לי לקח אחרי כל לידה איזה חצי שנה להתארגן על עצמי מחדש.

ילד לוקח מאיתנו הרבה כוחות גם פיזיים וגם נפשיים. כל אחד והקצב שלו עם ההתמודדות עם הדברים.

ב"ה בדרך כלל, ילדים לא באים בשישיות. יש לך זמן לגדל את הילד ולגדול איתו ולהבין איך להסתדר ואיפה למצוא את עצמך בסיפור. המצב גם נראה אחרת כשילד קצת גודל ולא צמוד לאמא 24 שעות. 

אחרי שתסתדרי עם עצמך תוכלי לאסוף כוחות ורצון לעוד ילד ואח"כ אולי לעוד אחד... כל דבר בעיתו.

מומלץ מאוד למצוא זמן לעצמך לפחות פעם בשבוע להיות בלעדיו ולעשות משהו שאת אוהבת. משהו שיחזיר לך את עצמך ויתן לך כוחות חדשים להמשיך לגדל אותו בשמחה.

אבל אם את תהיי מחוקה מרוב אוצרות לא עשית בזה טוב, לא לך ולא לאוצרות שלך.

אז תהיי חכמה. תני לעצמך להתאושש. וכשתרגישי שאת יכולה אז תנסי.

אני בחים לא חשבתי על עוד הריון אחרי חמישה חודשים. (הקטנה שלי בת חמישה חודישם. אין בכלל סדר יום עדיין, יש עייפות, יש ב"ה עוד ילדות לדאוג להן, יש בעל, יש את עצמי..- מה עוד הריון עכשיו? )

לא סתם אמרו חז"ל שאחרי לידה לוקח שנתיים להתאושש. הם ידעו על מה הם מדברים. ועדיף שתלדי כל שנתיים או שנתיים וחצי בנחת ובטוב מאשר שתלדי 4-5 כל שנה ואז יגמר לך האוויר ותהיי גמורה לגמרי.

זו דעתי, בכל אופן.

כמובן שהקב"ה מנהל פה את העניינים, אבל ככל שזה נוגע לשיקולים שלנו- בעיני הכוח שלך הוא שיקול משמעותי מאוד, את עיקר הבית.

הכוח

לנשום ולהתאושש אני אחרי 3 חודשים מהלידה ועכשיו פתחתי את העיניים אחרי שינה ארוכה לא ברור לאן עף הזמן.

באמת שאם לא מרגישים טוב לא לרוץ הלאה. ולהתעמל הרבה!עכשיו חזרתי מהתעמלות(חיזוק רצפת אגן)וזה משחרר מאוד אדם חדש יצאתי בהצלחה רבה!

ילדים זה שמחה!לילה טוב...

פגשתי אמא ל7 ילדים ושאלתי:

"איך את מסתדרת עם 7?! אני עם אחת וקורסת."

והיא, אשה חכמה ביותר, ענתה לי:

"בגלל זה ה' מביא אותם אחד אחד, ולא 7 ביחד"

מתרגלים, מתאוששים, מצליחים לחזור לעצמך ואז... מתחילים לחשוב על הבא.

בהצלחה.

מאיך שאני חוויתי את זה, הילד הראשון זה פלא- אושר גדול, אהבה ברמות שלא היכרת ולא חשבת שאת מסוגלת להרגיש,

אבל אצלי זה גם היה משבר

את מאבדת את העצמאות (ולפעמים גם קצת את השפיות ), שעות שינה, היכולת לשתות כוס קפה בשקט או לאכול ארוחה אחת בלי שיפריעו לך.. מלא דברים שפתאום מתערערים.

לדעתי זה הכי טבעי בעולם וממש בסדר להרגיש את מה שאת מתארת, ומנסיוני "הרב" עם בסה"כ 2 ילדים עד כה אני יכולה להגיד לך שהדברים נהיים הרבה הרבה יותר קלים לקראת גיל חצי שנה, ואז לקראת גיל שנה, ומשם ככל שהם גדלים,

וששני ילדים- מהחוויה שלי- זה הרבה יותר קל מילד אחד- הם מעסיקים אחד את השני, משחקים אחד עם השני, את כבר לא צריכה להיות שם על תקן מפעיל כל הזמן..

תני לעצמך עוד קצת זמן, הכל יהיה בסדר.

ומזל טוב!

נכון, זה לא פשוט

גם אני רוצה בעז"ה הרבה ילדים וכל הזמן מתפללת לקב"ה שיתן לי כוחות

אז אני רוצה לתת לך קצת כוחות וקצת עידוד.

1. כמו שכתבתי- תתפללי, דברי עם ה', הוא מקור הכוח.

2.תינוק אחד זה לא פשוט ולי היה יותר קשה סביב גיל שנה ולכן ממליצה בחום אל אף הקושי לא לחכות יותר מדי במרווח בין שני הילדים הראשונים, זה מאד משמעותי, נכון שבהתחלה זה מעט קשה אך איך שהקטן מתחיל להגיב (מקסימום 5-6 ח') את תרגישי בהקלה, הם יעסיקו את עצמם, יהיה להם חברה ואת תהי יותר משוחררת.

אני זוכרת שבהריון של בני השני אמרתי לגסתי שהייתה עם 3 קטנים, "איך את מצילחה להכין כ"כ הרבה? אני עם אחת ולא מצליחה כלום, מה יהיה אח"כ" היא ענתה לי שאח"כ יותר קל כי הם משחקים ביחד-וזה ממש נכון.

3. הריון לוקח 9 חודשים, זה לא שאת בהריון ואחרי יום-יומיים יש תינוק, הילדים גדלים וזה כבר לא אותו קושי.

4. פעם שמעתי מאחת הרבניות אצלנו שיש לכל אדם מנת קושי יומית/חודשית וכו' שצריכה להיות לו, הקושי יכול להגיע בבת אחת משהו גדול או להתחלק לקשיים קטנים, אני מרגישה שזה ככה גם עם תינוקות, הקושי מתחלק לפי מספר הילדים..

5. כתבת שאת מנסה לדמיין את עצמך עם שניים- האם בדמיון הם באותו גיל או בגילאים שונים? האם הסתכלת פעם על תינוקות בגיל שנה וחצי וראית את ההתפתחות שלהם? הם כבר ישנים לילה, אוכלים אוכל מסודר, מעסיקים את עצמם חלקית, מבינים, מתחילים לדבר- כל זה מאד מקל על ההתמודדות.

יש עוד הרבה דברים,

והכי חשוב זה באמת להביא את הילדים מתוך שמחה ורצון ואם אין את זה עדיף לחכות ולעבוד על עצמנו, להתחזק עד שנרצה..

בהצלחה רבה וגידול נעים

הרבה נחת

ככל שהוא יגדל יהיה לך יותר קל..

לא דומה ילד בן 6 חודשים (שאז מתחיל כל הכיף איתם כי הם ממש נהיים ילדים קטנים) לילד בן שנה.. לילד בן שנה וחצי.

וכמובן שמהריון להריון את צוברת יותר נסיון ומכירה את הכוחות שלך יותר..

בהצלחה!!!

פעם גם לי היה חלום למשפחה ענקית- היום אני רק חושבת על השלב הבא.

ובעז"ה הקב"ה ייתןת עוד כוחות להרבה שלבים.

בדיוק לפני כמה ימים, דיברנו משהו על אם יהיו לנו בנות, וחשבתי לעצמי- כמה ילדים יהיו לי? 5? 8? 10? 

ולא היה לי מושג! 

מעבר ל3 (יש לי ב"ה 2 ועכשיו אני מתחילה לחשוב על האפשרות של 3..) הכל נראה לי כ"כ ענק..

ויופם יבוא- הדברים ירגעו, תתחילי לנשות ולהנות מכל העסק, ויבוא לך רצון לעוד אחד. ותתחילי להבין איך זה יכול להסתדר כי התינוק שלך כבר יגדל ויתחיל להיות סדר יום ועצמאות.

ותחזרי לישון בלילה

ואז בעז"ה צזכי לעוד אחד- ושוב ההתחלה קשה, ויקח קצת זמן, ותתרגלי.

תנשמי, קחי את הזמן. תחיי ותהני ממה שיש לך עכשיו. זה עוד יבוא.

אני מכירה אישה , שבאופן עקרוני הכריזה , שהיא לא רוצה ילדים , והיום יש לה שבעה (התחתנה צעירה). היא אמא נהדרת למרות שלא תכננה אף אחד מהם .

מצד שני במקרה שלי -רציתי תמיד משפחה גדולה ובסוף זה לא קרה.

צריך לדעת איפה הרצון מונח , לעשות מה שיכולים ,ולדעת שמי שמחליט בסוף זה הבוס למעלה . 

אי אפשר לתכנן שום דבר, רק לקוות ולהתפלל..

אני זוכרת שכשהיו לנו 2 ילדים, האחיין הקטן והחמוד שלי (היה אז בן 6-7 בערך) חישב את חישוביו והודיע לי ולבעלי- "אתם צריכים שיהיו לכם 8 ילדים" (אולי לא אמר בדיוק כך, אבל זאת המסקנה הסופית) 

הודעתי לו מיד שאת זה יגיד לאשתו. ואני לא מתחייבת ל8 ילדים. בזמנו זה היה נראה לי המון!

גם עכשיו זה נראה לי המון. אבל בינתיים אנחנו כבר עם חמישה, ובעז"ה בעוד חודש+- נהיה כר עם שישה, אז אנחנו מתקרבים למטרה שלו

מה שאני מרגישה זה באמת- לא לחשוב יותר מידי על העתיד הלא נודע והמפחיד, אין לנו מושג מה ה' ישלח לנו..

רק להתפלל ולעשות את ההשתדלות שלנו לחיים טובים ומאושרים, מלאי בריאות נפשית ופיזית..

לידה קלה , ידיים מלאות ובריאות לכל החמודים חזקי ואמצי!

באמת קשה

בשביל זה הסוד הוא שבתכליס מתכננים ילדים אחד אחד!

שיכולים

אז הולכים על הילד הבא...

הרי לא כולם תינוקות

ולא יולדים תינוק

שיש כמה אז הגדולים עוזרים וכו

פיקדון מה'!

לא יעזור כמה תתכנני, הכל בידי בורא עולם

ה' בכל מקרה לא נותן לך עוד ילד כשאת לא מסוגלת, והוא מכיר את כוחותייך היטב (אולי יותר ממך...)

בכל מקרה, אם אחרי כמה ילדים את מותשת +נסיבות החיים הנספות- אפשר לפנות לרב ולשאול בעצתו.

יש רב חכם שאומר שלפעמים דווקא כדי לגדל משפחה ברוכת ילדים צריך לפעמים למנוע לתקופה.

אבל- כל זה בעצת רב איך וכמה זמן.

עכשיו- תניחי להתלבטות.. תני לעצמך זמן להתחזק ולהתרגל,

ובהמשך תוכלי להחליט בבריאות גופנית ונפשית

ליעקב אבינו היו 12 ילדים מארבע נשים. את לא צריכה להתחרות בארבע. תהיי עצמך לפי כוחך. את עדיין בתחילת הדרך. אין קיצור הליכים, באחד מי יודע כתוב תשעה ירחי לידה. לא תשע שנים אבל גם לא תשעה ימים. לאט ובנחת. 

כשנולדה לי הבת הבכורה, חשבתי לעצמי - איך אוכל לאהוב ולטפל בעוד ילד? הרי כולי מלאה בה. ואז חמותי ז"ל אמרה לי משהו כל כך נכון, עם כל ילד שנולד, את מקבלת לב נוסף. את לא צריכה לחלק את הלב שלך בין הילדים, את מקבלת לב נוסף עבורו. אני מרגישה שזה בדיוק כך. עם כל ילד שילדתי הרגשתי שקיבלתי איתו את כל מה שאני צריכה כדי לגדל אותו. תתארי לעצמך איזה עושר פנימי זה שיש לך 10 לבבות!

כמובן שכל אחת צריכה להכיר את עצמה, מתי יש לה כוחות ורצון לילד נוסף. לדעתי, אסור ללדת ילד לא רצוי. כל ילד חייב להרגיש שהוא נאהב ורצוי כמו בן יחיד. 

אל תגידי לעצמך "לא חושבת שמתישהו ארגיש ככה"..

את עוד צעירה, הרי דברים מתפתחים, גם יכולות, גם אמון עצמי, גם נסיון.

את עושה טעות גדולה שאת "מנסה לדמיין לעצמך"... אל תבהילי את עצמך. אדם שמטפס בהר למשל, אם ינסה לדמיין לעצמו עד למעלה - עלול פתאום להרגיש ללא כח..

אבל אם ידע שאם הוא הולך בעקביות, מגיע. אז ילך צעד אחרי צעד, ייהנה מהאתגר, מהחוויה, מהתעצמות הכחות. כשיגיע, יראה שהוא עם יותר אמון עצמי, עם יותר כח ויכולת.

באמת תודי לה'. זה דבר ראשון. גם אמיתי - וגם עוזר להפנים כמה זה נחמד וגדול.

וגם - אכן תנסי לסדר לעצמך בפנים, בהתבוננות נינוחה, לא בפעם אחת, איפה המקום של הילדה שבך, ואיפה האשה והאמא. תנסי להגיע לשורש האחד של כל אלו - הכל זה הטוב הפנימי שה' נתן בך, והוא מתבטא בצדדים השונים. 

יש צד של ענוה והתבטלות כלפי ה', כגמול עלי אימו (אפשר לקחת לימוד מהילד - כך אנחנו מול הקב"ה), ודווקא מתוך זה - מקבלים כחות ונתינה, למשפחה, לילדים.

וגם בפעל, להקדיש זמן לעצמך, זמן לביניכם, זמן לילד. לא להתבלבל ולא להיבהל...

ואל תחשבי שאת היחידה ש"נתקלה בזה".. מצוי לגמרי. וגם - בוואריאציות שונות - אצל תפקידים נוספים שפתאום האדם מוצא את עצמו בהם בתפקיד ה"גדול", כשהתרגל שזה בכלל שייך להוריו, או ל"גדולים" אחרים...  זה חלק משמח  מהחיים, בהתחלה אולי קצת "מבהיל", אח"כ רואים שעל בסיס מה מקודם, בונים קומות נוספות בלי לאבד את הטוב שלפניהם. אדרבה, קומה מעצימה קומה, לשני הכיוונים.

תבטחי בה', תאמיני בכחות שבך, תתקדמי צעד אחר צעד בלי "הַבהלוֹת" - ותראי שאת יכולה לגמרי, אחראית לא פחות משאר בני אדם (אדרבה, תופסת ברצינות..), וגם לא מאבדת את כל הטוב והחביבות ממה שרכשת מקודם.

הצלחה רבה, בנחת, בשמחה, ומלא ילדים... בעז"ה, מתוך מוכנות, כחות חיים ויצירה.

תמיד רציתי המון ילדים ותמיד הייתי עושה בייביסטרים מאז שהייתי קטנה והייתי בטוחה שלא תהיה לי בעיה לגדל ילדים בקלות....

אבל אחרי הלידה ממש חטפתי שוק!!! היה לי נורא קשה לאבד את החופש שלי, לאבד את הספונטניות, שמישהו יהיה תלוי בי ושאני אהיה תלויה בו (יותר נכון בה) כל הזמן....היה לי נורא נורא נורא קשה

הבית שלי היה נראה זוועה. לא שטפתי את הרצפה עד שהתינוקת היתה בת 8 חודשים!!!!!! (למזלי בעלי שטף כל שישי בצהריים)

בקושי הצלחתי להשתלט על הכלים בכיור...ולא ידעתי איך אני אצליח לגדל אפילו עוד ילד אחד

אבל לשמחתי נכנסתי להריון כשהתינוקת שלי היתה בת 5 חודשים וכשהיא היתה בת שנה וחודשיים נולד לי בן

ואני חייבת להגיד לך שזה לא ייאמן אבל עם הילדים באים הכוחות!

אני הרבה הרבה יותר חזקה ויותר שלווה מכשהייתי כשהיתה לי רק ילדה אחת

נהיו לי כוחות חדשים

פתאום אני הרבה יותר מצליחה לדאוג לסדר של הבית, לאוכל, לילדים...

נכון שיש הרבה יותר קשיים ולפעמים יש רגעים שבא לי לעזוב הכל ולברוח! אבל סה"כ הם האושר שלי ועכשיו אני מרגישה יותר מתמיד שאני מוכנה ורוצה ויכולה לגדל עוד כמה כאלה

הילד הראשון זה שוק מוחלט

לצרף עוד ילד זה גם מסובך ומערער הכל.....

אבל ברגע שמתרגלים הכל הופך להיות טבעי כמו שזה אמור להיות....

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע