והיא תהיה כל כך טובה ומתוקה.
זאת נחמתי.
היחידה.
אבל תמיד אני שוכח אותה.
ואין לי נחמה.
כי הגלות כל כך מרה.
ואין אור בקצה המנהרה.
אוי טאטע!
רחם על בניך
עמך
אשתך
נתיניך
רעייתך
עבדיך
אחותך
קשה כבר כוח הסבל
ואתה רק מעמיס עוד.
ואני תמיד זוכר את המדרש
שבו אתה מגיע בטענות לכנסת ישראל
שלא קיימה את מצוותיך
אבל כנסת ישראל
בלי להתבלבל
עונה שכך הוא הדין
שלא תשמור את שבתך
ולא תקיים את מצוותיך.
ואז אתה מוכן לגאול אותה
ואומר לה שהגיע זמן גאולתה
אבל היא לא מוכנה להיגאל
היא קודם רוצה לראות את נקמתך באומות ששיעבדו אותה.
אז אתה נוקם בהם, וגואל אותה.
ואני אומר לך,
אבא,
כרגע נראלי שכולם יסכימו להיגאל
אפילו בלי לראות בנקמה.
רק רוצים גאולה.
איפה לא תקח אותם הם רק רוצים גאולה.
אז יאללה!
והיאוש רק נכנס עמוק יותר.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר