פתאום היא אומרת לי שמחר יש מבחן במתמטיקה בתל אביב.
ומחר צום.
אז פתאום חזרתי הביתה עם אמא.
ופתאום צום.
כלומר, פתאום יהיה צום.
אני מתעבת צומות.
אני מתעבת מבחנים במתמטיקה שכל הילדים הכי חננים ביקום משתתפים בהם.
אני שונאת לחשוב על זה שגם אני משתתפת בהם.
אני שונאת סופי צומות.
אני שונאת לעשות מבחני-סופר-חננים בסוף צום.
אני שונאת להתגלגל בדרכים.
אני שונאת ללכת לאיבוד באוניברסיטה.
אני שונאת לשנוא.
אוך, נשמע יום מרגיז ממש מחר
את חייבת להשתתף במבחן הכולם וזה?
במאמר מוסגר:
אני לא אוהב שאנשים שאני לא מכיר מוזגים לי קרונפלקס בצלחת.
הם לא יודעים כמה חלב אני אוהב.
הם לא מכירים אותי.
הם לא יודעים מה עברתי.
אבל באלי
כי אם אני אעבור אותו זה יהיה ממש מרגש. אבל ממש סביר להניח שאני אהיה מהאחרונים ברשימה של המתמודדים.
אבל צריך לנסות, לא?
כי בטח לא סתם עברתי את השלב הראשון
אז אולי תחשבי רק על הכיף של ההצלחה?
לאורך כל הנסיעה וההתגלגלות בדרכים והצום והסוף צום והחננים או לא,
תחשבי איזה מגניב ומרגש יהיה כשתעברי!
(פופ אני לא אני עכשיו)
אבל אני אנסה.
ואני בכלל לא רוצה לעבור.
כי אז זה להתמודד מול גאוני מתמטיקה שאין להם חיים
וזה יהיה עצוב,
כי עדיף להיכשל בקטנה מאשר להיכשל עם שק תקוות מאחור.
ואת באמת לא רוצה לעבור, או שפשוט מפחדת להצליח?
(יש דבר כזה
)
מה זה לפחד להצליח? 
שורדתתתאם לא היה לך מוח מתמטי, מסכימה איתי שלא היית נכנסת למבחן הזה בכלל?
כן?
יופי.
המ
האמת שאינלי כוח להסביר
תוותרי לי הפעם?
בס"ד
נראה לי זה טוב ולו רק כדי ללמוד את המסר הזה
)*בננית*אחרונהמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
