בכותרת - סליחה על הפלישה.

סליחה? למה סליחה? על פולשת לפורום? יש לך זכות להשתמש בו להתייעצויות חינוכיות כמו לכל אחד אחר!

שורה תחתונה בהודעה - סליחה על השאלה המוזרה.

תדעי שהיא בכלל לא מוזרה! שאלה חינוכית לגיטימית, וגם אם היא הייתה מוזרה - מותר לשאולשאלות מוזרות.

התנצלות על גב התנצלות.

ישראל ביישנים... (ורחמנים וגומלי חסדים).

בגדול, תכונה מבורכת. אבל אם נראה לך שהבישנות שלו מוגזמת, ברמה שמכשילה אותו, נסי לעבוד על איך בעצמך להרגיש יותר בנוח ויותר להרגיש שמותר לך לשאול ולהתייעץ, שיש לך זכות קיום... ואל תדאגי זה כבר יקרין גם אליו.

מקוה שזה בסדר שכתבתי לך ככה... הכול מאהבה...

באיזה גיל?

סתם שאלתי לגבי ילדים בכללי לא לגבי מישו מסויים.

 התכוונתי בעיקר לגילאי עשר- אחד עשרה.

תודה לעונים!!!

( זה הזמן גם לאחל שלג נעים!!)

לדעתי במצב כזה יש מישור פעולה מיידי ומישור פעולה לטווח ארוך.

מיידי: לעשות כל מה שאפשר כדי שתהיה לו דמות כלשהי שהוא מרגיש איתה בנוח. אני חושבת שחשוב מאוד שכל ילד, כל אדם, ידע שיש לו למי לפנות בקשיים, בלבטים, שיש לו את מי לשתף אם הוא רוצה. במינון שמתאים לו כמובן. לא חייבים לשתף בהכול. אבל צריך שתהיה אפשרות כזאת.

לדעתי, הרבה ילדים שמרגישים חוסר יכולת לשתף את ההורים, מוצאים להם את מי לשתף במקום. דוד, מדריך, מורה, רב... מוצאים דמות בוגרת כלשהי להיתמך בה.

במצב כזה כדאי להורים להשתדל שלא להרגיש מוקטנים מזה, כי הרגשה כזאת עלולה להכביד מאוד על הילד, ובסופו של דבר להוציא אותו קירח מכאן ומכאן - לא מסוגל לשתף את ההורים, אבל חסום גם מלשתף גורם אחר. וזאת בעיה.

לכן בעיניי במישור המיידי חשוב שהורים יעשו מה שאפשר כדי לתת לילד תחושה נוחה עם פנייה לאחרים - לצורך זה הם צריכים לאפשר לו פרטיות, לא לחקור, ואני יודעת שזה יכול להיות קשה מאוד. זה חשוב.

לטווח ארוך: הורים יכולים לנסות לחשוב אם יש משהו בתגובה שלהם אל מול סיפורים של הילד שאולי מרתיע אותו וגורם לו להעדיף לנצור לשונו לידם. למשל - אולי הם נבהלים מאוד ממה שהוא מספר, וכך הוא מנסה להגן עליהם? אולי הם מכבידים עליו בעצות מכוונה טובה, כשהוא היה מעדיף לנסות את דרכו ולקבל מהם עידוד לזה? אולי כשהוא מספר הם נותנים לו בלי כוונה תחושה של ביקורת, תחושה שאם הוא היה חכם יותר לא היה קורה לו הדבר הזה והזה?  וכן הלאה. יש הרבה אפשרויות. כדאי לנסות להקשיב לעצמנו מהצד כשמדברים עם ילדים, ולנסות לחשוב איך נשמע באוזניהם, איך אנחנו היינו חשים מהצד השני של השיחה. לא מתוך תחושת אשמה! מתוך חתירה תמידית לשיפור, חתירה שלעולם לא יהיה לה סוף, וטוב שכך.

ייתכן שחידוד המודעות הזאת, לטווח ארוך, תגרום לילד לרצות יותר לשתף את ההורים. ייתכן גם שלא. לא הכול תלוי בנו. כך או כך, כדאי לשדר לילד תחושה שזה לגיטימי, שזכותו לבחור את מי ועד כמה לשתף בענייניו הפרטיים.

אני רוצה להוסיף עוד שאלה-

מה לדעתכם הייתם עושים בתור ילד\ה כזה??

תנסו להיכנס לראש שלו ולהבין את העניין....

מה הייתם עושים עם עצמכם?

 חוצמזה, כשההורים לא רואים שקשה לו להגיד,

כי סתם ככה הוא כן משתף אותם במה שעובר עליו אבל לא את הדברים היותר אישיים.,

אי אפשר כ"כ לעשות עם זה משהו...

סליחה על הבילבול

שילד מתבייש לספר "דברים אישיים".

יש כאלה שמאד פתוחים עם ההורים, ומספרים הכל. יש כאלה שלא - ובדיוק כמו שכתבת, אפילו לא יודעים שהם לא מספרים.

ב. לגבי השאלה של עכשיו:

אם זה נשאל מצד ההורים, כדאי שהם בכללי ישוחחו איתו, כדי שירגיש בנוח. יתנו לו הרגשה שהם מקשיבים ברצינות לדבריו, לא "נבהלים" מכלום. גם יכולים לומר לו מפורש שהוא יכול לדבר איתם על כל דבר שהוא רוצה - והם יאזינו ואם יוכלו לעזור גם יעזרו. ושידע שיש הרבה דברים שנראים לילדים ש"אי אפשר לדבר עליהם", וההורים מכירים כמותם..

אם הילד הוא השואל, אז תלוי האם הוא מעונין לשתף ורק "קשה לו", או לא מעונין.

אם אינו מעונין, אי אפשר כלום "בכח" מנסה למצוא פיתרון בעצמו, אולי לשאול מורה שאפשר לסמוך עליו. אח/ות גדול/ה.

אם מעונין, צריך "לתפוס אומץ".. להקדים שהוא רוצה להגיד משהו "שלו", ומבקש שיתייחסו ברצינות.

לפעמים קשה לילד להגיע לכך לבד. ולכן טוב שאם יש אח גדול, למשל, שיודע על קשייו, שיעזור לו להיפתח, או יהיה בעצמו אוזן קשבת - ויתייעץ בעקיפין מה להגיד לאחיו.

[כתבתי כמה כיוונים, כי לא ברור מ"איזה צד" מגיעה השאלה.. חוץ מהרצון הטוב..]

ככלל, אכן יש דברים שהם "רשות היחיד" גם אצל ילד. זה בסדר. אבל דומני שעפ"י רוב, אם הוא מצליח לשתף מישהו גדול ואחראי, שלוקח את דבריו ענינית וברצינות - זה ממש יכול להקל ולגרום הרגשה נוחה יותר.  לפעמים, מה שאצל ילדים נראה "סוף העולם", בשביל אדם מנוסה זו שאלה שאפשר בקלות לסייע בפתרונה.

גם לילד אני מציעה:

1) למצוא מישהו בוגר ותומך שכּן נוח לדבר איתו. 

2) אם חוסר התקשורת עם ההורים מציק, ומרגישים צורך לשפר - לדעת שזה אפשרי.

לנסות להריץ בראש שיחה דמיונית איתם, שבה כן מספרים דבר אישי, ולזהות באיזה שלב בשיחה מרגישים אי-נוחות, איזו תגובה של ההורים גורמת לברוח לשתיקה. אחרי שמזהים, אחרי שיודעים איפה המחסום בתקשורת - אפשר לפנות עם זה להורים. אפשר בכבוד ובנימוס להגיד - אתם יודעים, שמתי לב למשהו שמציק לי לפעמים כשאני משוחח אתכם. גיליתי שכשאומרים לי XYZ אני נתקע וקשה לי לספר בצורה הזאת. יעזור לי אם תוכלו להגיב בצורה שונה.

רוב ההורים ישמחו שפונים אליהם ככה, ויעשו מה שאפשר כדי שהילד ירגיש בנוח לדבר איתם.

לגבי מה שכתבת שכשההורים לא רואים הם לא יכולים לטפל, זה נכון. ויותר מזה - לפעמים הם כן רואים שהילד סגור יחסית, אבל חושבים שהילד היה מעדיף שלא יתערבו. לפעמים זה באמת נכון ולפעמים זו טעות... ככה זה, הורים הם בני אדם. לא תמיד הם יודעים לקרוא מחשבות (רק לפעמים ).

לכן, אם השאלה נשאלת מהצד של הילד(ה), אני מציעה לקבל את זה שזה המצב כרגע, ההורים לא יפנו אלייך מיוזמתםכנראה כדי לשנות אותו, וצריך להחליט מה מתאים לך לעשות. אם מתאים להשאיר את המצב ככה - זה בסדר ולגיטימי. אין חובה לשתף את ההורים בכוח, כמו שדן כתב. אם כן יש רצון לשנות את המצב - זה אפשרי. באמת.

אחרון אחרון חביב: אם את רוצה אוזן קשבת ואוהדת, מוזמנת לפנות אליי באישי.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....