האוטובוס התקרב לתחנה, "בואי" קראתי לעברה "עולים". היא התרוממה בכבדות מהספסל והגיעה לשפת המדרכה בדיוק כשהאוטובוס נעצר. הושטתי לנהג את כרטיס הרב-קו, "גם עליה?" שאל ואני הנהנתי וראיתי את מבטו התמוהה כשהביט בה.התיישבנו במושב אחת ליד השניה וראיתי את מבטי הסובבים נעוצים בה, ילד אחד אף הגדיל לעשות ושאל קצת יותר מידי בקול מה יש לה אך אימו מיהרה להשתיקו. היא התחילה לנהום והתפללתי בליבי שלא יתחיל עוד אחד מההתקפים שלה, תפילתי התקבלה ועד מהרה היא השתתקה.
הבטתי בעיניה הטובות וכ"כ ריחמתי עליה, על כל הסבל שהיא עוברת שלא באשמתה.
"סליחה" גברת מבוגרת פנתה אלי "את מסתדרת עם הילדה? כי את יודעת, היא לא..." היא נתקעה, לא ידעה איך להגדיר זאת.
"עם הילה את מתכוונת, כן, תודה. ודרך אגב היא לא חירשת" עניתי ונימת תוכחה נשמעה בקולי.
כן, הילה, ילדה טובה עם לב זהב, שמחה חייכנית ואוהבת לעזור על אף כל הסבל שעוברת. סובלת בעיקר ממבטי יתר והרבה התלחשויות סביבה. הילה, קצת שונה מבחוץ אבל עם רגשות מבפנים אפילו שזה אולי לא נראה.
אז אם אתם פוגשים ילדה מתולתלת, עם חיוך על הפנים ונראית קצת אחרת תשתדלו קצת פחות להתלחשש ולתקוע מבטים, כי היא לא חירשת ובטח שלא עיוורת.
