אני מאוד מתלבטת בשאלה הזו בזמן האחרון.
יוצא לי לצערי לראות מקרים שבהם נשבר לי הלב על ילדים שההורים שלהם מתנהלים לעיתים בצורה שהיא על סף ההזנחה, שאם ח"ו היה קורה משהו, התוצאות היו יכולות להיות עגומות.
דוגמאות? ילד בן שנתיים חוצה לבד כביש ראשי בישוב
ילדה בת 7 שנשארת לבד בשעות הלילה למשך כשעתיים כדי לשמור על אחיה התינוק.
ילד בן חצי שנה ששוכב על האדמה בחצר ואמא שלו בבית, לפעמים עם דלת נעולה
ילדה בת 7 שחוזרת הביתה בערב, לא יודעת איפה אמא ואין לה איך להתקשר (כי אין להם טלפון, רק פלאפונים)
ילדה בת 8 שנשארת לבד בישוב אחה"צ בלי שיש אמא אחרת שלוקחת עליה אחריות.
ילדים בני 4 שהולכים לבד לגן ואף אחד לא מתקשר כדי לוודא שהם הגיעו. (לולא ראיתי אותם, יש סכוי טוב שלא היו מגיעים..)
כואב לי הלב, ואני ממש לא יודעת מה לעשות. להגיד משהו להורים? לשתוק? לנסות לדבר עם גורם שלישי?
אני חייבת לומר שלמרות שאלו דברים קשים בעיני, באופן כללי אני לרוב מתרשמת שהאמהות הן אמהות טובות, אוהבות, אחראיות.
בנוסף לכך- האמהות האלה לא זרות לי. הן קרובות, חברות, אני רואה אותן ביומיום, ואני תוהה אם זה בכלל נכון לומר משהו ואם כן- אז מה ואיך?
) זאת הסיבה שאני לאעיר לאמא אף פעם.. אלא אם כן היא השאירה ילד בן שנתיים לישון ברחוב בתור עונש..או משהו ברמה הזאת
. לא די שהיא נאלצה להתמודד עם קשיים רגשיים וכלכליים עצומים, היא גם נדרשה לתת דין וחשבון לרשויות. אני רוצה לראות את פקידת הסעד עצמה עוברת תקופה קשה כל כך ולא מתפרצת פה ושם על הילדים שלה.
.
.