זה כבר שלב טוב.

תשמחי שיש לך בעל כזה - נותן קצת מירווח לעבודה העצמית, בלי שבינתיים אין את זה בכלל לילדים.

גם "לעשות כי צריך" זה חשוב - וצריך להשתדל לא להתעצבן אז.

כדאי לשבת בינך לבינך בנחת מידי פעם. לחשוב על הילדים, על החוכמות שלהם, "להתאהב בהם" לא דווקא בשעת מעשה. אפשר להתסכל עליהם כשהם ישנים. בשלוה. בזמן שאינו לחוץ.

אם סיפור לא מתאים לך, אז להתענין בהקשבה אמיתית במה שעבר עליהם. לשאול, להתייחס - ויש סיכוי שבהמשך יזרום יותר.

אולי לרשום "חוכמות" שלהם, בנחת, לא במהירות "טכנית", לפעמים זה יצחיק אותך - ויגביר את הרגש כלפיהם.

לא להתייאש.

בהדרגה. תשמחי על כל טיפה שיש. ואל תמדדי "עם ס"מ"... תראי מידי פעם מה ההתקדמות.

בהצלחה.

גם אני מאוד שכלתנית. (פעם הייתי הרבה יותר)  וגם בעלי, ב"ה, הוא כולו לב חם ואוהב.

אני לא נתקלת בבעיות שתיארת- שהשכבה היא משהו טכני וכד', אבל כן לפעמים אני צריכה לעבוד קשה כדי למצוא בעצמי את אותה נקודת מבט של הלב.

איך עושים?

קשה לי לומר. אבל אולי תדברי על זה עם בעלך, ואולי תנסי באופן יזום לפעמים- כשאת בתוך מצב "טכני" כזה, לעצור רגע, לחשוב מחשבות כמו " איזה מקסימים הם, איזה מתוקים, איזה מתנות טובות ה' נתן לי" ואז ממילא הלב יתעורר יותר.

אולי לפעמים לנסות לראות את המציאות מנקודת המבט של הילדים- ואז להבין כמה הם זקוקים לחיבוק ולחיוך.

וגם כדאי להתפלל על זה בהדלקת נרות ובשאר הזדמנויות.       

בהצלחה!!

הרצון לשינוי הוא המפתח הכי חשוב! 

כתבת שאת באופן כללי שכלתנית. האם גם ביחס לאנשים אחרים (בעלך או כל אדם אחר) קרה שנוצרה לך מצוקה כזאת שאת "לא מספיק אוהבת"? או שאם אנשים קרובים אחרים הקשר זורם טוב?

ספרי עוד קצת וננסה לעזור

עם בעלך זה ככה..

זה נותן סיכוי "להחיל" רגש טוב גם על הילדים. בסבלנות והדרגה. 

תשתמשי דווקא בתחום השכלי החזק שלך כדי ליצור איתם קשר נוסף ולהיות איתם.

נניח אם למשל את משוגעת על פריחה ופרחים ומכירה כל פרח באביב בשמו העברי והלטיני- אז קחי אותם לסיבוב אחה"צ ותלמדי אותם מה שאת יודעת, ותעשו משחק זכרון של פרחים וחידות על פרחים.

אם למשל פיזיקה היא אהבתך הגדולה- אז תעשו ביחד ניסויים ותסבירי להם כל מיני דברים ברמה שהם יכולים להבין

אם את אוהבת תנ"ך והסטוריה- אז תספרי סיפורים מתוכם

וכו' וכו'

ויש נקודה שניסיתי וניסיתי להסיק ממה שכתבת, ולא הצלחתי. אז אני מעבירה את השאלה אלייך:

האם מה שיש כאן הוא באמת תכונת אופי לא רגשנית, זה מה שאת ובאופן טבעי זה השדר שיוצא אל הילדים - או שאולי זה משהו חיצוני יותר, משהו שחוסם את הקשר שלך איתם, שמקשה עלייך ומעורר בך התנגדות?

שני הדברים הם לא אסונות, בשניהם את לא תהיי הראשונה ולא האחרונה שמתמודדת עם זה, בשניהם יש ויש מה לעשות - אבל לעניות דעתי כן חשוב להבחין בין המקרים, וכך לתת מענה מדויק יותר למה שמקשה עלייך.

הרחבה על מה שהגדרתי "מחסום חיצוני" - זה יכול להיות הרבה דברים.

יכול להיות למשל פחד או תחושת חוסר אונים מול כל המשימות שצריך לעשות עליהן וי (בדומה למה שנכתב מעליי);

יכול להיות התקוממות מול ציפייה חברתית שתהיי ותתנהגי אחרת ממה שאת; 

יכול להיות בלבול והתלבטויות בדרכי חינוך;

יכול להיות מרמור על הזמן שנגזל ממך;

יכול להיות תחושת קטנות וחוסר מסוגלות אל מול בעלך המושלם, או הורים מושלמים אחרים שאת מכירה;

יכול להיות עוד המון דברים.

כל דבר כזה אומר שזו לא באמת מי שאת ואיך שאת מרגישה אל הילדים באופן טבעי, אלא משהו שעומד בינך לבינם, מין כזאת אבן על פתח המעיין שמפריעה לו לזרום בחופשיות.

מה נראה לך? את חושבת שיש אולי מחסום כזה שמקשה עלייך?

ואני חייבת בהקשר הזה לציין את מורותיי הדגולות שמהן למדתי את רוב הדברים שאני כותבת כאן, וביניהן: בשמת אבן זוהר, יונת שרון, עירית לוי, תמר בן ברק, עדי יותם, לילך רוכל, צילי פז וולק, טלי ספיר. אני מאוד מאוד שמחה שאני מצליחה להעביר את כל העושר שלמדתי מהן הלאה, וגם אחרות מתעשרות

אשרייך.

לחבק ולנשק (ולספר סיפורים ולהרדים עם שירים וכו וכו) בצורה "טכנית",

לחבק גם בלי הרגש שגורם לרצות לחבק, ואז אולי לאט לאט "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה",

וגם אם לא- עדיף לחבק "טכנית" מלא לחבק בכלל.

אני משתדלת לומר להם שאני אוהבת אותם ולחבק גם כשאני לא ממש מרגישה את זה באותו רגע

כדי לתת צריך להתמלא, את בעצם באה מעבודה וישר לילדים שהם בעצם משרה שנייה, זה לא פשוט

ועוד משהו - אהבה לא נמדדת בכמות נשיקות וחיבוקים, אני לא חושבת שאם את נותנת שני חיבוקים ביום אז את אימא פחות טובה משכנה שנותנת שישה חיבוקים. לפעמים זה גם פערי מנטליות,

ולפעמים זה צורך של אמהות, הן רוצות לתפוס ולחבק ולהתכרבל גם אם ילד לא רוצה, יש כאלה שחתול ממלא להן את הצורך הזה, את בטח שמת לב שרב הנשים ובנות כשרואות ילד או תינוק חמוד מתנפלות עליו או לפעמים צובטות בלחי

זה טוב לילד? זה נעים לו? בדרך כלל לא. הן לא עושות את זה מאהבה, אלא בשביל תענוג עצמי

כתבו מעליי דברים דומים. 

אולי:

"קשה לי גם לאהוב את הילדים ולהראות להם את זה.  תחקי את בעלך. בשלב ראשון בצורה טכנית לחלוטין. 

אני מרגישה שהם לא מקבלים ממני מספיק נשיקות וחיבוקים.  - תחבקי ותנשקי. והרבה. גם בלי שתרגישי שמשהו זז אצלך בלב.

וכשתצוץ המחשבה 'אני מחבקת וזה לא מזיז לי' תתעלמי.

אולי לזמזם איזה מנגינה כדי לשחרר את הרגש. וגם כדי להשתיק את השכל (כמו שאת אומרת בעצמך) 

אני לא אומרת להם מספיק שאני אוהבת אותם...  - תגידי להם. והרבה.  כנ"ל. עם מגע ומבט עמוק לעיניים תוך כדי נסיון להרגיש רחמים. לא לחשוב מחשבות "אני מרחמת עליך". אלא להרגיש רחמים. 

מה שבעלך עושה, תעשי אותו דבר. תבקשי ממנו להדריך אותך. למשל מה אתה מרגיש כשאתה מלטף אותם? לנסות לחקות את הטון דיבור הרך שלו. להיות לידו כשהוא משכיב אותם ופשוט להעתיק. פשוט ככה.  לקרוא בשם חיבה או חמוד מתוקה . מהבטן. לא כי 'ככה אמא אמורה לדבר' אלא אני מנסה עכשיו למצוא את החוט החמקמק של הרגש. להיות ליד חברה שאת מזהה אצלה אימהיות ולצפות בה בגינה. לא בעין חוקרת. בלב ובטן מרגישים. תבקשי מבעלך שינדנד אותך על נדנדה. תנסי להזכר בילדותך.

בשלב ראשון הכל יראה לך עבודה בעיניים. טכני. אז מה? 

עוד כיוון: עבודה עם החושים: למשל ריקודי עם. להריח אדמה. להתרשם  מציור. ליטוף . לעשות להם מסאג'ים. ריקוד בסלון. בלי לחשבן צעדי ריקוד. עדיפות למוסיקה "רכה" לא קצבית.

תדגדגי אותם. ברגע שעולה מחשבה יאללה בוא נשכיב אותו לישון ונתקתק להגיד לא, אני דווקא רוצה לנסות להתמודד עם עצמי. אז אדון שכל, אתה יכול לקרוא מאזנים אני עכשיו בונה את עצמי עם הילדים.

המטרה היא חוויה. חיבור. לא משהו שקשור במחשבה. או מצריך תכנון או דיוק. 

להכין אוכל ותוך כדי לדמיין שאת 'סבתא של פעם' לנסות לדמיין נתינה. לחפש את הדלת. אחרי שסיימת את הצד הטכני של מה לשים וכמה, תנסי להכניס את עצמך לאוכל. 

עוד: לשים יד על הלב ולנסות להקשיב לעצמך. להחזיק ידיים ולהסתכל מלב אל לב לתוך העיניים. למצוא מוזיקה שמדברת אלייך לנסות להקשיב בריכוז ואח"כ לנסות לפתח יחס פנימי ואח"כ לנסות לבכות או לשמוח. להרגיש את הילדים. לא לחשוב על הילדים. להגיד תהילים דגש לתחושה שעולה מהמילים. לחבר תפילה ולחבר לה גם מנגינה להגיד אותה ולהרגיש אותה כמה פעמים ביום. להנות מהאוכל שאת אוכלת.  

צחוק יזום במשך דקה כל יום. לדבר איתם מהעבודה ולנסות להרגיש אמפטיה. לשבת קרוב אליהם וללטף את הראש. לעשות צמות. קחי ניילון גדול ובגדים פושטים לך ולהם ותזרקו צבע על היריעה בלי לתכנן בלי לחשבן דברים לא מוגדרים מה שיוצא. משחקי אילתור בסלון בשבת אימפרוביזציה. ליצור סיפור כל אחד מספר קטע ומעביר לשני.   

איפה שאת נתקעת. ומרגישה שהשכל מרים ראש, לשחק איתו ג'ודו, לא קראטה. לעקוף. לא להאבק.

לזהות כשהשכל מנסה לתפוס את המקום של הרגש. לזהות את החוסר. ללכת בתוך הערוץ נחל היבש. לשהות בתוך החוסר (לא לתאר במילים את החוסר ברגש). לזהות את היובש. להפגש איתו למרות הקושי. אוקיי לא זז אצלי כלום כרגע זה לא מעניין נכון כרגע אני יושבת במדבר צחיח. אבל משלימה עם המצב של האדמה הקשה הזמנית כי מאמינה בכל לבי שאצליח להזרים תחושות ולא מחשבות. ולנסות להזרים מים. מתישהו הסכין של השכל תתרכך עם הכדור גומי של הרגש ואז תצא הספונטניות. האינטואיציה. 

אולי לקנות ספר של דמיון מודרך ולתרגל את זה יחד עם הבעל. לשיר שיר ילדים שאהבת מהבטן. לנסות להתחבר אליו. 

דרוש כאן פתרון לא מהסוג שרגילים אליו , של כוח.  של לתת גז. של הורדת ידיים מול הקושי. גברי. אלא פתרון גמיש,עוקף,נשי : לבנות רגש. רך. עגול. מכיל. לא מקורקעת עם פרקטיות ותכלס. 

עוד: תנסי למצוא פעילות לא מחשבתית שאת מרגישה שיש יש איזשהו הד ממעמקים ושם תתאמצי עד שתפתח הדלת. יש שעורים חשובים (שתפורים על מה שתיארת) של ד"ר אבולעפיה בערוץ מאיר. (שבעצם מה שכתוב כאן מבוסס על ההבנה שלי אותם) אולי גם השעורים לנשים שם מתאימים לך. מצד שני אולי לא כדאי. כי צריך

לזכור שזה שתדעי את הטכניקה, השלד המבני איך בונים רגש זה לא המטרה. המטרה היא להרגיש, לחוות, להפנים. לחבר.לשכוח. לאבד את הראש. למצוא את הלב.  פחות לדעת, לחתוך, להפריד. לסנן. לשקול.

אולי אם תשבי עם בעלך ותתרגלי איתו כל ערב פעילות לא מחשבתית - יביא להתקדמות.

למשל: בעלך יעשה/יתן לך דבר שמעורר בך זרימת רגש, לפני שהם הולכים לישון , ומיד אח"כ ,עם המטען הרגשי החיובי ,תלכי לילדים ותשכיבי אותם ואז אולי תרגישי יותר זרימה. 

לבקש מבעלך (אז מה אם זה טכני? לא קרה כלום) שיכתוב לך פתקים. מיד לאחר שאת קוראת לכתוב פתק משלך לכל ילד 

ואז ללכת להקריא לילד את הפתק + מגע + קשר עין. אולי לשים קופסה ליד כל מיטה ובתוכה את הפתקים. 

אולי להקליט את עצמך שרה להם שיר (אולי שבעלך יחזיק לך את הידיים ויסתכל עלייך כשאת מקליטה) ערש ולשמוע את עצמך. (אולי קודם לשיר לבעלך כדי שיהיה סיפתח לרגש).

קני להם ולך בובות גדולות. 

עוד דבר שיכול לעזור: לצמצם למינימום צפיה בסרטונים וסרטים, והאזנה לדברים מיותרים. החלק שמושפע מזה במוח נקרא 'המדמה' ועם ממלאים אותו עם דמיונות שווא ורעשי רקע אז אין מקום לדברים אחרים. במיוחד סרטים "רגשיים".

כנ"ל לגבי עין רעה הסתכלות ביקורתית. קנאה וכו' (במידה וקיימת) כדי לאפשר לעין הטובה להופיע. 

 אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

זכית בזוגיות טובה ב"ה וזו הרי מהות הזוגיות- לסייע לשני במקום שקשה לו.

שתפי את בעלך בקושי שלך והחמיאי לו כמה שאת נהנית לראות את ההורות שלו ורוצה גם להיות קצת כמוהו ביחס לילדים, שאלי אותו במה הוא יכול לסייע לך.

כך לא תישארי רק ברמת ה"טיפים" אלא מאמינה שהוא יוכל להאיר לך בזמן אמ ולחזק אותך.

כך תרוויחי גם חיזוק הקשר הזוגי באופן עמוק יותר וגם להתחזק במה שקשה לך.

ובהצלחה!

מאוד מטלטל עד כדי כך שאני כותבת/מוחקת כל מיני תובנות שגדלו איתי.
הפחתת עומסים- אם את גם עובדת, והילדים קטנים ואין עזרה מעבר לבעל, אלה כבר נתוני פתיחה קשים. את בעצם חוזרת לאחר יום העבודה למשרה נוספת ותובענית. האם תוכלי ל'דלג' על פעולות מסויימות? לעשות קיצורי דרך שיתנו לך מרווח נשימה? מה שאני עשיתי- הולכים לישון עם הבגדים של מחר - זה הופך את הבוקר לפחות לחוץ. 
יום בשבוע (מוצ"ש) מוותרת על מקלחת. כל מיני קיצורי דרך כאלה שהפכו אותי ליותר נינוחה, פחות עייפה ולכן פחות טכנית.

למדתי מכל מיני אימהות: השמחה ושלוות הנפש של החתולה שלי, שלא חייבת כלום. באה והולכת כרצונה ונהנית מכל רגע. לא חשבה מתי אכלו, מתי התקלחו... פשוט הייתה מאכילה ומנקה... מנמנמת, מחוברת... וכשנמאס לה, לוקחת הפסקה (בלי רגשות אשם....
מאחלת לך שמחה וסיפוק וקשרים טובים עם משפחתך.

גדלתי בבית כזה. לא נגענו כמעט אחד בשני. אף פעם לא דיברנו על נושאים רגשיים.

נלחמתי עם עצמי הרבה שנים על העניין הזה. 

אני יכולה רק להגיד לך מה עזר לי, ולהוסיף שאצלי הדבר הזה כל הזמן בעבודה.

עזר לי לגלות על עצמי מה כיף לי לעשות אתם ומה לא, ולא להכריח את עצמי לעשות מה שלא כיף כי בסוף זה מתפוצץ. לדוגמא - אני אוהבת לחבק, אבל לא לנשק. אני אוהבת שמתכרבלים לידי אבל לא עלי (חשוב לציין שהכי קטנה אצלי בת שש, כשהם היו יותר קטנים ברור שהיו על הידיים וכאלה, אבל היום עשרים קילו על הרגלים שלי זה לא הרעיון שלי של הנאה.) עם הקטנה הכי קשה לי כי היא אוהבת המווווווון מגע ואני פחות, אז אני משתדלת במקום להדוף אותה, להגיד לה "אני אתן לך חיבוקי אבל אז מספיק" - עד הפעם הבאה...עם האחרים לא קשה לי בעניין הזה כי הם צריכים חיבוק ליום, ולא חיבוק כל עשרים דקות.

בעלי מסוגל להתחבק איתה שעות, אבל אני לא מסוגלת, ואם אני מכריחה את עצמי זה יוצא בחיבוקים עצבניים כאלה של "תרדי ממני כבר!"

עוזר לי באמת לפעמים להכריח את עצמי לתת את צומת הלב הנדרשת, כי זה לא תמיד בא טבעי. להניח את הספר בצד (אני מכורה לספרים) ולהתמקד בילד ולהזכיר לעצמי שכרגע אני ממוקדת אך ורק בו. 

באמת אני צריכה להזכיר לעצמי להגיד "אני אוהבת אותך" - לא אמרתי את זה כבר המון זמן לאף אחד מהם. אני כן מצביעה להם ומאירה להם נקודות טובות שיש להם. 

בהצלחה לשתינו. 

קודם כל, לדבר בשפה רגשית, לחבק, לשחק ולהשתולל עם הילדים שלי - כל זה התעלות על הטבע שלי, תאמיני לי. 

זה תמיד בעבודה ותמיד בהתקדמות, ואף פעם לא מספיק....

אז ברור שצריך להתעלות מעל לטבע מצד אחד, אבל אני, אם אני שמה את עצמי לגמרי בצד, אחר כך מוצאת את עצמי מלאה מרירות ומשקעים על זה שאין לי את עצמי, ולבסוף זה יוצא על הילדים. אז יש מאין איזון כזה עדין בין להכנע לגמרי לטבע שלי (ולדפוק את הסביבה שלי ולבסוף גם את עצמי), או לכבוש אותו לגמרי (ואז להיות מתוסכלת). אני זוכרת שהיו זמנים שהייתי גומרת יום ובסוף היום הייתי אומרת לעצמי "היום היית ממש אימא טובה" - אבל במקום להיות מלאת סיפוק הייתי תשושה, נטולת כוחות נפש ועל סף בכי. אני חושבת שבימים כאלה לא מספיק התחשבתי גם בעצמי ובצרכים שלי. נשאיר לכבשים ולעזים להיות קרבנות. 

לגבי אימא שלי, אני מעריכה שאם היא הייתה אחרת אז גם אני הייתי אחרת, אבל מה שהיה היה. אני משתדלת להיות שונה, אבל גם לשמר את הדברים שאני מעריכה בה - היכולת לשתוק, היכולת לתת פרטיות ומרחב, דברים שמגיעים בד בבד עם הריחוק הזה. היא לא מחטטת. היא לא נכנסת לי אף פעם לחיים. לעתים נדירות יש לה הערות, וגם אז, היא מעירה פעם אחת ודי. מעטות הסבתות שאין להן שפע הנחיות איך כדאי לגדל את הנכדים שלהם, ואני מעריכה את השקט הזה. 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....