מסכנה הפינג שנגמרה לה הפינג.
(אני לא יודעת אם זה כי היא נבונה או כי מכילה או כי משהו אחר,
אבל לדבר עם ריעותי אפילו שתי מילים גורם לי להבין אותי יותר)
העולם הוא לא איש, וצריך להתמודד עם זה בהתאם.
והעולם גם לא נוער. בין אם הוא חמור או סוס או כלום עגול.
לפעמים אגרסיביות איומה ותוקפנית מתבטאת בצורה סבילה.
זה לא ממזער את חומרת התוצאות שלה.
לא קל לי להתחבא מאחורי מילים מלומדות, ואם אני בכל זאת עושה את זה,
סימן שההתמודדות עם המציאות עצמה קשה לי באמת באמת.
ההשלכות ממקרה אחד למשנהו מסוכנות לפעמים,
ואפילו העדפת מטפורות מסויימות עלולה להיכלל בהגדרה הזו.
(אני נזכרת בתיאוריה של ג'ון גרין על הסדקים והחוטים. צריך ללוות מאביגיל שוב את הספר הזה)
אני חושבת שלכל אדם יש דרגת חשיפה מקסימלית,
וכל חריגה ממנה או אף התקרבות משמעותית אליה מזעזעת אותו. כמובן, מי יותר ומי פחות.
השאלה שלי עליי היום היא לא איך אפשר להיטלטל פחות, אלא למה נתתי לדרגת החשיפה שלי לברוח רחוק כל כך.
זה מכאיב מאד, בלילות או בשעות של שקט.
(במילים אחרות; זה מכאיב מאד בכל הזדמנות בה עליי לפגוש את עצמי,
אך אני אינני מצליחה למצוא את אותה עצמי)
ממוצע הציונים שלי השנה הוא 99.
רכשתי המון יכולות חדשות של ריכוז ומשמעת, שמעולם לא איפשרתי לעצמי לרכוש,
עקב היכולות שחנן אותי בהם אלוקיי, הגאווה, והעבדות לתוויות.
וזה הידד. אני תוהה רק מה איבדתי בדרך.
(ואיפה המוזיקה, האמנות, המרחב, המחשבות, הכתיבה, הבכי, הרגשות, הדרך שלי בעולם הזה)
ואם כל מה שנאבד מסתתר תחת ערימות אבק והכחשה, או שהתמוסס.
ליצור פינג חדשה יהיה קשה יותר.
