אולי יש לו בעיה תחושתית. 

לפי מה שהבנתי בעיה תחושתית היא לאו דווקא במגע עם העור.. אולי עוד משהו מציק לו?

שבגיל כמעט שנתיים, מאוד קשה לעשות דברים "לפי הספר": קשה להם לשבת הרבה זמן ליד שולחן, קשה להם להקשיב הרבה זמן, לבצע פעילות ממושכת וכו'.

לא הייתי מתרגשת מהתנהגות כזו.. אלא להפך- מנסה לבנות סדר יום עם פעילויות קצרות ומתומצתות

זה שהוא כועס זה מובן, זו הדרך שלו להביע מחאה ואכזבה. ומותר לו להביע את עצמו גם אם זה לא נעים באוזננו 

הגישה של להמשיך בהתמדה, ואהבה את הדגשת הגבולות היא גישה נכונה לענ"ד.

לגבי הבר בצק- הייתי ממליצה מראש לקנות דברים לא רעילים. ילדים טועמים, נוגעים, חשים וזו הדרך שלהם להכיר את הסובב אותם

הוא לא רוצה מדבקה על היד? הוא לא חייב. הגיוני שיהיו דברים שיהיו פחות נעימים לו, בדיוק כפי שלנו לא הכל נעים הייתי ממליצה לחשוב על אופציות חלופיות, מבלי לשנות ממטרת הפעילות. לא רוצה להדביק על היד, אפשר להדביק על דף, אפשר להדביק בתוך ציור ולתחם, אפשר לקשט את התיק (זה ממילא יורד אח"כ..)

בהצלחה!

מה קרה לרגש הטבעי של האימהות?זה תינוק, תנו לו לגדול בלי להפריע לו. מי שם לכם בראש שצריך לשים "גבולות" לתינוק? מי המציא את המושג "בדק גבולות"? וכי ילדינו הם אויב שאנחנו נלחמים נגדם? כל ילד וכל אדם מתפתח בקצב שלו. גבולות בגיל הזה הם בסך הכול התנועות הטבעיות שלנו, לדוגמה: להרחיק תינוק ממשהו מסוכן או מילד שהוא מציק לו, לקחת ממנו דבר מסוכן שהוא אוחז - וכל זה בלי לדבר הרבה, בלי להגיד "לא". הוא מבין שאת זה לא מרשים וזהו. לא מרשים לו משהו מסוכן או להציק למישהו. זה הכול. פועלים באהבה ובביטחון. לא מחייבים לשחק בבר בצק או לשים מדבקות.   (עזבי את הבר בצק. אל תתני לקבוצה משהו שלא מתאים לכולם. זה סתם מסוכן.) הבה נסתכל על התינוקות ועל הילדים שלנו ושאנו מטפלים בהם בעין טובה, ברכות, באהבה. אני פשוט כולי נסערת. במקום לתת לילדים לגדול ישר , מעקמים אותם 

את צודקת.הייתי צריכה לכתוב את הדברים ברוך ובנעימות. הייתי נסערת, הייתי בהלם.   

קודם כל, הוא צריך יחס חם ונעים. לפני כל "הצבת גבולות".

ילד בגיל כזה שלא יושב ליד השולחן בזמן האוכל או עושה דברים שאת לא מרשה... נו, לאט-לאט. אל תעשי איתו מאבק-כחות. לא תמיד "כמובן שאני לא מוותרת" זה הנכון. אלא בנחת לנסות להציע מה שכן טוב לו. 

מי אומר שהוא "בודק גבולות"?.. אולי הוא סתם רוצה דברים מסויימים?  

את "מסבירה שזה לא אוכל" והוא לא מבין. וכי מה ציפית?..

כל ילד בערך בוכה כשלא מקבל מה שרוצה, ואוהב לעשות מה שבא לו. ב"ה. 

ואם הוא לא אוהב מדבקות על היד - אז כמובן לא תשימי לו.

אחרי זה, יש באמת מקום לחשוב מה עושים עם הפרטים שאמרת, איזה חומרים להביא לו וכד'. בטח כבר יציעו הצעות טובות..

למשל כמה זמן התינוק אצלך, האם היה במסגרת קודם לכן? האם התייעצת עם ההורים? אולי היה שינוי מסויים במשפחה?

המלצה שלי להפנות שאלות כאלה ליועצת חינוכית לגיל הרך

יש שלבים בהתפתחות הילד שכדאי ללמוד כשמטפלים בילדים קטנים

כל מקרה לגופו וכדאי שיבדק לעומק עד כמה שמתאפשר

בהצלחה

עלים יבשים, דשא ובוץ זה לא טעים...

אבל זה לא ימנע ממנו להכניס לפה...

העיקר עם אוכל הוא עושה לי בעיות.. ;)

וכשנתתי לילדים בר בצק, היו כמה ילדים שבאופן קבוע היו מכניסים לפה. בקבוצת הגיל הזו בערך. (חלקם יותר גדולים אפילו)

זה מתאים לחלוטין לגיל ויש ילדים שהשלב האוראלי שלהם לא נגמר בגיל שנה כמו שכתוב בספר אלא אפילו עוד שנה נוספת.

אם זה בר בצק שהוכן בבית מקמח ומלח - לא הייתי מתרגשת. הוא עדיין תינוק/ פעוט- אי אפשר לצפות לציות ולהשלטת המוח על הדחפים בגיל הזה ליותר ממה שניות/ דקות

לטפל בכמה תינוקות בו-זמנית ועוד שבית יהיה יפה ומסודר

אז השערות שלי שבבית יש כללים אחרים או שהוא לא הורגל לגבולות עדיין או לא מתאים לו לוח זמנים, ילדים עייפים מאוד עצבניים ואני חושבת שזה קשה לילד קטן להיות במסגרת עם ילדים הרבה זמן

ואני ממש לא מבינה למה להביא מדבקות בגיל הזה? מה אם הוא יבלע אותן? או תינוק אחר יבלע אותן? אני חושבת שתינוקות אמורים לשחק בצעצועים ולא לעשות יצירה , בן שלי כשהיה בן חמש קרא לעבודה עם מדבקות עבודת פרך   

כאם לילד אוטיסט שגילינו רק בגיל 4 וחצי!-

היו תופעות קצת חריגות דומות מאוד למה שתארת.ואני אמרתי למטפלת שחשוב עין טובה,

חום ואהבה,וסבלנו הוא יגדל והכל יסתדר....

הוא גדל והכל נעשה מאוד מורכב,עד שאיבחנו, טיפלו וכ'ו.

כשאני מסתכלת לאחור ובודקת אלו דברים חריגים היו ,אני מוצאת את אלו,

ואומרת,לבדוק עם מומחים זה חשוב מאוד,בזמן.

מקסימום הכל תקין,ואז להיעזר בסבלנות.להורים קשה מאוד לקבל חריגות של ילדם,

ובתת מודע דוחים וסוגרים עיניים.

כמובן,יש לשתף בעדינות,עם אמפטיה את ההורים,ולהמליץ לפנות לייעוץ מקצועי,

זה ימנע סבל גדול מאוד בעתיד!

מנסיון מר,של שנים!

בהצלחה רבה!!!

בגיל כזה, הוא מתנהג נורמלי לגמרי.

אכן, מצער מאד מה שקרה איתכם - ומאחל לכם אך טוב.

אבל לא יעלה על הדעת שיפנו ל"ייעוץ מקצועי" כי תינוק מכניס ברבצק לפה..

ההיפך, את הייעוץ המקצועי כדאי שתקבל המטפלת, שכפי דבריה, היא מטפלת בכמה ילדים, כנראה באופן פרטי.

אין שם אף דבר "חריג" במיוחד..

יש שם קצת ציפיות חריגות מתינוק בגיל הזה.

מה פה בעיית גבולות נוראית?

הוא תינוק בסה"כ.

הוא לא מבין מה את מרשה ומה את לא מרשה,

הוא עוד לא בן שנתיים אפילו, וזה הגיוני מאוד שאפילו שיש אצלעך כללים ,

הוא לא מודע לקיומם , ולא מבין מה זה אומר "כללים" . 

יופי שאת אומרת לו שזה לא אוכל, הוא תינוק, והצורך שלו לאכול דברים יותר חזק,

השלב האורלי (השלב שבו אוכלים ומכניסים דברים לפה) לא נגמר אצל הבת שלי עד אחרי גיל שלוש ,

היא הייתה מכניסה לפה כל דבר. גם אחותי הייתה ככה. אין שום קשר בין צורך תחושתי

להכניס לפה, לבין תחושת רעב. זה בסיסי . 

כדאי לך מאוד ללמוד על התפתחות תינוקות. 

אם זה חומר לא רעיל, ועל רוב חומרי היצירה שקונים היום בחנויות כתוב "לא רעיל" , 

אז לא יקרה לו כלום. 

ולא צריך לתת לתינוקות בהכרח בר-בצק. 

למה תינוקות צריכים ללמוד להדביק מדבקות? בני כמה האחרים במשפחתון ?

ילד עד גיל שנתיים + לא צריך להתעסק עם זה. 

זה שהוא אוהב לעשות מה שבא לו , זה נורמלי לחלוטין לגילו , וגם זה שהוא בוכה כשלא נותנים לו מה שהוא רוצה.

זה לא ילד בן 3 שיש כאן עם מי לדבר ואת מי לחנך.

הוא תינוק.תזכרי שהוא תינוק.

ברור שלא צריך לתת לו להזיק לעצמו וכן צריך לשמור על סביבה בטוחה 

ולא להרשות לעשות דברים מסוכנים , להפריע לתינוקות קטנים ממנו וכד'

אבל ה"אסור" צריך להיות בנועם , והמינון של ה"אסור " ו"לא " צריך להיות מתאים.

את נשמעת אנטי כלפיו, כאילו הוא איזשהו שד משחת שמפריע לך לסדר יום,

הוא בסהכ הכל תינוק, אפילו לא בן שנתיים . 

תינוק בן שנה ו8 חד' , לפעמים כן יהיה נוח לסביבה וישב בשקט חצי שעה ליד השולחן ולא יזרוק את הצלחת

ולפעמים הוא לא יהיה טאטאל'ה שמרצה את המבוגרים כל הזמן, וזה נורמלי לגמרי ,

לי אישית יש חיבה מיוחדת לתינוקות השובבים , יותר מאשר לרדומים והבוהים למיניהם. (אמא של שובבות )

יותר קשה איתם לפעמים... אבל אם מסתכלים על זה בצורה קצת שונה מאשר "הוא מפריע " ו"אין לו גבולות"

אפשר לראות את החן בזה שיש לו אופי ורצונות משלו. 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....