אני עומד מולם איתן עם פטיש ועם סדן, לשבור להם תכח שלקחו לי בידם,
הם משחקים לנו במוח, לא אני לא מוכן לברוח...
אני עומד מולם איתן עם פטיש ועם סדן, לשבור להם תכח שלקחו לי בידם,
הם משחקים לנו במוח, לא אני לא מוכן לברוח...
טרם הגיע לפסגה.
שומע את הצליל שבו הטבע מנגן בוואדיות.
עומד נידהם אל מול השפע הנשקף מהפסגות.
מה קורה במדינה..
זמן להעורר
לעולם אל תאמר, עייפתי אין לי כח.
לעולם לא מאוחר, אין לאן לברוח
אני עומד מולם איתן, עם פטיש ועם סדן, שבור להם תכח שלקחו בידם,
הם משחקים לנו במוח..
אז מה שאני כתבתי זה גם שיר לא מוכר...כי המקום היחיד שהוא נימצא זה פה למעלה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)