והיא תהיה כל כך טובה ומתוקה.

זאת נחמתי.

היחידה.

אבל תמיד אני שוכח אותה.

ואין לי נחמה.

כי הגלות כל כך מרה.

ואין אור בקצה המנהרה.

אוי טאטע!

רחם על בניך

עמך

אשתך

נתיניך

רעייתך

עבדיך

אחותך

קשה כבר כוח הסבל

ואתה רק מעמיס עוד.

ואני תמיד זוכר את המדרש

שבו אתה מגיע בטענות לכנסת ישראל

שלא קיימה את מצוותיך

אבל כנסת ישראל

בלי להתבלבל

עונה שכך הוא הדין

שלא תשמור את שבתך

ולא תקיים את מצוותיך.

ואז אתה מוכן לגאול אותה

ואומר לה שהגיע זמן גאולתה

אבל היא לא מוכנה להיגאל

היא קודם רוצה לראות את נקמתך באומות ששיעבדו אותה.

אז אתה נוקם בהם, וגואל אותה.

ואני אומר לך,

אבא,

כרגע נראלי שכולם יסכימו להיגאל

אפילו בלי לראות בנקמה.

רק רוצים גאולה.

איפה לא תקח אותם הם רק רוצים גאולה.

אז יאללה!

והיאוש רק נכנס עמוק יותר.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול