בס"ד

שכבר אי אפשר לומר תודה לנהג.

זה ממש חסר לי. אחרי שמישהו עוזר לך, חשוב להודות לו.

היה נהג אוטובוס אחד שכשאמרתי לו תודה כשעליתי הוא שאל אותי למה תודה, הרי זה התפקיד שלו. היינו לבד באוטובוס, והוא היה בחור מאוד נחמד, אז היה כיף להמשיך לדבר איתו, אבל זה קצת זעזע אותי. מה יהיה אם אנחנו נפסיק לומר תודה לכל מי שעושה את התפקיד שלו? התודה די תעלם. ולא יישאר וואקום. יכנסו דברים אחרים. אז החלטתי להמשיך, גם ברכבת אני עולה ויורד בדלת הקדמית ביותר, ואני אגיד תודה למרות שהנהג לא שומע.

זהו.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול