הגעתי לתחנה, שנראתה כמו תחנה ביום חורף אפור ורטוב-

תערובת דחוסה של ילקוטים, מעילים ואנשים שמנסים להצטופף מתחת לגג הדולף שלה,

 על רקע גשם שוטף והמוני מטריות מטפטפות (שמסתבכות לי קבוע בקוקו)

נטולת מטריה(אני שונאת להסחב עם דברים שצריך לשמור שלא יאבדו)

ומנסה למצוא לי סנטימ ריק להשתחל פנימה. לא היה כזה.

ואז, ילדונת קטנה, ממש קטנה, עם מטריית הלו קיטי ורודה, מצייצת אלי:

ילדה, ילדה,(ילדה? אני בת 17. את 7 אולי. אבל שיהיה) את רוצה להיכנס למטריה שלי?"

זה היה חמוד!

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול