לי לקח אחרי כל לידה איזה חצי שנה להתארגן על עצמי מחדש.

ילד לוקח מאיתנו הרבה כוחות גם פיזיים וגם נפשיים. כל אחד והקצב שלו עם ההתמודדות עם הדברים.

ב"ה בדרך כלל, ילדים לא באים בשישיות. יש לך זמן לגדל את הילד ולגדול איתו ולהבין איך להסתדר ואיפה למצוא את עצמך בסיפור. המצב גם נראה אחרת כשילד קצת גודל ולא צמוד לאמא 24 שעות. 

אחרי שתסתדרי עם עצמך תוכלי לאסוף כוחות ורצון לעוד ילד ואח"כ אולי לעוד אחד... כל דבר בעיתו.

מומלץ מאוד למצוא זמן לעצמך לפחות פעם בשבוע להיות בלעדיו ולעשות משהו שאת אוהבת. משהו שיחזיר לך את עצמך ויתן לך כוחות חדשים להמשיך לגדל אותו בשמחה.

אבל אם את תהיי מחוקה מרוב אוצרות לא עשית בזה טוב, לא לך ולא לאוצרות שלך.

אז תהיי חכמה. תני לעצמך להתאושש. וכשתרגישי שאת יכולה אז תנסי.

אני בחים לא חשבתי על עוד הריון אחרי חמישה חודשים. (הקטנה שלי בת חמישה חודישם. אין בכלל סדר יום עדיין, יש עייפות, יש ב"ה עוד ילדות לדאוג להן, יש בעל, יש את עצמי..- מה עוד הריון עכשיו? )

לא סתם אמרו חז"ל שאחרי לידה לוקח שנתיים להתאושש. הם ידעו על מה הם מדברים. ועדיף שתלדי כל שנתיים או שנתיים וחצי בנחת ובטוב מאשר שתלדי 4-5 כל שנה ואז יגמר לך האוויר ותהיי גמורה לגמרי.

זו דעתי, בכל אופן.

כמובן שהקב"ה מנהל פה את העניינים, אבל ככל שזה נוגע לשיקולים שלנו- בעיני הכוח שלך הוא שיקול משמעותי מאוד, את עיקר הבית.

הכוח

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

פגשתי אמא ל7 ילדים ושאלתי:

"איך את מסתדרת עם 7?! אני עם אחת וקורסת."

והיא, אשה חכמה ביותר, ענתה לי:

"בגלל זה ה' מביא אותם אחד אחד, ולא 7 ביחד"

מתרגלים, מתאוששים, מצליחים לחזור לעצמך ואז... מתחילים לחשוב על הבא.

בהצלחה.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

נכון, זה לא פשוט

גם אני רוצה בעז"ה הרבה ילדים וכל הזמן מתפללת לקב"ה שיתן לי כוחות

אז אני רוצה לתת לך קצת כוחות וקצת עידוד.

1. כמו שכתבתי- תתפללי, דברי עם ה', הוא מקור הכוח.

2.תינוק אחד זה לא פשוט ולי היה יותר קשה סביב גיל שנה ולכן ממליצה בחום אל אף הקושי לא לחכות יותר מדי במרווח בין שני הילדים הראשונים, זה מאד משמעותי, נכון שבהתחלה זה מעט קשה אך איך שהקטן מתחיל להגיב (מקסימום 5-6 ח') את תרגישי בהקלה, הם יעסיקו את עצמם, יהיה להם חברה ואת תהי יותר משוחררת.

אני זוכרת שבהריון של בני השני אמרתי לגסתי שהייתה עם 3 קטנים, "איך את מצילחה להכין כ"כ הרבה? אני עם אחת ולא מצליחה כלום, מה יהיה אח"כ" היא ענתה לי שאח"כ יותר קל כי הם משחקים ביחד-וזה ממש נכון.

3. הריון לוקח 9 חודשים, זה לא שאת בהריון ואחרי יום-יומיים יש תינוק, הילדים גדלים וזה כבר לא אותו קושי.

4. פעם שמעתי מאחת הרבניות אצלנו שיש לכל אדם מנת קושי יומית/חודשית וכו' שצריכה להיות לו, הקושי יכול להגיע בבת אחת משהו גדול או להתחלק לקשיים קטנים, אני מרגישה שזה ככה גם עם תינוקות, הקושי מתחלק לפי מספר הילדים..

5. כתבת שאת מנסה לדמיין את עצמך עם שניים- האם בדמיון הם באותו גיל או בגילאים שונים? האם הסתכלת פעם על תינוקות בגיל שנה וחצי וראית את ההתפתחות שלהם? הם כבר ישנים לילה, אוכלים אוכל מסודר, מעסיקים את עצמם חלקית, מבינים, מתחילים לדבר- כל זה מאד מקל על ההתמודדות.

יש עוד הרבה דברים,

והכי חשוב זה באמת להביא את הילדים מתוך שמחה ורצון ואם אין את זה עדיף לחכות ולעבוד על עצמנו, להתחזק עד שנרצה..

בהצלחה רבה וגידול נעים

הרבה נחת

ככל שהוא יגדל יהיה לך יותר קל..

לא דומה ילד בן 6 חודשים (שאז מתחיל כל הכיף איתם כי הם ממש נהיים ילדים קטנים) לילד בן שנה.. לילד בן שנה וחצי.

וכמובן שמהריון להריון את צוברת יותר נסיון ומכירה את הכוחות שלך יותר..

בהצלחה!!!

פעם גם לי היה חלום למשפחה ענקית- היום אני רק חושבת על השלב הבא.

ובעז"ה הקב"ה ייתןת עוד כוחות להרבה שלבים.

בדיוק לפני כמה ימים, דיברנו משהו על אם יהיו לנו בנות, וחשבתי לעצמי- כמה ילדים יהיו לי? 5? 8? 10? 

ולא היה לי מושג! 

מעבר ל3 (יש לי ב"ה 2 ועכשיו אני מתחילה לחשוב על האפשרות של 3..) הכל נראה לי כ"כ ענק..

ויופם יבוא- הדברים ירגעו, תתחילי לנשות ולהנות מכל העסק, ויבוא לך רצון לעוד אחד. ותתחילי להבין איך זה יכול להסתדר כי התינוק שלך כבר יגדל ויתחיל להיות סדר יום ועצמאות.

ותחזרי לישון בלילה

ואז בעז"ה צזכי לעוד אחד- ושוב ההתחלה קשה, ויקח קצת זמן, ותתרגלי.

תנשמי, קחי את הזמן. תחיי ותהני ממה שיש לך עכשיו. זה עוד יבוא.

אני מכירה אישה , שבאופן עקרוני הכריזה , שהיא לא רוצה ילדים , והיום יש לה שבעה (התחתנה צעירה). היא אמא נהדרת למרות שלא תכננה אף אחד מהם .

מצד שני במקרה שלי -רציתי תמיד משפחה גדולה ובסוף זה לא קרה.

צריך לדעת איפה הרצון מונח , לעשות מה שיכולים ,ולדעת שמי שמחליט בסוף זה הבוס למעלה . 

אי אפשר לתכנן שום דבר, רק לקוות ולהתפלל..

אני זוכרת שכשהיו לנו 2 ילדים, האחיין הקטן והחמוד שלי (היה אז בן 6-7 בערך) חישב את חישוביו והודיע לי ולבעלי- "אתם צריכים שיהיו לכם 8 ילדים" (אולי לא אמר בדיוק כך, אבל זאת המסקנה הסופית) 

הודעתי לו מיד שאת זה יגיד לאשתו. ואני לא מתחייבת ל8 ילדים. בזמנו זה היה נראה לי המון!

גם עכשיו זה נראה לי המון. אבל בינתיים אנחנו כבר עם חמישה, ובעז"ה בעוד חודש+- נהיה כר עם שישה, אז אנחנו מתקרבים למטרה שלו

מה שאני מרגישה זה באמת- לא לחשוב יותר מידי על העתיד הלא נודע והמפחיד, אין לנו מושג מה ה' ישלח לנו..

רק להתפלל ולעשות את ההשתדלות שלנו לחיים טובים ומאושרים, מלאי בריאות נפשית ופיזית..

לידה קלה , ידיים מלאות ובריאות לכל החמודים חזקי ואמצי!

באמת קשה

בשביל זה הסוד הוא שבתכליס מתכננים ילדים אחד אחד!

שיכולים

אז הולכים על הילד הבא...

הרי לא כולם תינוקות

ולא יולדים תינוק

שיש כמה אז הגדולים עוזרים וכו

פיקדון מה'!

לא יעזור כמה תתכנני, הכל בידי בורא עולם

ה' בכל מקרה לא נותן לך עוד ילד כשאת לא מסוגלת, והוא מכיר את כוחותייך היטב (אולי יותר ממך...)

בכל מקרה, אם אחרי כמה ילדים את מותשת +נסיבות החיים הנספות- אפשר לפנות לרב ולשאול בעצתו.

יש רב חכם שאומר שלפעמים דווקא כדי לגדל משפחה ברוכת ילדים צריך לפעמים למנוע לתקופה.

אבל- כל זה בעצת רב איך וכמה זמן.

עכשיו- תניחי להתלבטות.. תני לעצמך זמן להתחזק ולהתרגל,

ובהמשך תוכלי להחליט בבריאות גופנית ונפשית

ליעקב אבינו היו 12 ילדים מארבע נשים. את לא צריכה להתחרות בארבע. תהיי עצמך לפי כוחך. את עדיין בתחילת הדרך. אין קיצור הליכים, באחד מי יודע כתוב תשעה ירחי לידה. לא תשע שנים אבל גם לא תשעה ימים. לאט ובנחת. 

כשנולדה לי הבת הבכורה, חשבתי לעצמי - איך אוכל לאהוב ולטפל בעוד ילד? הרי כולי מלאה בה. ואז חמותי ז"ל אמרה לי משהו כל כך נכון, עם כל ילד שנולד, את מקבלת לב נוסף. את לא צריכה לחלק את הלב שלך בין הילדים, את מקבלת לב נוסף עבורו. אני מרגישה שזה בדיוק כך. עם כל ילד שילדתי הרגשתי שקיבלתי איתו את כל מה שאני צריכה כדי לגדל אותו. תתארי לעצמך איזה עושר פנימי זה שיש לך 10 לבבות!

כמובן שכל אחת צריכה להכיר את עצמה, מתי יש לה כוחות ורצון לילד נוסף. לדעתי, אסור ללדת ילד לא רצוי. כל ילד חייב להרגיש שהוא נאהב ורצוי כמו בן יחיד. 

אל תגידי לעצמך "לא חושבת שמתישהו ארגיש ככה"..

את עוד צעירה, הרי דברים מתפתחים, גם יכולות, גם אמון עצמי, גם נסיון.

את עושה טעות גדולה שאת "מנסה לדמיין לעצמך"... אל תבהילי את עצמך. אדם שמטפס בהר למשל, אם ינסה לדמיין לעצמו עד למעלה - עלול פתאום להרגיש ללא כח..

אבל אם ידע שאם הוא הולך בעקביות, מגיע. אז ילך צעד אחרי צעד, ייהנה מהאתגר, מהחוויה, מהתעצמות הכחות. כשיגיע, יראה שהוא עם יותר אמון עצמי, עם יותר כח ויכולת.

באמת תודי לה'. זה דבר ראשון. גם אמיתי - וגם עוזר להפנים כמה זה נחמד וגדול.

וגם - אכן תנסי לסדר לעצמך בפנים, בהתבוננות נינוחה, לא בפעם אחת, איפה המקום של הילדה שבך, ואיפה האשה והאמא. תנסי להגיע לשורש האחד של כל אלו - הכל זה הטוב הפנימי שה' נתן בך, והוא מתבטא בצדדים השונים. 

יש צד של ענוה והתבטלות כלפי ה', כגמול עלי אימו (אפשר לקחת לימוד מהילד - כך אנחנו מול הקב"ה), ודווקא מתוך זה - מקבלים כחות ונתינה, למשפחה, לילדים.

וגם בפעל, להקדיש זמן לעצמך, זמן לביניכם, זמן לילד. לא להתבלבל ולא להיבהל...

ואל תחשבי שאת היחידה ש"נתקלה בזה".. מצוי לגמרי. וגם - בוואריאציות שונות - אצל תפקידים נוספים שפתאום האדם מוצא את עצמו בהם בתפקיד ה"גדול", כשהתרגל שזה בכלל שייך להוריו, או ל"גדולים" אחרים...  זה חלק משמח  מהחיים, בהתחלה אולי קצת "מבהיל", אח"כ רואים שעל בסיס מה מקודם, בונים קומות נוספות בלי לאבד את הטוב שלפניהם. אדרבה, קומה מעצימה קומה, לשני הכיוונים.

תבטחי בה', תאמיני בכחות שבך, תתקדמי צעד אחר צעד בלי "הַבהלוֹת" - ותראי שאת יכולה לגמרי, אחראית לא פחות משאר בני אדם (אדרבה, תופסת ברצינות..), וגם לא מאבדת את כל הטוב והחביבות ממה שרכשת מקודם.

הצלחה רבה, בנחת, בשמחה, ומלא ילדים... בעז"ה, מתוך מוכנות, כחות חיים ויצירה.

תמיד רציתי המון ילדים ותמיד הייתי עושה בייביסטרים מאז שהייתי קטנה והייתי בטוחה שלא תהיה לי בעיה לגדל ילדים בקלות....

אבל אחרי הלידה ממש חטפתי שוק!!! היה לי נורא קשה לאבד את החופש שלי, לאבד את הספונטניות, שמישהו יהיה תלוי בי ושאני אהיה תלויה בו (יותר נכון בה) כל הזמן....היה לי נורא נורא נורא קשה

הבית שלי היה נראה זוועה. לא שטפתי את הרצפה עד שהתינוקת היתה בת 8 חודשים!!!!!! (למזלי בעלי שטף כל שישי בצהריים)

בקושי הצלחתי להשתלט על הכלים בכיור...ולא ידעתי איך אני אצליח לגדל אפילו עוד ילד אחד

אבל לשמחתי נכנסתי להריון כשהתינוקת שלי היתה בת 5 חודשים וכשהיא היתה בת שנה וחודשיים נולד לי בן

ואני חייבת להגיד לך שזה לא ייאמן אבל עם הילדים באים הכוחות!

אני הרבה הרבה יותר חזקה ויותר שלווה מכשהייתי כשהיתה לי רק ילדה אחת

נהיו לי כוחות חדשים

פתאום אני הרבה יותר מצליחה לדאוג לסדר של הבית, לאוכל, לילדים...

נכון שיש הרבה יותר קשיים ולפעמים יש רגעים שבא לי לעזוב הכל ולברוח! אבל סה"כ הם האושר שלי ועכשיו אני מרגישה יותר מתמיד שאני מוכנה ורוצה ויכולה לגדל עוד כמה כאלה

הילד הראשון זה שוק מוחלט

לצרף עוד ילד זה גם מסובך ומערער הכל.....

אבל ברגע שמתרגלים הכל הופך להיות טבעי כמו שזה אמור להיות....

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.