחית לגישת שפר ולא דבקה לגמרי בעקרונותיה, אך בהחלט משתמשת בתובנות שקיבלתי מהקורס (וגם בעקרונות הספר :איך לדבר כך.."): מטרתיות, העצמה הורית (שכמובן קיימת בעוד הרבה שיטות), כבוד לילד, לתת לו אתגר ולא לעטוף אותו, לתת לו למצוא את את הפתרון, עין טובה, מקום לתחושותיו והכרה בכך שהוא יישות נפרדת ממני עם צרכים/מחשבות/אופי בפני עצמו וכו.

חוץ ממה שכתבת לא לעטוף אותו.

תראי - אני פשוט בוגרת הגישה...על בשרי חוויתי אותה כילדה.

בשנים האחרונות אמא שלי ואני משוחחות הרבה על כך.

פעם היא שאלה - "אבל נתנו לכם המון עצמאות, המון אתגר". לא רציתי לצער אותה, אבל בלב חשבתי - "נכון. המון עצמאות, המון אתגר, אבל קודם לכך שברתם את חוט השידרה שלנו עם ההנחה שההתנהגות שלנו היא מטרתית. ובזה שלא, דבר ראשון, קודם לכל, עטפתם אותנו בחום ללא תנאי.

אני אומרת - לעטוף בחום ומשם לתת כוחות לעמוד באתגרים שמציבים לילד.

לא כל ילד יוכל לעמוד בכל אתגר. אם נשלח אותו לדרכו לעמוד באתגר שגדול למידותיו, נשבור אותו. לפעמים צריך פשוט לעטוף. אם אנחנו לא נהיה שם לצידם, מי כן?

המסקנה שלנו מהדיון המעניין היא שהכל צריך במידה.

קיצוניות לשום שיטה לא תביא תועלת.

עלינו לקחת את התוך מכל מה שאנחנו שומעים ולומדים ולמנף אותו.

כוונתי במונח "לעטוף" היתה לרפד את חייו בהגנה מלאה.

((אני לא גדלתי בגישת שפר, אבל ראיתי אצלנו במשפחה שקיים הבדל בין הגדולים שהתמודדו עם הרבה דברים לכן הקטן שחייו רופדו, קנו לו הכל, והרבה, לא היו ממנו דרישות מיוחדות, כל בקשותיו נענו, ועכשיו בחיים קשה לו בגלל הפינוק, ההרגל לשפע ולנוחות המירבית, לא יודע לעמוד בקושי הכי קטן: עבודה, ילדים, חמות... מרבה להתלונן ולהתבכיין. חבל.))

שולחת את רגשי הזדהותי. גם אני בוגרת של השיטה, ומבינה מאוד על מה את מדברת.

אם מתאים לך להיחשף, אשמח אם תכתבי לי באישי.

וממש לא סבלתי, אלא להיפך. (חייבת להגיב, כדי להראות שיש כאלה שהשיטה כן עושה להם טוב, הכל תלוי במינונים מן הסתם)

אמא שלי אמרה שכשהיו לה 4 ילדים (אני הייתי תינוקת) היא עברה את הקורס ועשתה שינוי מחשבתי בהורות שלה.

היא נתנה לנו הרבה אחריות על החיים שלנו (קימה בבוקר, הכנת שיעורים, תפילה וכדו' ממש מגיל צעיר)

אבל אני לא זוכרת שהיא נתחה כל דבר כ"מה אנחנו מרויחים מהעניין", היא די הקשיבה ונסתה להבין מה עובר עלינו.

בכל מקרה, אני זוכרת ילדות די מאושרת, עם אמא החלטית שיודעת מה היא רוצה מעצמה, שגרה די ברורה, אבל גם הרבה כיף והנאה. היא השקיעה בנו הרבה.

כמעט אף אחד מאיתנו לא עבר את "גיל ההתבגרות" כי די נתנו לנו להרגיש כבוגרים מגיל צעיר.

אז אומנם לא עברתי את סדנת שפר בעצמי (אני לא ממש אוהבת סדנאות, שוב, אולי כי הן מכניסות אותך לקבעון מסויים...) אבל איך שאני חוויתי את חווית הילדות - זה היה עם הרבה יתרונות. אבל יכול להיות מאוד שאמא שלי לא "נצמדה לספר" אלא לקחה רק חלק מהעקרונות למה שהיא ראתה לנכון שמתאים לנו. ויכול להיות שגם לי באופיי לא התאים האמא ה"עוטפת"...

תודה יקרה.

היום אני במקום אחר לגמרי ב"ה.

הילדים שלי עצמי חלקם כבר בוגרים, והם עצמאים ויצירתיים ונהדרים ב"ה.

הקשר ביננו מרגש.

וגם הורי שמחים בכולנו ואנחנו שמחים בהם.

תודה לה'.

מעולם לא תיארתי לי שאפשר ככה לשקם יחסים ולהשתקם בעצמך.

חסדי ה'.

אני ממליצה לך להמשיך בקשר עם פסיכולוגית הגן.

את רואה את הדברים מהמקום שלך וזה בסדר, אבל לא בטוח שמה שאת רואה (וגם לא מה שהגננת רואה) זה לגמרי אובייקטיבי

בשביל זה יש פסיכולוגית בגן

אני מקווה שלפחות עליה את סומכת

אני רוצה לומר קצת בניגוד למה ש"לעולם חסדו" כתבה-

שילד שמרגיש שהמבוגרים המשמעותיים בחייו (הורים וגננת) לא מתואמים ביניהם, זה יוצר אצלו תחושה של חוסר רציפות בסביבה שלו (כמו בין אבא ואמא כמובן). זה לא עניין של לתת גיבוי לגננת או לילד. אם יש צ'אנס עם הגננת הזאת - הייתי עובדת מאוד קשה כדי לחבור אליה ולהיות, לפחות בעבור הילד, כמה שיותר איתה. מותר לכן לחלוק בדרכי הפעולה אבל בגן - היא זו שתקבע את הכללים. אם את או מישהו אחר יצליחו לשכנע אותה לשנות גישה - סבבה, אבל אם לא - סתם חבל על המאמץ. התנגחות בגננת בסופו של דבר תפגע יותר מהכל - בילד. אי אפשר ליצור לילד פיצול - בבית אוהבים אותך, בגן לא.

אני ממליצה שוב לחזור אל הפסיכולוגית ולהתעקש על קשר רציף בעבודה איתו. כמו שאת אומרת - הדימוי העצמי שלו נבנה וחבל שייבנה באופן שלילי. חשוב שתעלי את החששות שלך.

לפעמים, קשר לא טוב בין גננת להורים גורם לגננת דווקא לנהוג יותר בכוחניות כלפי הילד. עצוב, אבל גם הגננת היא בנאדם. כשהגננת מרגישה שיש לה גיבוי היא יכולה לתת לעצמה קצת להרפות (שוב, מוכר גם מחיי היומיום בבית). בהצלחה.

לכל מי ששאלה את עצמה אז מתחילת שנה ועד היום גיביתי את הגננת ודיברתי הרבה עם הבן שלי שכמו שבבית אמא ואבא מחליטים ככה גם בגן יש גננת שמחליטה. והגננת החליטה על תוכנית אז התמדתי בה יום יום.

אבל לצערי (ועל כך גם הפסיכולוגית מסכימה) יש תחושה שהגננת פוחדת מהילד שמשדר ביטחון ולכן נמנעת מלשים לו גבולות קטנים ואז זה הופך למלחמה של ממש ואין לה ברירה אלא להתערב.

לגברת MP8 שענתה- אני יכולה להבטיח לך שאני לא מחנכת ולא מאמינה באלימות, אז קל לך להגיד "תחנכו את הילד שלכם", בלי להכיר ולדעת. ואני כאישה שעובדת בחינוך יכולה להגיד לך שיש בכוחו של מחנך למנוע בלאגן ועימותים עם קצת חכמה ומאמץ מעבר. לא אמרתי שהגננת אשמה אבל בהחלט יש לה חלק בתחושה שלו שהוא לא מוחזק (שהוא הסובל העיקרי ממנה). והתחושה הזאת רק מעודדת אותו להמשיך ולהתנהג כרצונו.

פסיכולוגית של הגן, לקחנו לפסיכולוג אישי, הלכתי לקורס הנחיית הורים ואפילו לקבוצת תמיכה לילדים מופרעים (שנעשתה במקביל להנחיית הורים..)

מאוד התלבטנו האם להעביר גן, גם כי חששנו שזה לא יעזור, ואז הביטחון העצמי שלו עוד יותר יקטן.

מה שעודד אותי, שראיתי שבתקופות החופשים בבית הוא יותר רגוע, וגם כשהוא חוזר לגן, הוא חוזר יחסית רגוע, אבל אחרי כמה ימים, שוב מתחיל הבלאגן, אז היה לי ברור שזה משהו בהתנהלות בגן, שאין מספיק סמכותיות. מצד שני- חששתי שאולי זה משהו שכן תלוי בו או פיזיולוגי - כמו רגישות יתר למגע/ריחות/רעשים שלא נותנת לו מנוח או חוסר יכולת לתקשר עם חברים שמביאה למצבי קיצון, ולכן כן ניסיתי טיפולים שונים (לא הועיל בהרבה)

במבט לאחור, היינו צריכים להעביר גן. בוודאות. ההימצאות בגן הזה תסכלה גם אותו וגם את הגננת וזה לא היה טוב, והיה גן יחסית קרוב עם גננת יותר נוקשה ועם גבולות ברורים, אבל גם אחת שיודעת לאתגר מבחינה שכלית - וזה מה שהוא היה צריך.

(ואת הבת שלי שלחנו לשם, וזו היתה טעות חמורה... היא דווקא יותר רגישה והיתה צריכה את הגננת העדינה והמכילה... אז השארנו אותה עוד שנה בגן חובה אחר לצורך תיקון השנה הזו)

איך התמודדנו עם זה? לצערי, בסופו של דבר, אני לקחתי את המושכות לידיים, ולמרות שאומרים לא לעשות את זה, הענשתי את הבן שלי עם עשה דברים חמורים בגן (כמו לכתוב מכתב התנצלות אם הרביץ לגננת אחרת הוא לא חוזר לגן, או לכתוב 3 פעמים "לא משחיתים רכוש של הגן" - הוא היה בגן חובה ונבון מאוד). הסברתי לו, שלא משנה מה, הוא חייב להקשיב לגננת.

העונשים האלה בהחלט השפיעו לטובה, כי הראו לו שאמא לא רק מבינה אותו, אלא גם מסבירה לו, שלא משנה מה, גם בגן יש גבולות. ולי הוא כן היה מקשיב.

מצד שני, נתתי לו לפרוק. הקשבתי הרבה פעמים לצד שלו בסבלנות רבה, בלי לשפוט (שוב, למעט מקרים חריגים שהייתי חייבת). הוא יצר בעזרת דגמים או ציורים ביטוי למצוקות שהוא הרגיש, ונתתי לזה מקום וגם לסיפורי הדמיון שלו על איך הוא הורג ילדים בגן...

היתה לנו מחברת קשר, ביני ובין הגננת, שהיא כותבת עליו דברים שעברו בגן ואני בבית. היא עשתה לו מבצע התנהגותי לפי שעות (בערך היה אפשר לצבור 8 מדבקות על זמנים ופעילויות שונות בגן) ובסוף אני הכנתי לו תעודת הצטיינות ונתנו לו פרס. אבל זה היה בא והולך, גם עם הפרסים והתמריצים, וגם עם העונשים, כי הבסיס הסמכותי היה חסר, והיה ביניהם איזה חוסר טאצ' בסיסי.

הכל עבר כלא היה כשנכנס לבית הספר... אם זה בגלל הגבולות הברורים, ואם בגלל המקום החדש שנתן לו להכנס לכובע אחר, ואולי כי הוא פשוט התבגר. השנים עושות להם נפלאות... אני רואה איך ילדים מתבגרים ומשתנים לטובה מגילאי 3-5 לגילאי 7-8 וזה פשוט פלא בעיני...

כי הוא מפריע לה. בן פחות משנה. אז העבירו אותו למטפלת אחרת ושם הוא פורח. זאת היתה ההמלצה שלי, במיוחד שבבית הוא ילד טוב

כל כך כעסתי בהתחלה כשהעיפו אותו, ואחר כך, כשהוא עבר ונהיה לו טוב ורגוע הודיתי יום יום. 

יש כאלה שאין להם חיבור לילד מסויים או לאופי מסויים של ילד...

רוטציה בדרכ באה לגן ולא ממש מציבה גבולות ( זה יום בשבוע- ולא כולם באמת מקפידות על ניהול גן כמו של הגננת הקבועה. )ולכן אין לילד מקום להילחם... ברגע שיש לילד סדר יום עם גבולות ברורים לפעמים הוא מנסה למצוא את מקומו וחוזקו... אני הייתי כגננת משנה גישה.. באה אליו בטוב מעלימה עין לפעמים מחזקת את הטוב ובטוח שיש טוב...  אבל... גבולות זה גבולות יש דברים שאני לא אוותר עליהם.

ובנוסף יש לעשות עיצוב התנהגות לקחת משהו אחד שהיתי רוצה לשפר אצל הילד ובונה איתו ביחד תהליך... אין לי ספק שהילד ישתנה לטובה.

בהצלחה

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.