ואנחנו יכולים לנער אותה.
ואנחנו בוחרים אם לנער אותה.
אנחנו יכולים לנער אותה כל כך חזק, שכל הקופסה תתהפך. היא תהיה הפוכה ואז ופתאום תהיה משהו חדש ומנפלא ומדהים כל כך שלא נראה מעולם. היא תהיה ספינה או חללית או משהו חדש לגמרי, ואנחנו בוחרים למה להפוך אותה!!
אנחנו יכולים לפתוח את המכסה של הקופסה, להצמיח כנפי נשרים אבירים ולעוף רחוק ולצלול עמוק ולתת לאנשים את התחושה המדהימה הזו שמרגישים כשרק מילה אחת עוברת בראש: "וואו".
ואנחנו בוחרים לשבת בפנים. כמו גמדים שלא שווים כלום. לשבת ולסגור את המכסה חזק חזק עם מסקינגטייפ מלמעלה שלא נלך לאיבוד.
מישהו חכם אמר פעם: "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים".
אז תצאו!
צאו מדעתכם!
אני בטוחה שעל כל אבותינו כולם הסתכלו במבט עקום. פתאום קם אדם שמחליט שלאל אין גוף או צורה או משהו ממשי לסגוד לו ובכל זאת הוא קיים. פתאום קם אדם שמחליט שהוא מעניק למאות אלפי עבדים עתיד טוב יותר- בעזרתו של כוח נסתר שאחרים לא זכרו כמעט.
אנחנו עלובים כל כך לפעמים. אני לא יודעת מה עוצר אותנו. אם זה מכסה הקופסה שבאמת באמת עוצר אותנו, או שזה רק יד אחת שלנו שדוחפת בכאילו את המכסה בזמן שהיד השניה שלנו מחזיקה אותו סגור חזק חזק שלא יקרה משהו והוא יפתח ונציץ החוצה- ולא נפגע!
ובעצם נגלה שבזבזנו הרבה זמן לשווא.
אז בוא ניתן לעצמנו לחיות באשליות שבעצם אין כלום בחוץ, וכל הבזבוז זמן הוא בעצם לא-בזבוז זמן! כי אין שומדבר מחוץ לקופסה המטופשת!
ואז מגיעה הוא, זה ששולט בקופסה. ומרים אותה, ומנער אותה כמו שייקר. ואנחנו עפים לכל כל כל כל כל הכיוונים ונוחתים עקום וכואב- במקום פשוט לצאת לפני מהקופסה. וככה הוא מזכיר לנו שהוא שם, ואם אנחנו לא ננער את עצמנו כל כך חזק עד שהקופסה פשוט תשבר, הוא ינער אותנו וזה לא בטוח יהיה נחמד אבל אולי רק ככה נלמד לעמוד בתוך הקופסה, לבעוט בה ולקחת בידיים מושטות את מה שמנער הקופסה נתן לנו בחיוך גדול ואהבה כדי שנפתח את כל הקופסות של כל האנשים.
