ובד"כ מעתיקה.
לפעמים יוצא שאחרי שאני מסיימת לצייר את האף ואת הפה, אני צריכה לשנות דברים בעיניים, אם זה מיקום או גודל ..
אבל זה בגדול.

מהבחינה הזאת.. 

 

שמישהו אמר לי שבטח אני מתחילה מהעיניים כי תמיד הן יוצאות לי גדולות יחסית (פרופורציות מעפנות..)
אז הבטחתי לו שפעם הבאה אני אשים לב. כי אני פשוט לא זוכרת.
אבל נראה לי שמהעיניים או מהפה.
כרגע אני בכלל באמצע ציפור והתחלתי מהמקור ולא מהעיניים...(:

נראה לי זה משפיע מעט על ההבעה..
(בטח ל @roniyoffe יש דברים מחכימים לומר בנושא)
אבל בגדול- לא חשוב כנראה, אם ממשיכים להשקיע גם כשמתקרבים לסוף.

ורק אז ממקמת את האיברים בפנים...

אולי פה ה״באג״ מתחיל?

מצד שני אף פעם, גם בתקופות שציירתי הרבה, לא הגעתי לרמת גבוהה של הצללות וכו׳

פנים הם שלם.
לחלק אותו לחלקים יגרע מהציור, מהחיות, מהאמינות, מההבעה.

 

כדאי להתחיל מהכל ולא לתת עדיפות לשום חלק על פני האחרים כי הם יחידה אחת שפועלת יחד

וחשוב להבין את זה כציירים.

רואים בירור הבדל בין צייר שהבין שפנים, או גוף לצורך הענין, הוא יחידה אחת שהכל בה עובד יחד

לבין צייר שהעתיק חלק חלק בניסיון שהכל ישב במקום ובזווית הנכונה.

 

אחד חיי ואחד מת.

 

ההיגיון שלנו, ומערכת החינוך כאן

מלמדים אותנו לקחת דבר מורכב ולחלק אותו לחלקים, לפתור חלק חלק וכך להגיע למצב שהבעיה פתורה.

 

אבל זה לא מה שכדאי לעשות כשמציירים כי זה מחרב את הנשמה של הציור.

ברור שצריכה להיות לנו מול העיניים המטרה הסופית שהיא הציור השלם.
אבל אם הבנתי נכון ממה שכתבת, הדרך שבה אני מציירת (לרוב מעתיקה), היא לא נכונה והציור הסופי הוא כביכול 'מת'.
אני לא באה ממקום נפגע חלילה;)
אני פשוט לא רואה את זה מתקשר.
אם את מתכוונת לרגש או האופי החסר בציור בדרך כזו, אני גם לא מסכימה.
אני הכי רואה את עצמי מצליחה להעביר לציור הבעה ורגש מעצמי.
ואני עובדת לפי שיטת הרגל.
מתחילה מהעין ברוב המקרים למעט מקרים מסויימים בהם אני מתחילה מחלק כלשהו בשיער ומגיעה לעיניים ומשם ממשיכה.

חוץ מזה, אולי אני אשמע קצת שטחית או רדודה אבל זו התחושה שלי;
את מדברת המון על מחקרים או מאמרים חכמים ועל תובנות ומסקנות רבות בתחום האומנות.
כל מיני פרשנויות של העוסקים בציור למה נחשב יותר או פחות, מה מביע בציור ומה נדרש ממני כאמן.
אלו באמת דברים חכמים מלאי טעם של אנשים שחקרו ודרשו ומגיע להם באמת קרדיט.

אבל. אני חושבת שלפעמים צריך גם תמימות בציור. תמימות שמגיעה ממקום של כישרון ועמל טבעיים. כאלו שמתקדמים בקצב נכון למצייר.
לפעמים לצייר מתוך התבוננות בציורים ברמה גבוהה והתקדמות מעולה תוך כדי, זה אולי לא מספיק כדי להפוך להיות אמן, אבל בהחלט בכיוון.

וצריך ללמוד ולדעת. אבל לא כדי להבין שעד עכשיו 'לא העברת רגש בציור' כביכול. כי זה רק משבש את ההסתכלות התמימה עד עכשיו.

זו דעתי, קבלי ברוח טובה

ואהבתי שרק הפרחים עם צבע והשאר שחור לבן!