אבל בגדול זה לא מומלץ (כותבת להורים אחרים..). גם לא על ידי אנשי חינוך והתפתחות, יועצי שינה וכד'.

וגם אתם לא יודעים מה תהיה ההשפעה עוד כמה שנים. נקווה שיהיה לכם טוב

אם את נגד ההתעלמות או נגד ההשכבה במיטת ההורים.

לא מומלץ להתעלם מבכי של ילד (כמובן בלי לדבר על המקרה הספציפי, אבל מכיוון שזה כתוב כאן כאפשרות לרעיון להורים אחרים, אז הגבתי..)

עשיתי את זה כאמא צעירה, ואני מאוד מצטערת על הטעות הזאת. עד היום אנחנו צריכים להתמודד עם השלכות רגשיות לא פשוטות של הילד שהתעלמנו מהבכי שלו...

הוא הבכור, כבר גדול, ועד לא מזמן הוא תמיד היה הולך לישון עם האחים הקטנים שלו אפילו שזה מוקדם מדי בשבילו והוא לא מספיק ככה פעילויות שרצה - רק כי שונא את הרעיון ללכת לישון לבד.

כשדיברנו על הארי פוטר וכל אחד אמר מה הבוגארט שלו אז הוא אמר שהבוגארט שלו זה לא יצור מסוים אלא המציאות של להיות לבד - זה הכי מפחיד אותו בעולם...

ועוד כל מיני.

ובאמת יש התמודדות לא פשוטה, כי יש לחרדה הזאת השלכות על עוד תחומים. אנחנו מנסים לטפל ולרפא.

ב. את עצמך דיברת על תחושת הזנחה פנימית, למרות שלא לזה היתה כוונתי. אז אולי יש בזה משהו?

ג. 'צאו כבר מהסרט'?? לא מצאתי הרבה אנשי מקצוע (מלבד שפר כמובן.. וגם בזה - ממש לא כולם) שממליצים לעשות כך, אבל את כבר יודעת לומר שזה 'הזוי' ו 'סרט'?!

ד. כוונתי היתה לעניין שלפעמים כשילדים כאלו כשגדלים, לא מעט פעמים לא אוהבים לישון, או מתקשים בכך (יש לי ילד כזה למשל, ושמעתי על זה מכמה הורים. והאמת, זה נשמע די הגיוני).

ולסיום - כתבתי הערה כללית, למי ששוקל לנהוג כך. לא מתאים לך? לא מסכימה? בבקשה. מוזמנת לכתוב. אבל אני בטוחה שאפשר להתנסח אחרת.

וגם היום בגיל חמש ושבע הם עדיין עושים זאת כי הם מתקשים לישון לבד.

ולי יש כמה וכמה ילדים שהתרגלו לישון לבד מגיל קטן ואין להם בכלל בעיות שינה.

והתגובה הנחרצת שלי נובעת מכך שלגרום ייסורי מצפון לאמא שמחנכת את הילד שלה זה גובל ברשעות.

כי אני מכירה שלוש זוגות שהתגרשו בעקבות כך שהאמא לא היתה מוכנה לאפשר להם לבכות במיטה והם ישנו איתה על חשבון הבעל..אז בבקשה. אני חושבת שלתת לילד לבכות מעט כדי שיילמד לישון לבד יגרום לו הרבה פחות נזק מהורים שאין להם טיפת אינטימיות.

ראשית, אני שמחה שלילדייך אין בעיות שינה. אבל שוב, רוב מי שעוסק בתחום טוען שלא כדאי שלא להתיחס לבכי של ילד. (וודאי שהוא בוכה כדי שנשמע אותו, כמו שכתבה משהי שתינוקות של אמהות חרשות בוכים פחות עם קול ויותר עם תנועות גוף - גם אני מכירה את הטענה הזו -, ואין שום סתירה. וודאי שתינוק מנסה לתקשר איתנו בדרך שנקלוט אותה. מה הסתירה? הרי הוא קורא לנו בהתאם לצרכיו, ותינוק יודע כיצד למשוך את תשומת ליבה של אמו החירשת, ברוך ה'). באופן כללי, לדעתי יש לתת מענה לצרכיו של תינוק. היו על זה אינספור דיונים כאן בפורום, וכתבו כאן טוב יותר ממני בנושא, מומלץ לחפש.

שנית, אפשר להרגיל תינוקות לישון לבד, גם בלי להתעלם מבכי. נכון שלפעמים זה לא מצליח, אז דוחים את זה בכמה ימים/שבועות... וכן, לרוב אפשר למצוא דרך שזה לא יפגע בקשר של ההורים.

שלישית, אין קשר בין 'תגובה נחרצת' למילים כמו 'הפחדות', 'הזויות'. 'צאו מהסרט!!' ועכשיו גם 'רשעות'. כנראה שיש להוסיף מילים שמתאימות במקרה הטוב לנוער מתבגר, כשאין תוכן רציני לדברים שנכתבים.

רביעית, אמא שכותבת את דרכה בפורום (במיוחד אם משתמעת מזה המלצה להורים אחרים לנהוג כמוה), לוקחת בחשבון שתקבל תגובות שלא מסכימות לדרכה החינוכית. וכי אסור לומר על מעשה כלשהו שלדעתי הוא לא נכון?! שהוא לא מומלץ?! וגם אם אותה אמא תגיע למסקנה שטעתה, זו 'רשעות'?! גם אני לפעמים מבינה שטעיתי בדברים כאלו ואחרים עם ילדי. אין צורך להיכנס ל'יסורי מצפון' ו'הלקאה עצמית'. פשוט מתקנים זאת, וסומכים על הילד ועל כוחותיו (ומתפללים על כך כמובן), שהוא ימשיך לגדול בשמחה. אני מצידי עושה את המקסימום ולפעמים טועה. אבל בגלל זה לא ניתן לומר שדרך כלשהי אינה מומלצת?! (אגב, אציין שהקפדתי לדבר באופן כללי, ולא נקודתית לאותה אמא, אבל גם אם לא - זה עדיין סביר בפורום).

(ובכלל, מומלץ לשמוע את דינה ראפ על ייסורי מצפון של הורים).

חמישית, מה עניין הטענה המניפולטיבית על זוגות שהתגרשו?! וכי את יודעת מה קרה באמת (גם אם שמעת מהם)?! אם כבר, הייתי אומרת שהבעיה היא בתקשורת, של חוסר הצגת הצרכים בפני הצד השני (צורך באינטימיות) ו/או חוסר הקשבה מהצד השני ('האמא לא היתה מוכנה לאפשר', במקום קבלת החלטות יחד).

התגובה שלי לא מכוונת אליך כדי לשכנע אותך, אלא כדי לאזן את הצד שניסית להשמיע. באשר אליך -  איני מתכוונת להמשיך עוד בדיון תוקפני שכזה (בלשון המעטה).

חירשות היא נכות מאוד קשה. הרבה יותר מעיוורון למשל. לא חכמים פטרו ממצוות את החירש ולא את העיוור. חירשות מקשה על תקשורת - לא רק עם התינוקות אלא גם עם כל שאר העלם, וזו בעיה שיש לה הרבה השלכות קשות. בעיות תקשורת, מכל הסוגים, הן קשות מאוד להתמודדות, כי אחת התכונות הבסיסיות ביותר של בני האדם היא שאנחנו יצור מתקשר - "רוח ממללא".

לא פשוט להיות חירש, לא פשוט להיות הורה של חירש או בן של חירש. יש לזה השלכות.

א-ב-ל - חסדי ה' עמנו! הרפואה היום התקדמה כל-כך, שכמעט לא קיימת חירשות אמיתית בעולם. יש ניתוחים, יש מכשירים, יש פתרונות - ובזכותם כמעט לא קיימת היום הנכות הקשה הזאת והשלכותיה החמורות (פטור ממצוות! את מבינה מה זה אומר?)

ב"ה כמעט לא קיים היום מצב של הורים שלא יכולים לשמוע את התינוקות שלהם, עד התינוקות מבינים שאין טעם ומפסיקים לבכות, כמו תינוקות בבתי יתומים (שאכן נחקר והוכח שהם ממעטים מאוד לבכות).

לילדיך..גם אם תקבלי כאן נאומים של הורים ומחנכים בחסד..

אני חושבת שהדור בו הילדים הם המרכז וה-כל מזיזים הצידה, הוא בדיוק הדור בו ילדים בכיתה א' מתחצפים ומכים מבוגרים.

אני בהחלט חושבת שכאמא שאוהבת את הילד שלה, יש לך יכולת לשים את הגבולות הנכונים למה שיעזור לכם כזוג  להיות הורים טובים ולך כאמא להשאר בן אדם שפוי אחרי שינה נורמלית

זו המצאה של מאה-מאתיים שנים האחרונות, כן?

הדור שבו מצפים מתינוק להסתדר בלילה בלי אמא הוא בדיוק הדור ש... וגו'.

(ואגב, לתת לתינוק לישון עם אמא זה לא להזיז הכול בשבילו. לפחות לא כמו לבנות לו חדר נפרד ומיטה משלו. עניין של השקפה...)

זה לגרום להורים לוותר על האנטימיות שלהם. אלא שישנים במיטות זוגיות, זה לעיתים גורם לאבא להצטרך לעבור למיטה אחרת.  זה גורם לאמא לוותר על שינה נורמלית..

יש לך מושג איך היו הילדים לפני מאתיים שנה? כי אני מדברת על ארבעים חמישים שנה אחורה- לסבים ולסבתות שלא סבלו בילדותם אבל נדרשו לכבד הורים ואת צרכיהם.. ולא, הם לא היו מתנהגים כמו הילדים של היום. למרות שאלו עטופים ומוקפים בריצוי רצונותיהם..

וסתם דרך אגב ההמצאה של הארבעים-חמישים שנים אחרונות זה גם שאמא צריכה לעבוד בבוקר שלמחרת וגם שיש מעון וכו'.. אני מניחה שבכל אלא כן משתמשים (מה גם שלדעתי מעון זה הרבה יותר פוגע בילד מלתת לו לישון לבד).

את כותבת כאילו בהכרח תינוק ישן עם אמא = ויתור על אינטימיות. אני יכולה להבטיח לך שאצלי אין לזה שום קשר לוויתור על אינטימיות. יש דרכים ופתרונות, ולא כאן המקום לפרט.

מבחינתנו זה בכלל לא להזיז את הכול, להפך. זה הרבה יותר נוח ומשתלב בחיים שלנו שיישנו איתנו בגיל שזקוקים לנו. מניסיון - זה עובר.

אני מסכימה איתך שאמא שיכולה להרשות לעצמה להישאר עם התינוק בשנה הראשונה זה מעולה. הלוואי על כולנו.

יש המון המון המון זוגות שהזוגיות והאינטימיות שלהם נפגעת.. והרבה זוגות שמתגרשים כי הבעל הופך להיות נספח ב' במערכת המשפחתית.. בתקופתינו כשהימים אינטנסיביים ומלאים בעבודה וילדים, האופציה הזוגית היא לילות וכשזה נלקח.. מתקיימת פגיעה משמעותית ביכולת לתפקד כזוג.

וזה מגיע הרבה גם מתוך תגובות בפורומים כאלה שיוצרים מבט כאילו אמא שמאפשרת לעצמה ולבעלה לילה שקט (עד כמה שניתן..) היא אמא שמזניחה. את (או אחרת שהגיבה כאן) כותבת כאילו בהכרח ילד שבוכה שלושה ימים (ושוב..בגבולות הנורמה..לא אמרתי שיאבד נשימה וייצרח שלוש שעות) כדי שיילמד לישון לבד=פגיעה קשה בנפשו/ ביכולת השינה העתידית שלו.

הזדעקתי, כי פשוט ישבתי השבוע עם זוג שהבעל עבר לישון בסלון כי יש להם שתי ילדים שישנים במיטה עם אמא שלהם. וזה לא מקרה נדיר!!!!!!!!! והם על סף גירושים שיפגעו בילדים שלהם הרבה הרבה יותר מאם אמא שלהם היתה נותנת להם לבכות קצת כדי שיילמדו לישון לבד.

וכן, אני מלמדת את הילדים שלי מוקדם מאוד לישון לבד, ומצד שני לא שולחת אותם למעון..

אולי פספסתי ואשמח אם תפני אותי למשפט מסוים שהתכוונת אליו כדי שאדע לשפר ניסוח בעתיד. בעיקרון אני ממש חושבת שקשה לומר דברים מוחלטים, קשה לצפות, קשה להסיק מה נגזר ממה, ותמיד כדאי להתנסח בזהירות.

למשל בעניין ההתנהגות של הילדים "בדור הזה" - האם כל הילדים בדור הזה מתנהגים אותו דבר? אני מכירה טווח מאוד רחב של התנהגויות, והמון ילדים שתענוג לעבוד איתם ואני מאושרת שנפלה בחלקי הזכות הזאת. ואם את מתייחסת דווקא לילדים מסוימים - האם את בהכרח יודעת שדווקא אותם ילדים הם אלה שהושכבו לישון עם אמא? או שזה ניחוש והשלכה מעולם הערכים שלך? כולנו מנחשים ומשליכים כל הזמן, אני בטוחה שגם אני - לכן כדאי לענ"ד להתבטא בזהירות.

(משום מה זה מזכיר לי כל מיני התבטאויות מכלילות שאני שומעת לאחרונה על 'נוער הגבעות')

וגם לגבי הזוג שהזכרת. אני מבינה למה זה כ"כ כואב לך ומעריכה את היחלצותך לעזרתם, אבל הקישור החד בין הדברים, כאילו בדיוק הבחירה הזאת של האמא היא זאת שמשבשת את המצב ובלעדיה לא היתה בעיה זוגית... הרי במציאות הדברים כל כך מורכבים ושלובים זה בזה.

גם לי ולבעלי יש לפעמים השקפה שונה בשאלות חינוכיות. היתה תקופה שאפילו היתה לנו השקפה שונה בעניין סידורי לינה. לא היה עולה על הדעת שמחלוקת בתחום חינוכי או בכל תחום שהוא היתה מביאה אותנו אל סף גירושין. מה שקובע בדברים כאלה זה לרוב לא עצם המחלוקת אלא ההקשר שלה, הקשר הרגשי שהיה מראש בין שני הזוג, המיומנות שלהם בניהול דיאלוג וכו וכו.

אני ממש לא מסכימה איתך. בבסיס אמא מחוברת לילדים וקנאה של הבעל בילד היא תופעה נפוצה (תקראי ספרי הריון ולידה). העדר מיניות היא תנאי די מוכר להתחלת דירדור יחסים. ובמקרים רבים יש קשר חד וברור בין בחירתה של האם לתת לילדים מקום במיטתה (או במיטתם) לבין העדר אינטימיות ויחסים מה שגורר ניתוק רגשי ומשם הדרך לגירושין קצרה מאוד.

אני בהחלט יכולה לראות קשר מוחלט בין הורים שנותנים לילדים שלהם הכל ומוותרים על הכל בשבילם כדי שלא יבכו לבין ילדים ללא גבולות. ברור שיש יוצאים ן הכלל, אבל דווקא במקרה הזה יצא לי להתקל גם במטפלות לא דתיות כמו מיכל דליות ומכון אדלר שחושבים בדיוק כמוני שילד שבוכה לא בהכרח נפגע מה שלא כן, ילד שמותר לו הכל כדי שלא יבכה. (במיוחד בפורומים, שלא ניתן לדעת מה דעתו של הבעל על הסיטואציה ולא ניתן לדעת מה תהיה התוצאה ביניהם מהתגובות הנחרצות).

הויכוח שלי זה בדיוק על ההחלטה הגורפת שאסור לתת לתינוק לבכות, כי בכי גורם נזק. ועל כך שכל אמא שכותבת שהיא לימדה את הילד שלה לישון לבד, מקבלת הזהרה על כך שייתכנו פגיעות עמוקות בילד שלה.

כי אני מכירה המון ילדים שבוכים בימים הראשונים של המעון ואף אחד לא טוען לכתר הנזק.. למרות שהוא חזק ומוכח הרבה יותר..

רק מה?! הצורך במסגרת לילד כדי שאמא תצא לעבוד נתפסת כהכרח המציאות ואילו על שינה נורמלית (למי ששינה משותפת פוגעת בזה) נדרשת האמא לוותר כי זה לא הכרח והיא בוגרת והיא צריכה להקריב בשביל הילד. 

ואילו אני חושבת ההיפך, אל תצאי לעבוד ותשאירי ילד במעון, תחיו על לחם צר ובצמצום, תקריבי את חיי הנוחות והאפשרויות ותאפשרי לילד שלך להיות עם אמא.(כמובן שזה נכתב באירוניה רק כדי להראות את הכיוון השני)

אבל אני לא מכירה אף גישה חינוכית שהיא בעד מה שציטטת "ילד שמותר לו הכול כדי שלא יבכה", ואם ככה את מפרשת את מי שתומך בלינה משותפת אז אני חוששת שאת פשוט לא הבנת את הגישה. ברור שמצב ש"הכול מותר" גורם לפגיעה קשה. בכלל לא על זה מדברים.

ולגבי הפסקה הראשונה שלך, כמעט כל זוג מגיע מתישהו בחיים לתקופה שיש בעיות במימוש המיניות. אצל זוג אחד זה יהיה בגלל הריון בסיכון, אצל זוג אחר בגלל בעיות בתפקוד של אחד הצדדים (שזה דבר מאוד נפוץ) וכן אצל עוד זוגות בגלל עניינים הורמונליים אחרי הלידה, או בעיות הלכתיות ועוד ועוד. זה אכן נושא טעון ואני בכלל לא מזלזלת בחשיבותו, אבל עד כמה שאני רואה סביבי זו אחת ההתמודדויות הזוגיות שהן חלק בלתי נפרד מהזוגיות, והן הזדמנות ללטש את ההקשבה ההדדית, ההשתדלות ההדדית, הכבוד ההדדי... כשבני הזוג מנסים ביחד למצוא פתרון לבעיה. אם אפילו מצב מוחלט כמו הריון בסיכון לא מביא את רוב הזוגות להתגרש, על אחת כמה וכמה לינה משותפת - שיש לה בהחלט פתרונות מצוינים. כשבני זוג לא מצליחים להתגבר על מצב כזה וזה יוצר ביניהם ריחוק - זה כנראה משהו עמוק הרבה יותר בקשר ביניהם, שחוסם אותם מלמצוא ביחד את הפתרון שיתאים להם.

בסך הכל אני חושבת שחשוב לשמור על קשב וכבוד לצרכים של כל בני המשפחה. ושכשיש רצון טוב אפשר למצוא הרבה פתרונות שמיטיבים עם כולם כמה שאפשר. לא להתעלם לא מהמצוקה של אבא, לא מהמצוה של אמא, וכמובן לא מהמצוקה של התינוק...

אגב, מעניין שאת לא מחזיקה משפר וכן מחזיקה מאדלר. שפר זה זרם בתוך אדלר...

כך שאני לא באמת למדתי את השיטה לעומק..

אבל שם הם אמרו שאין דבר כזה ילד בן שנתיים שבוכה נניח מתוך עייפות.וזה עצבן אותי ממש.

אני בהחלט בטוחה שלא לכל בכי יש איזה סיבה עמוקה ומשמעותית.. ובכי הוא תוצר של פינוק לעיתים קרובות.. 

אבל לא אוהבת את השלילה המוחלטת.

ויצאתי עכשיו הכי פיצול אישיות אבל זה לא ככה

רק בנושאי שינה מסודרת אני ממש קשה עם הילדים כי זה נקודה קריטית אצלי..ואני לא חושבת שללמוד להרדם יוצר מצוקה אצל הילד. כל שאר היום אני הכי נמסה ולכן הפריעה לי הגישה.

למיטה?

איפה כתבו פה דבר כזה?

אפשר לגשת אל הילד, לראות מה איתו, להרים אותו, לחבק אותו ולשבת בנתיים על הספה בסלון או על כסא עד שהוא נרדם חזרה ולחזור למיטה בלי הילד...

גם מי שמניקה יכולה להניק אותו בחדר שלו או על הספה ולחזור למיטה שלה..

ככה אני עשיתי לפעמים (עד שגיליתי שנרדמתי כל הלילה על הספה בחדר השני...)

א. אני לא מכירה לא אותך ולא אותם, אבל איכשהו נראה לי שהבעיה היא לא שיש ילדים במיטה של אמא ולכן אין אינטימיות.

יותר נשמע שיש איזו בעיה של תקשורת ואין מספיק קשב והבנה לצרכים של הבעל.

ותקשורת טובה, יחד עם הבנה שיש לכולם צרכים מסוימים- יכולה להביא למצב שיש ילדים במיטה ויחד עם זה יש קשר טוב חם ונורמלי.

ב. אולי הצגת את זה בכוונה בקיצוניות- אבל מצחיק להגיד שהיה עדיף שאמא שלהם תתן להם לבכות מאשר שיתגרשו. כאילו אלו שתי האפשרויות היחידות. אני מעולם לא נתתי לבנות שלי לבכות הרבה זמן עד שירדמו, בטח שלא בצורה שיטתית ומתוך עקרון. וכל אחת גם היתה איתנו בחדר עד גיל שנה או יותר, ולפעמים הן באות אלינו גם עכשיו בלילה או לפנות בוקר. ובכל זאת אנחנו לא מתגרשים, ב"ה....

הכל ענין של מינון ושל איזון בין צרכים שונים של כל בני הבית.

ואם ילדה בת שלוש עוברת תקופה של חלומות מפחידים- אז היא תבוא לישון איתנו בכיף עד שיעבור לה, וממשיכים הלאה. ואם לא מתאים לנו שיש ילדה או שתיים- אז מחזירים אותן למיטות וזהו.

באמת שנראה לי שאפשר לשלב מענה לצרכים של כולם בלי שאף אחד יפגע.

כשהעברת את כל אחת מהבנות שלך למיטה שלהם בגיל שנה לא היתה תקופת הסתגלות?

או שגם אז המיטה היתה סוג של המלצה ואיפשרת לבא לישון איתכם גם אז..

הצגתי בכוונה בקיצוניות. אבל אני בהחלט בטוחה בכך(!!) שכאמהות הדאגה לילדים שלנו קודמת אצלינו מאשר המחשבה על הבעל וצרכיו.. זה טבוע בהגדרה אמא ולכן מספיק בעל שקשה לו ואמא שנטרפת מציוץ של ילד כדי שזה יוביל לפיצוץ! (לא התנסתי בכך, ובה אנחנו ישנים בשתי מיטות, כך שלא נתקלתי בדילמה הזאת..אבל אני בהחלט חושבת שהיא לא צריכה לנבוע מתוך איזו מריבה או מצוקה זוגית רבת שנים.

נ.ב.- לא אמרתי לשניה שכל מי שישנה עם הילד שלה במיטה מתגרשת.. אלא רציתי להציג צד שיש לשים עליו את הדעת כשמגיבים לאישה בנחרצות שלתת לתינוק לבכות זה פגיעה עתידית קשה. כי אי אפשר לדעת מאיזה מקום מגיעה השאלה שלה ובאיזה תחום בחיים זה ייפגע בה.

א. לא אני כתבתי פה שזה פוגע פגיעה קשה, למרות שאני מניחה שזה אכן יוצר רושם בנפש שהוא רושם משמעותי. והוא גם לא מדיד כ"כ.

ב. לבנות שלי היתה מיטה מגיל 0, אבל השימוש בה היה חלקי, ותמיד המיטה צמודה למיטה שלי. העברנו אותן לחדר השני בשלב שהיה נראה לנו נכון- כל אחת והשלב שלה. פעם כהכנה ללידה, פעם כשישנה לילה שלם, וכד'.

יחד עם זה- המיטה שלנו תמיד פתוחה בשעת הצורך- תינוקת מצוננת שקשה לה לישון, ילדה עם חלומות מפחידים, ילדה שפשוט צריכה קצת אבאואמא לפנות בוקר.

לפעמים זה מטריד ולכן (בקיץ בעיקר) הן ישנות על שמיכה על הרצפה.

ולפעמים גם זה לא מתאים לנו אז הן מועברות אחר כבוד למיטה שלהן.

ג. אני בכלל לא מסכימה עם מה שכתבת לגבי הדאגה לילדים לפני הדאגה לבעל. לא יודעת מה קורה אצל אחרות, אבל לי ברור שהשמחה והשלום והנחת בינינו קודמת להכל. אז אם מפריע לו שהילדה במיטה- היא תחזור למיטה שלה, בדיוק כמו שאם לי זה מפריע הוא ידאג שהיא תחזור למיטה שלה.

יש לך דוגמאות מניין המידע?

מעניין מאוד!

יש לך תפקיד שקוראים לו- אמא! זה אומר כל היום, 24 שעות 7 ימים בשבוע!

תפקיד קשה ומאתגר!

את רוצה לנוח- לא, הוא רוצה לאכול..

את רוצה לאכול- הוא בוכה..

את  רוצה לצאת- הוא שוב רוצה לאכול..

וכו' וכו'..

נכון שזה מעצבן, וקשה אבל זה התפקיד שלך- להיות לו אמא!

אז נכון שאת צריכה להשאר שפויה, אבל את תשארי שפויה אחרי שתפנימי שזה דורש את כל כולך כל היום ותנסי לראות איך את מסתדרת עם זה, ולא איך הוא מסתדר עם זה.

החיים שלך לא כזה מעניינים אותו, אבל הצרכים שלו מאד מעניינים אותו, ומכיוון שאין הרבה אנשים שיכולים לספק לו אותם, אז את צריכה להיות לרשותו כל הזמן.

טוב, ו.. כן, יש תינוקות שנרדמים בקלות, ישנים כל הלילה וקמים מאוחר (חח לא שמעתי אבל נניח שיש..)

ויש תינוקות שלא ישנים בקלות, עד שהם נרדמים הם מתעוררים איזה כמה פעמים, לפעמים קל להחזיר אותם לישון ולפעמים לא, ובסוף הם גם מתעוררים מוקדם בבוקר.

נו, מה תעשי? תגידי לו בבוקר "סליחה חבוב, אתה היית ער,תן לי לישון?"

את יכולה...רק שאת צריכה לקחת בחשבון שמישהו צריך להיות איתו ולהאכיל אותו בזמן הזה במקומך.

יש הבדל בין תינוק בן יומו. לתינוק גדול יותר אפשר להקנות כבר הרגלים.

שמעתי פעם משהו מדהים. הנחיות הבטיחות במטוס להורה בעת סכנה כשיש לשים מסיכת חמצן על הפנים- קודם לשים מסיכה על הפנים של... ההורה ואח"כ על הפנים של הילד. נדהמתי. כי האינסטינקט הראשוני שלי כאמא הוא לשים על הילד ורק אז לדאוג לעצמי. אבל לא- ההנחיה היא קודם לשים לך ואח"כ לילד. ולמה? כי אם האמא לא תנשום היא לא תוכל לשים את המסכה על פניו של הילד ולהגן עליו.

וזה מסר לחיים.

כמובן שרצוי שתעשי השתדלויות להעביר אותה למיטה. גם לנו יש פעוטה בת שנה פלוס שמתקשה מאוד 

להירדם לבד במיטתה ואנו בתהליך ארוך אתה כבר 8 חודשים והיא עדיין בעקשנותה...

זה אופי של ילד.

אבל יכול להיות שמשהו בתוכך אפילו בתת-מודע שלך, מתקשה לוותר על החיבוק הקרוב הזה

בגלל מה שאת עוברת בחודשים האחרונים...

בטוח לא קל לך . מאחלת לך הצלחה ושמחה וגידול קל בעז"ה.

אבל מה את עושה במשך היום? את בטוח לא הולכת לישון כל פעם כשהקטנה זקוקה לשינה?

שלנו למשל אוהבת לישון בעגלת הטיולון שלה, וזה מה שהיא עושה בשתי תנומות היום שלה.

זה בוודאי לא רצוי מלכתחילה אבל זה המצב והשלמתי אתו.

לא נשמע כמו דבר שכדאי להילחם עליו

כשילד בשל להרדם ולישון לבד- זה יקרה. אם הוא צורח ולא ישן לבד- כנראה שהוא לא מוכן לעצמאות כזו עדיין.

באופן כללי- אני לא חושבת שעצמאות זה משהו שמלמדים אותו. זה משהו שפשוט קורה- כל ילד בקצב שלו.

כל מה שאת לכאורה מלמדת אותו, אלו פעולות שהיה מצליח לעשות מעצמו.

לאפשר זה לתת מקום, לעודד עצמאות, זה לא ללמד ילד לעשות בעצמו פעולות שהוא עדיין לא מסוגל להן.

ומעולם לא חשבתי שזה קשור לעצמאות.

מה שכתבת יפה- אפשרת לו לבצע דברים.

זה בדיוק הענין- לאפשר לילד לעשות את מה שבתחום היכולת הטכנית והרגשית שלו, בלי ללחוץ עליו לעשות מה שהוא עדיין לא יכול.

אני בכלל לא רואה בזה חינוך. לא במובן שאת מתכוונת אליו בכל אופן, נראה לי.

הגדולה שלי שתתה בגיל 4 חודשים מבקבוק כי ככה קרה והסתדר, לא מתוך עקרון שלי, והשלישית בחיים לא שתתה מבקבוק בכלל כי היא שתתה מכוס וזהו. לא מתוך עקרון או אידאל, פשוט כי ככה קרה.

וגם לגבי שינה- אחת ישנה נהדר על הבטן השניה צרחה על הבטן , לא ניסיתי לגבש כללים ולא ניסיתי ליישם כללים בענין ההרדמות.

אני לא רואה בזה חינוך. אני תופסת את זה בתור מענה לצרכים של תינוקת, ולכל תינוקת יש צרכים קצת שונים כנראה. אם כבר מנסים לקשר את זה לחינוך- אז הייתי אומרת שאני מחנכת אותן שאמא (ואבא אם הוא לא עייף..) נותנים מענה לצרכים שלהן.

ואגב- גם אצלי בגיל הזה חלק נרדמו לבד, בלי שעשיתי משהו מיוחד בשביל זה. כמו שכתבתי- אצל חלק זה פשוט נהיה ככה, ואצל חלק לא. אולי גם ענין של אופי ושל דברים אחרים. ואולי גם ענין של אופי של האמא ושל עד כמה האמא מוכנה "לסבול" כביכול.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....