בננו בן ה13 ילד חכם. כולם אומרים. אבל משום מה ההגיון שלו עובד אחרת מכולם.
עובדי עצות איתו. יש איתו כל מיני תקלים עם אנשים אחרים. אנחנו מנסים להסביר לו שההתנהגות שלו
לא נכונה ואף פוגעת לפעמים והוא בשלו. לא אני צודק וכולם טועים.
סה"כ הוא אינו ילד בעייתי, אבל הוא לא מוכן לקבל מרות של מבוגרים אם נראה לו שהוא צודק.
לדוג': כבר פעמיים קרה שהוא יצא מבי"ס מוקדם למרות שהמחנך הזהיר אותו שהוא לא מרשה לו, ואם הוא הולך הוא יצטרך לחזור עם ההורים. הבן שלי פשוט הלך הביתה. ותמיד יש לו תירוצים. "היה לי קר ולא הייתי מסוגל להשאר בכיתה". "הייתי חייב לשירותים ואני לא נכנס לשירותים המטונפים של בי"ס". מבחינתו זה סיבות מוצדקות לברוח הביתה.
לא עזר שהיינו צריכים לבא איתו לבי"ס ביום למחרת. מבחינתו הוא צודק. זה המורה שטועה שלא הרשה לו ללכת.
או פעם אחרת שהוציא מהתיק פרי רקוב והלך איתו לפח, בדרך מישהו אחר בטעות או בכוונה הפיל לו את זה מהיד, אז הוא לא מסכים להרים את זה כי זה מגעיל ועכשיו מי שהפיל לו את זה צריך להרים. פשוט לא הסכים להרים ואז המבוגר שהיה איתו נאלץ להרים את זה בעצמו ומבחינתו של בני הוא צודק. כל השיחות שדיברנו וגם כעסנו לא עזרו. מבחינתו הוא צודק.
אנחנו ממש עובדי עצות איתו. לא יודעים איך לגרום לו להקשיב לקול ההגיון. כל פעם אנחנו נבוכים לקבל שיחות טלפון על הדברים האלה ואנחנו מדברים איתו שוב ושוב ולא עוזר.
הוא ממש נעלב שאנחנו לא מבינים אותו.
מה עושים?
