זה מצחיק לשמוע שירים של כיתה ז. הם פשוט מתאימים לי מאוד מאוד מאוד! 

תחיה צריכב ללכת לישון. רבאק אום כולכום, תשע וחצי עכשיו! שלום גם שלוש וחצי.

בשישית היה לי טוב.

אני אוהבת את חברות שלי.

זה ממש קסם לפעמים לדעת להרפות. ולהיות קיטש בלחית צומיסטית-בפני-בנים-שלא-אראה-לעולם-כי-הם-בנים.

יש משהו מאוד מאוד מנחם בלדעת שיש עוד המון אנשים בעולם. והיו לפניי ויהיו אחריי. וכמה שאני מקורית את עצמי לדעת אז יש עוד כמוני. זה מעודד מאוד. ואישה שקצת קשה לה עכשיו או בעוד חצי שעה או בעוד שנתיים אז קחי עידוד.

אפשר לאהוב!

תאהבו פשוט.

תקומו בבוקר מאוהבים.

ולא חייב בן בשביל זה.

צריך פשוט להיות מאוהבים בעצם זה שיש למה לקום.

זה קשה. להיות מאוהבים, לפעמים.

אבל אבל. זה מה שצריך.

בנים, אז הכוח שלהם הוא מול קבוצה. המנהיגים.

ובנות, זה מול היחיד. 

לפעמים אני תוהה עלינו. מזל שיש אתכם בעולם ומזל שיש אותי.

אני צריכה לדאוג לצפייה משותפת בשרלוק.

שלולי הוא החיים שלי.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול