חודשיים אחרי לידה.. ואני באמת זקוקה לעצות מבעלות ניסיון או בכלל..איך לא להתייחס להערות (שאולי נועדו להיות הארות) ..
אני יודעת שזה עבודת המידות..אבל לפעמים אני ממש רגישה בנושא וזה מוביל אותי לתחושות שאולי אני לא בסדר או להפך של למה להתערב...
בשבתות אני יכולה לבכות מזה... ואני לא רוצה להיות עצובה בשבת! וזה מקשה עליי לרצות להתארח בשבתות..ואני יודעצ שזה לא הפיתרון לברוח..אלא לנסות להתמודד....
ולכן צריכה עצות.
אתן דוגמאות
אנחנו בארוחת שבת .. הבן שלי בוכה.. ו---- זורקת לי "אל תקומי אל תקומי"
אני בהנקה בחדר ובשיחה עם בעלי... אחרי שעה בודקים לאן נעלמנו.. וזה כבר ערב-לילה אנחנו רוצים קצת זמן ביחד והיינו בפתירת וויכוח קל.. - וכולם רוצים להיות עם התינוק.
חוששצ להתארח בשהצ ושלא אוכל לנוח כי ירצו אותנו כל הזמן.
"אל תרימו אותו הוא יתרגל לידיים" - אבל זה מה שמרגיע אותו.
בכל מקרה..הוזמנו לשבת משפחתית ואני מתבלבטת עם ללכת. לא רוצה לצאת בוכה ורוצה לדעת להתעלם ולא יודעת איך
עצה?עזרה?
