זה משפט ממש קלישאתי.

מזה הכל בראש. ברור שבראש אז איפה ברגלים?!

כל בנאדם שחווה את מה שאת מתארת יודע שזה בראש. כי בראש יש הכל דמיונות מחשבות, שאיפות,רגשות.

וזה לא נכון שאת צריכה פשוט להתחיל לחשוב אחרת. כחי מין הסתם אם היית יכולה לעשות את זה היית עושה את זה.

יש לך חסימה מסויימת, קושי.

ומה שיכול לעזור לך זה טיפול פסיכולוגי. לדבר להוציא לשחרר.

זה ממש לא הולך להרוס לך את השידוכים. חצי מהמדינה הולכת לפסיכולוג. זה שמישהו הולך לפסיכולוג זה רק מראה שהוא בנאדם בוגר שמטפל בעצמו ובבעיות שלו.

אם תחכי בלי לעשות כלום המצב לא יהיה יותר טוב.

מחזקת אותך על ששיתפת פה. ומזמינה אותך לדבר איתי בפרטי אשמח לעזור לך..

הרבה פעמים זה נעשה יותר ויותר מתוסבך כי לא מכירים בעצם זה שיש בעיה ומדחיקים אותה.

לגבי האמירה ש"הכל בראש"

ברור שזה נכון,

אבל בד"כ כשאומרים את זה מתכונים שהפיתרון הוא פשוט ולא צריך להיכנס לזה בעומק 

- וזה ממש לא נכון.

אנשים שלא חוו דיכאון/ לא אנשי מקצוע מיקצועיים, לרוב לא כ"כ מבינים באמת 'מה הסיפור?'[במיוחד שבמשך הרבה זמן אדם עשה הצגות שהכל טוב], וחושבים שבכמה אמירות פשוטות הכל יגמר.

לשנות דפוסי חשיבה שנגרמו ונגרמים מחוויות רגשות ופרשנות של המציאות [בפרט שזה במשך שנים] - זה לא דבר שפשוט לעשותו בלי הדרכה וייעוץ [ועם יעוץ טוב ונכון ב"ה אנשים יצאו ויוצאים מדכאונות ואפ' יותר מחוזקים].

לגבי השידוכים נשאל שאלה אחרת:

האם בחור ירצה לצאת עם בחורה בדיכאון שלא טיפלה בו?

אני חושב שהתשובה ברורה. וגם אליבא דאמת [גם אם המשודך לא יגלה או שיסכים בכל זאת וכו']

- זאת מציאות שצריך לפתור אותה בשביל לחיות חיים בכלל, וחיי זוגיות בפרט - בבריאות ושמחה.

ובלי להיכנס לעניין הזה ברצינות זה לא יפתר לבד - חשוב מאוד לא לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח!

בעניין הטיפול עצמו -

אני ממש ממליץ לפנות ליועץ שבא בגישה יהודית אמיתית לכל העניין של הנפש [ממליץ בחום מניסיון על בוגרי ביה"ס ליעוץ תורני תורת החיים].

ממש מבהיל לראות את הקילקולים שעומדים ביסודות התפיסות הגויות והחילוניות לכל העניין של הנפש והטיפול בה.

חיזקי ואימצי, בהצלחה רבה!

תודה רבה על כל התגובות!!!

למרות שיש כל כך הרבה אנשים שרוצים לעזור לי עדיין אני מרגישה לבד בכל הסיפור הזה, שכל-כך באלי שיגמר כבר

אני עדיין נרתעת מהרעיון ללכת לפסיכולג (אני מרגישה שהליכה לפסיכולוג זה כמו חותמת על זה שיש לך מחלת נפש- אני יודעתתת שזה לא נכון!!!!!( (אל תאכלי אותי על האמרה הזאת) אבל ככה זה תקוע לי בראש וככה אני מרגישה..).

יש למישהו רעיון לשיטת טיפול אחרת אולי?

ומה זה טיפול בשיטת cbt?

..

כל אדם יכול לסבול לפעמים מתופעות של דיכאון, למשל אחרי אירוע מצער וכדו' כל אדם יכול לסבול לפעמים מכפייתיות(סגרת את הגז?\הדלת?) וכל אדם יכול לסבול לפעמים ממצבי רוח קיצוניים שמתהפכים לו(מאניה דיפרסיה). אדם שמאובחן -זה פשוט קורה אצלו הרבה יותר ובעוצמות חזקות הרבה יותר.

ועוד, האם אדם שח"ו סובל מסכרת לא ילך לטיפול כי זה חותמת על היותו עם סכרת? ומה לגבי סרטן? ומה לגבי סתם מישהו שיצא ממלחמה ועבר שם טראומות(יש לי לפחות חבר אחד כזה שאני יודע עליו מצוק איתן)? מה עם מישהו שסובל מקריזות ועצבני? ומה עם אדם שסתם עייף המון במהלך רוב היום וקשה לו לתפקד? מה יותר טוב ממה? מה נורמלי? כל אחד והתיק שלו. אל תתרגשי מההשפעה החברתית והסטיגמות הקיימות. אני כל הזמן שומע על אנשים שהולכים לאנשי מקצוע בתחומים שונים הקשורים לנפש. בחברה החילונית זה בכלל נפוץ. וכל סטיגמה שהיא לא משנה את המציאות האמיתית והיא שלפעמים פשוט צריך עזרה חיצונית לסדר את המחשבות והנפש או לטפל בהן.

אגב, רק כדי לסבר את האוזן - האם מישהו שהולך להתייעץ עם רב בהמון תחומי חיים זה לא סוג של טיפול ועזרה? ומה לגבי סתם חבר טוב שיודע להקשיב ולייעץ?

השאלה היא לא איזה תיק יש למי - השאלה היא אם למי שתרצי להתחתן איתו יתאים לסחוב איתך ביחד את התיק הזה שיש לך ובעז"ה גם יעלם. ואם לא - אז כנראה הוא פשוט לא מתאים לך ולא בשבילך.

לסיכום דבריי - לפעמים תהליך עצמי הוא קשה. יש אנשים שעוברים אותו לבד ויש אנשים שצריכים עזרה. אני מכיר אנשים מכאן ומכאן. את לא צריכה להתבייש בעצמך - זו את. לכל אחד יש יתרונות וקשיים ובהתאם גם לך. וכמו כל אדם - את סה"כ רוצה לטפל בנקודות שקשה לך בהם - עם אנשים שפשוט מבינים בזה יותר ובעלי נסיון.

מקווה שהצלחתי להועיל.
שיהיה בהצלחה רבה!

קודם כל את מהממת והכל הכל יסתדר לטובה בעזרת השם ממש.

את תראי.

את תהי שמחה ומאושרת ועם חיות אמיתית ותזכי להקים בית כשר ונאמן בישראל עם בחור שיאהב אותך ממש!

דבר שני,

אל תבהלי מהמצב הזה נשמה!

זה לא נעים בכלל ואני מבינה אותך מאוד, אבל אפשר לצאת מהכל.

צריך לפעמים מישהו מדוייק שיכוון,

ויעזור לצאת מהמצב כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ולבד זה יכול להיות אפשרי אבל מאוד קשה.

אין לך מה להתבייש בזה בכלל.

ברגע שתכירי בחור רגיש שיאהב אותך, ותספרי לו שבעקבות זה שלא היית שמחה מספיק הלכת לטיפול מסויים הוא יעריך את זה מאוד. מבטיחה לך.

זו מעלה גדולה בעיני שאדם רוצה לצאת ממצב לא טוב שהוא נמצא בו ויפעל לשם כך.

אז אל תחששי מזה בכלל

ועוד דבר,

אני בטוחה ממש ממש ממש שברגע שתצאי מזה ותעברי עם עצמך תהליך בריא ונכון את גם תכירי אותו בפשטות ושמחה גדולה. עצם המצב הבריא בנפש פותח פתח לשפע בנקודה הזו

ולסיום, וחשוב לי לומר זאת (ונא לא לפתח דיון בנושא, היו כאן די והותר כאלו )

אני לא ממליצה ללכת לפסיכולוג, אלא לסוג אחר של טיפול. שמותאם לנשמה הקדושה שלך.

ואם את עיקשת ללכת דווקא לפסיכולוג

אז חשוב שיהיה יר"ש.

אם את רוצה לברר לגבי זה, מוזמנת בשמחה באישי!

הנפש יקרה היא וצריך לשמרה ולהזהר בה מאוד מאוד (רבי נחמן )

ה' יברך אותך אחות!

דבר ראשון אני רוצה לשלוח לך חיבוק ענק! את מתארת כאן קושי לא פשוט שמלווה אותך כבר 3 (!) שנים..ובעיני זה ממש טוב שפנית והצפת את הקושי- לפעמים זה ממש חלק מהריפוי...(בלי להתיימר להיות איזו פסיכולוגית ) 

אני חושבת שזה מעולה ששיתפת את ההורים ועירבת איש מקצוע. 

לדעתי טיפול פסיכולוגי (במיוחד אם המליצו לך עליו) הוא חשוב מאין כמוהו ועשוי לעזור לך- החשש שלך מפני "פגיעה" בשידוכים מובן אבל אני לא חושבת שמוצדק...הרי אם לא תלכי לטיפול- רוב הסיכויים שהמצב יישאר כמו שהוא ולא יעבור מעצמו (במיוחד אם את מציינת שזה כך כבר 3 שנים ואין סיבה ספציפית לכך) האם את רואה את עצמך מצליחה לצאת למטרת היכרות וחתונה ככה? דווקא ה"דיכאון" הזה עלול להרחיק ממך את הבחור ולא הטיפול בו!

אני מאמינה שטיפול כזה (וכמובן המון תפילות) רק יועיל בעז"ה, כמובן שחשוב להעלות את זה בפגישות (מתי ואיך זאת שאלה מצויינת) אבל כמובן בפרופורציה- במיוחד אם הטיפול ישנה את המצב לגמרי.

ואגב, לא כתבת בת כמה את או מה את עושה בחיים- אבל בכללי תמיד טוב לעסוק במשהו משמעותי שגורם לך הנאה- אל תעצרי את החיים בגלל זה!

שיהיה לך מלא בהצלחה!

אז ככה, קודם כל - תלכי למישהו מקצועי שאת יכולה לסמוך עליו ושיעשה הבחנה. איש מקצוע צריך להיות מעורב בסיפור והוא ידע לומר לך אם את עוברת משהו שמצריך טיפול.

דבר שני, הורים, מטבע היותם הורים - מאוד רוצים לגונן על ילדיהם וגם קצת על עצמם ולכן יהיה להם קשה עם כל דבר משמעותי וקשה שיהיה לילד. בהתאם, אני משער שכל אדם שמספר להורים שלו על קושי בלתי סביר נתקל בתגובה דומה(אני מכיר מקרוב מישהו שנתקל בתגובה ממש זהה) וכאילו חוסר רצון להכיר במציאות. כי הרי כל קושי נפשי נובע ממשהו בשכל - האם עצם הידיעה שהכל נמצא בשכל עוזרת לפתור את עצם הבעיה? לפעמים כן, אבל לא תמיד.

וביחס לחשש משידוכים. יש הבדל מהותי בין אדם שמודע לעצמו ומוכן לטפל לבין אדם שלא מודע לעצמו ולכן לא מוכן לטפל. אם משהו נמצא בטיפול - הרבה יותר קל להתחתן עם מישהי בידיעה שהיא נמצאת בידיים טובות בנושא הזה מאשר בחורה שלא מודעת לעצמה ולא מטופלת. ההכרה בבעיה והרצון לטפל בה היא בהגדרה חצי מהפתרון. ומשום הצורך שאני רואה לדרבן אותך בעניין אהיה יותר חריף, הרי להסתיר דבר כזה מבחור זה לא הגון, ומה את חושבת שיפגע יותר בשידוכים - שבחור ידע שהוא יוצא עם מישהי עם בעיה לא מטופלת בטענה ש"הכל בראש" או שהוא ידע שיש בעיה אבל היא בטיפול ויש תהליך של התקדמות וכדו'?

על כן, אני ממש מציע לך ללכת לאיש מקצוע - פסיכולוג שיעשה הבחנה והוא(!) שיקבע את מצבך והאם הדבר שעליו את מדברת כפי שתציגי לו את זה על כל פרטיו וענייניו(חשוב לא להסתיר מידע - זה לטובתך בסה"כ!) הוא דבר המצריך טיפול ואיזה סוג טיפול מומלץ במצב הזה. כשתבואי עם חוות דעת מקצועית - אני חושב שזה יכול גם להקל על ההורים לקבל את המצב בכל כיוון שלו.

שיהיה בהצלחה רבה!

לא פשוטים בשביל להיות בריאה, מאוזנת ושמחה למענך ולמענו בשביל שיהיה לכם טוב ביחד.
מצבים כמו שלך יכולים להעיד על כך שהחיים שלך כמו שעיצבת אותם עד עכשיו, הם כבר קטנים מדי לנשמתך שגדלה. כמו נחש שגדל ומשיל את עורו שקטן עליו כבר. אני כמובן לא מתיימר לאבחן, אלא רק להגיד שמניסיון יכול להיות שהמצב בו את נמצאת עכשיו הוא סימן למשהו גדול בך שרוצה לפרוץ החוצה להיוולד ולפרוח, וזה מלווה במשבר.
ואני מצטרף לאלה שכתבו להיזהר מאוד מפסיכולוגים לא יראי שמיים. כבודם במקומם מונח, אבל לפעמים ההבנה שלהם את המציאות כל כך פסימית, מקובעת ורדודה, שיש אלטרנטיבות הרבה יותר טובות מהם.
תחשבי איך תסתכלי על עצמך בסיפוק עוד כמה שנים אחרי שתעברי תהליך ריפוי נכון ואמתי שמותאם לך.

את לא בוכה סתם, הדמעות שלך אולי מוסרות לך מסר שיש משהו בתוכך עמוק ומשמעותי שרוצה להתבטא אבל בינתיים לא מצליח להתגבש ולהתממש, ורק את יכולה לגלות מה זה בדיוק.
אל תוותרי לעצמך.
מצפים לך חיים יפים, מלאי גוונים, מורכבים, מרתקים ומאתגרים שלא כולם זוכים להם.
מקנא בך.

בס"ד

גם אני חשבתי פעם ככה על טיפול.

בסופו של דבר הבנתי שקושי נפשי(לדוגמא אצלי זה פחד) על אף כל הצער הגדול שהוא עלול לגרום - גורם (כאשר לא מוותרים להתמודד מולו) להסתכלות עמוקה ואחרת על החיים.

הסבל והצער מחייבים את האדם לעמול והתמודד ואז יוצא שהוא מתקדם במידותיו והשקפותיו ומעשיו. בסופו של דבר הטיפול לא צריך להפחיד.

כמובן אך ורק טיפול שעל פי דרך התורה ולא על פי הפסיכולגיה החילונית.

כלומר על פי פסיכולגיה יהודית. ובנוסף ממליץ לך מטפלת ולא מטפל מטעמי צניעות ברורים.

אני מאוד מאוד ממליץ לך על הספר "בגן האמונה" של הרב שלום ארוש.

בנוסף יש שיעורים שממליץ לראות של ד"ר מיכאל אבולעפיה בערוץ מאיר ודרך אגב זאת דוגמא לטיפול על פי פסיכולגיה יהודית להבדיל מהפסיכולוגיה החילונית:

טיפול ביאוש - משבירה לתיקון - התמודדות עם משבר

לדעתי טיפול נפשי לא אמור בכלל לעניין אותך מה יחשבו עליך וכו'....

את צריכה לעבור דרך של התקרבות לה'. אם למשהו זה יפריע ובגלל זה הוא לא ירצה אותך זאת בעיה שלו - יש הרבה שיסתכלו על זה באור חיובי דווקא ובתור ערך של קושי שהביא לידי ביטוי עבודה עומק וברכה.

ממליץ לך על כל עניין ההתבודדות עם ה'. במקום לבכות סתם ככה בשביל לפרוק אז לדבר עם ה' ממש כמו אבא ואמא ואפילו כדבר שיותר מכך.

בשביל ללמוד את הדרך הזאת את צריכה ללמוד את הספר בגן האמונה.או את הספר בשדי יער.ויותר ממליץ למצב שלך את בגן האמונה. הספרים הם של הרב שלום ארוש.

ממליץ לך 10 דקות כל יום בגן האמונה בלי לוותר גם שנראה שהכל שחור ואין סיכוי.

ושתלמדי עם הזמן את ההתבודדות לא לוותר גם שקשה - כל יום זמן קבוע להתבודד.

ה' איתך ואוהב אותך אל תשכחי את זה. שיהיה לך בהצלחה

מנסיון כמטופלת ומטפלת.

זה מוכר גם כקינסיולוגיה.

הציל אותי מהמון קשיים וב"ה כעת אני מצליחה לסייע לאחרים.

שיטה שרבנים רבים יצאו נגדה. מכילה מאפיינים רבים של עבודה זרה.

אנסה קצת להביא את נקודת המבט שלי.

הגמרא במסכת יומא פו מדברת על בעל תשובה:

תניא(שנינו בבריתא) היה רבי מאיר אומר:"גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו"
שנאמר:"אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ"
מהם לא נאמר, אלא ממנו.  אפילו מהיחיד שעושה תשובה כתוב שהוא אוהב כמו נדבה שהיא טובה יותר מקרבן חובה.

היכי דמי(איך נדמה) בעל תשובה?

אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה(שנכשל בה כבר) פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי (מראה) רב יהודה: באותה אשה באותו פרק באותו מקום..

רש"י: שעבר שם העבירה ואותו פרק מתוך שדומה מכל וכל לזמן שנכשל בו כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית. ואותו מקום ואותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר.

בעל תשובה, לפי ההבנה הזאת של הגמרא. היא שינוי בלתי הפיך אצל האדם.

כמו במצוות ועבירות

כך גם במידות של האדם.

אדם שעושה עבודה עצמית במידות של עצמו. עבודה קשה, סזיפית, מתישה, אבל שווה כל טיפת זעה, בסוף הופך לאדם אחר אחר לגמרי. בלי שום קשר ל"אדם" שהיה קודם החטא, לאדם שהיה קודם העבודה המידותית.

עבודה עצמית, תהפוך אותך לאדם אחר. 

תהפוך אותך לאדם שונה. 

תהפוך אותך לאדם שלא זוכר איך הוא היה במקום שהוא היה.

לא מפסיקים לחלום. 

את ממש נשמעת כמוני בגיל ההתבגרות..

מצבי רוח נוראיים ובכי.. אני ממש מכירה את זה..

מנסה לחשוב מתי זה עבר- אולי בסביבות גיל 18 אני חושבת? כמובן שהיו תקופות טובות יותר ופחות, אבל אני חושבת שזה דיי מוכר כסימפטום של גיל ההתבגרות.

אני לא אומרת לשלול טיפול, ויכול להיות בדיעבד שללכת לאיש מקצוע היה הדבר הנכון גם בשבילי (לא שיתפתי בזה אף אחד, אשרייך על האומץ!)

רק אומרת שתדעי שאת לא לבד שם. ושזה עבר לי. ומקווה שגם לך יעבור בדיוק באותה צורה.

ב"ה אני מאוד שמחה בחיי.

לפעמים אומרים שכשאין שמחה בלב צריך להתחיל אותה מבחוץ ואז היא נכנסת לפנים. קל להגיד, קשה לעשות, אני יודעת.. אבל תנסי.

בהצלחה אהובה!

לפעמים דכאון נובע מחוסר ברזל/ויטמין B וכל מיני אחרים. 

בטח הD שלך נמוך עד הריצפה, כמו כל עם ישראל. 

צאי לשמש כל יום הליכה חצי שעה הוכח שזה משפיע כמו כדור נוגד דכאון. 

אם את הצלחת להסתיר את הדכדוך שאת שורה בו זה לא דכאון!

בקשר לאוכל אני מכירה את התופעה מעצמי שנה קודמת ירדתי 6 ק"ג ואני רזה גם ככה

פשוט החלטתי לעזור לעצמי. כמה פעמים "פירגנתי" לעצמי ארוחה אמיתית בשרית ממסעדה

התאבון חזר.

לא צריך להיבהל ממה שמרגישים פשוט להגיד: ככה אני מרגיש/ה, מה אפשר לעשות כדי להרגיש טוב יותר. 

 האנטיביוטיקה הכי טובה לחיים: להודות לבורא כל יום, דקה של הודיה לפחות!!

ואין אין אין על השמש!!!!

שלוש שנים סבלתי מדכאון חורף, הייתי יוצאת מהבית בקושי בזריחה וחוזרת בחושך

למדתי:  יציאה יומית לשמש הזורחת וכמה נשימות טובות ועמוקות

עזבי פסיכולוגים, את בן אדם נורמלי והם לא 

אגב, לי עצמי בתור בחורה יחסית מבוגרת לציבור בו אני חיה, קשה מאוד בחתונות

עבורי הן לא מאורע משמח, הן מקור לעורר את כאב הבדידות בו אני חיה

וזה לא אומר שאני בן אדם עצוב, קורה שמרגישים ככה, זה נורמלי. פשוט הפסקתי להשתתף בחתונות. 

יכול מאוד להיות שאת מרגישה חוסר סיפוק במה שאת עושה, מה הנחיתות של מי ירצה להתחתן איתי?

יש לך זיווג שמיועד לך עוד מלפי שנולדת!!!!!!!

בעז"ה בקרוב תבשרי לכולנו שהתארסת! 

לכל אחד יש תקופות כאלו בחיים.

גם לי היו.

הייתי כמעט שבע שנים בשידוכים עד שהתחתנתי. וראיתי את כל החברות, המכרות, הצעירות ממני מתחתנות אחת אחרי השניה. וזה היה קשה מאוד! גם ההתמודדות שלי עם המשפחה היתה לא קלה. אלו במקום להקל עלי רק הכבידו והיקשו.

במסר פרטי אני מוכנה גם לפרט יותר.

ועכשיו לגבייך:

אולי זה פרשנות שלי, אבל נדמה לי שאת קצת מאויישת מהחיים,

או אולי יש כאב שמסתתר עמוק שאת לא רוצה להרגיש אותו מרוב שהוא כואב, אז את מרדימה אותו,

עד כדי כך שאת לא בוכה?

כל זה פרשנת... אולי אני טועה...

אני אגיד לך כמה עצות שלי עזרו:

1. להיות עסוקה בדברים - עבודה, לימודים, שיעורי תורה, בילוי ופנאי, משפחה. תהיי בחברה עם אנשים שנעים לך איתם. וכן במקומות שנעים לך בהם.

2. לדבר עם חברה טובה שתוכל להכיל את מה שאת עוברת. אם לדבר על זה בטיפול עוזר לך, גם טוב. העיקר להוציא החוצה את הרגשות האלו.

3. לכתוב במחברת. לכתוב להשם. תזכרי שיש מישהו שמכיר ויודע את כל נימי נפשך ואוהב אותך יותר משאת אוהבת את עצמך וזה אבא'לה שבשמיים.

4. תפרגני לעצמך דברים שאת אוהבת בלי יסורי מצפון. גלידה, מסעדה טובה, סרט מצחיק.

5. הרבה תפילה ותקוה. המצב שלך היום זה לא יהיה ככה לנצח!!!! תאמיני, תצפי, תתעודדי. אנחנו לא יודעים מתי אבל ודאי שזה יבוא. וכל דבר שקשור ליאוש ולמרה שחורה - זה היצר הרע בכבודו ובעצמו.

אל תתני לו להשתלט עלייך.

בהצלחה מתוקה,

ואם תרצי יותר תפני אלי במסר...

וזה ממש לא אומר שאת "אדם לא רגיל". בדור שלנו חצי מהאנשים צריכים טיפול. לא כי הם חולים או בעייתיים, אלא כי המציאות חולה ובעייתית.

בכל מקרה, ממש לא כדאי לך ללכת לפסיכולוג אלא למטפל תורני, שמטפל על פי התורה של מי שברא את הנפש שלך.

גילוי נאות: אני לומד שם השנה, ואני יכול לומר לך שיש להם המון ניסיון והצלחה, גם בתחומים מאוד קשים ומורכבים.

ראי כאן, בעמוד 8.

ישר כח ששיתפת את הוריך. לענ"ד זה מעיד על אמון גדול וסביר שבריא.
נשמע לי שאולי הגדילה בלחץ נובעת מחשש 'לאכזב' את ההורים או חשש משיפוטיות שלהם. ואולי גם עצם העלאת הדברים בפני אדם אחר נותנת הרגשה שהם יותר מציאותיים. 
אם את בדיכאון או לא - זה מה שמשנה. וזיווג משמים.אני מבין את הפחד, אבל זה לא שמצבך בהקשר הזה שונה אם נעזרת בטיפול או לא. וזה נסיון שלא בטוח שהייתי עומד בו, ולא יודע אם כולם עומדים בו.

חייב לסיים בזה שמגיעה לך הערכה גדולה מאוד על ההתמודדות. 3 שנים זו תקופה לא קצרה בכלל ואם אף אחד לא יודע נשמע שאת מתפקדת כרגיל, וזה לא מובן מאליו. ישר כוחך. הלוואי ויתן ה' הטוב וימלאו כל משאלות ליבך.

אני בטוח שרוגע נפשי יעזור לך הרבה יותר - גם בשידוכים עצמם.

אני אפילו לא בטוח שמצב הרתיעה ממישהי שהיתה אצל פסיכולוג הוא נורא כמו שנדמה לך, בכלל.

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

אני מאוד  מסכימה עם זה.......והרבה!

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

ככה מעודדים יהודי שעומד להקים בית?!

כבר היינו בסרט הזה ארי"ק יקר, זוכר?........

אברך יקר. זה הכל בצחוק. אתה אוהב ללמוד והרב שלך ממליץ על זה, והיא מסכימה (ואפילו יש לה מסירות נפש) -

תלך על זה וימים יגידו.

בהצלחה!

בנישואין? ואני התרעמתי עליך?

אבל מאז מכירים אותך טוב יותר ופחות מתלהמים (כלומר, אני)....

ספיציפית אני לא אמרתי שאני יהיה אברך הרבה שנים, שאלתי רק על הכנה לחתונה והתגלגלנו לנושא עבודה - לימוד תורה.

אני גם חושב שזה מאוד חשוב ובעז,ה אני אתייעץ עם רב שמכיר אותי ויגיד לי מה הכי מתאים לי.

אשרייך!

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

הכרתי יהודים חשובים שגם עבדו. אפילו במקומות לא רק דתיים כל כך. הם היו אבל תלמידי חכמים. ממש.

עם משמעת עצמית  חזקה.

היום - לא בטוחה שיהודי תורני, כפי שהיו הם, מסוגל להגיע למדרגתם, כשהוא עובד שעות רבות, לא במשרה תורנית.

הרחוב משפיע. הסביבה משפיעה. זו לא החממה של הישיבה, כוילל (למוטב, במקרה הזה). השפה. מכירים את הסיפור

של הרב זריצקי בספרו "בצל צח", בו מתנגדת הבת להינשא לבחור שגם עובד?

גם הבנים שלי חושבים כמותכם. בכל זאת, חושבת שלהוסיף עוד שנים מספר, רק בלימוד תורה נטו, ברצינות,

יכול מאוד להועיל, כשחייבים לצאת לעולם הגדול.

היו לא מעט ישובים חקלאים חרדיים של תנועת פועלי אגודת ישראל - כמו כפר חסידים, קוממיות, קיבוץ חפץ חיים, היה את מפעל השטיחים של החרדי אברהם שפירא, שמעתי סיפורים מסבא שלי המאוד מבוגר (כיפה סרוגה, גר במושב דתי) שבצעירותו עבד עם ארגון טהרת המשפחה החרדי ממאה-שערים בהקמת מקוואות ביישובי העולים בצפון, והרבה מהחרדים של אז התעסקו בעבודת כפיים.

החרדים של פעם גם היו חזקים מאוד  בבורסה ליהלומים.  

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים