הרב משה כלפון הכהן נולד בי"ב שבט התרל"ד 1874 ונפטר בי'ח טבת תש"ח 1950.
מגדולי רבני תוניסיה היה רבה של האי ג'רבא. כתב ספרים רבים בהם ספרי מוסר, הלכה,שו"ת וכו'.
היה ציוני נלהב ופעל כל חייו למען השיבה לארץ ישראל.
בחשוון תשס"ו (אוטובר 2005) הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בירושלים בהלוויה רבת משתתפים.
צעירותו: נודע ככשרון גדול כבר מגיל צעיר אבל ברח מכל שררה וכבוד. מגיל 25 רצו שיכהן כדיין אך הוא סירב ונשבע שלא יכהן בתפקיד זה.
רק בשנת 1917 בגיל 43 הסכים להיות דיין אחרי שהבין שקהילת ג'רבא תהיה כצאן בלי רועה.
גדלותו בתורה: הרב חיבר למעלה מ40 ספרים בכל מקצועות התורה. בין ספריו המפורסמים יש את השו"ת האדיר שואל ונשאל 9 כרכים, ברית כהונה ארבעת חלקי שולחן ערוך על מנהגי ג'רבא, יד משה פירוש על התורה, דרכי משה נאומים ורעיונות מוסריים על כל הפרשות, ספר זכות משה ובו קונטרסים ומאמרים רבים על הציונות, אתחלתא דגאולה וכו'.
עמוד ההלכה: עד תקופתו של הרב בישיבות בג'רבא למדו בעיקר גמרא בעיון עם מהרש"א, מהרש"ל, משמרות כהונה וכו'.
הרבה ראה כי דבר זה לכך שאנשים לא יודעים לפסוק הלכה, וגם חשש שלא יצמחו פוסקי הלכה ומורי הוראה בישראל.
הרב בתקופתו הכניס חזק מאוד את לימוד ההלכה בישיבות ג'רבא יחד עם התלמיד-חבר שלו הרב רחמים חי חוויתה הכהן זצ"ל.
ידוע היה בג'רבא שיעורו של הרב כלפון הכהן בשבת בצהריים שהיה שיעור הלכה בעיון.
ציונות: הרב עקב אחרי ההתפתחיות בארץ ובעולם וראה בהקמת הציונות את "האתחלתא דגאולה".
בניגוד לטענות של תועמלנים חרדים שהרב היה תמים ולא ידע שהתנועה הציונית היא חילונית ורחוקה מתורת ישראל, עולה בכתביו שהוא ידע היטב מי היא התנועה הציונית ועל איזה בסיס הוקמה. וכת הוא כותב בקוטרס "גאולת משה" שבספרו "זכות משה" על התנועה הציונית: "בימינו אלה רבים מאחינו בית ישראל אף כי לא גדלו על ברכי היהדות, התורה והמצווה וכתינוק הנשבה בין הגויים הם נידונים, על כל פנים התעורר בלבבם רגש לאומי לאהבת קיום האומה הישראלית, והתמדתה להיות אומה נבדלת מן האומות אשר בתבל".
בין השאר התקין לחגוג באי ג'רבה את יום העצמאות של מדינת ישראל במשך שלושה ימים רצופים (ד'-ו' באייר). בחיבוריו המוקדמים, עוד בטרם קמה מדינת ישראל, הוא דן ברעיונות מדיניים מפורטים הלכה למעשה, לא רק בנוגע לרעיון הציוני אלא גם ברעיונות קוסמופוליטיים מובהקים, דוגמת הצעת הקמת חבר הלאומים ובית דין בינלאומי, שמקום מושבו הוצע להיות בירושלים.
בדרשתו בשבת פרשת נשא, בי"ב בסיוון תר"פ, ימים אחדים לאחר תום ועידת סן רמו ואשרור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים, אמר שמדובר ב"אתחלתא דגאולה". את הדרשה הזו שִׁכְתֵּב במוצ"ש, ופרסמה כ"הדרוש החמישי לאתחלתא דגאולה" בספרו "מטה משה", וכך כתב: "מעתה אין ספק כי זהו ראשית והתחלת הגאולה, וראוי לכל איש ישראלי לתת אלפי תודות לו ברוך הוא על הגאולה ועל התשועה, כי פקד ה' את עמו והוציאנו משעבוד לגאולה".
לגבי הרצל כתב: "בימינו אלה הופיע בקרבנו איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון, בנימין זאב הרצל שמו... המציא רעיון נכבד להיות כל איש הבא להסתופף בצל החברה הציונית ובשם ציוני יקרא..., ודפק על פתחי מלכים ורוזנים לקחת מהם משפט גלוי להיות ארץ ישראל לנו כמלפנים".
קשרי מכתבים: לרב היה קשר חזק מאוד עם רבני ארץ ישראל. איתם התכתב בענייני הלכה וכו'. בין הרבנים שאתם התכתב יש את הרב קוק, הרב עוזיאל, הרב אלישר וכו'.
לאחר פטירת הרב קוק פרסם הרב מכתב לבני קבילתו והסביבה בו קורא הרב לאבל וקינות על פטירת הראי"ה:
"לקול השמועה האיומה והנוראה כי עלה שמי שחק הגאון המפורסם כבוד מורנו הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראש הרבנים ראש הגאונים בירושלים תובב"א, נמס כל לב ורפו כל ידיים. כי הוא היה עמוד גדול לתורה ולעבודה ולישוב ארץ ישראל על ברכי התורה, ולכן פה הסכמנו להיות ביום יו"ד אלול הספד בבית הכנסת הגדולה קינות ודרש על האבדה הגדולה ממחסור הנורא אשר חסרנו שכמעט הוא יחיד בדורו ואין לנו תמורתו.
ובכן בטח כי גם במחנה קודשכם כה תעשו לכבוד הגאון הנזכר ולכבוד התורה ולכבוד ירושלים תובב"א, וה' ברחמיו יחיש גאולתנו ויגדור פרצה זו מעל כל ישראל ובלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן. נאום המעתירים בעדו עתרת החיים והשלום".
