בכותרת - סליחה על הפלישה.

סליחה? למה סליחה? על פולשת לפורום? יש לך זכות להשתמש בו להתייעצויות חינוכיות כמו לכל אחד אחר!

שורה תחתונה בהודעה - סליחה על השאלה המוזרה.

תדעי שהיא בכלל לא מוזרה! שאלה חינוכית לגיטימית, וגם אם היא הייתה מוזרה - מותר לשאולשאלות מוזרות.

התנצלות על גב התנצלות.

ישראל ביישנים... (ורחמנים וגומלי חסדים).

בגדול, תכונה מבורכת. אבל אם נראה לך שהבישנות שלו מוגזמת, ברמה שמכשילה אותו, נסי לעבוד על איך בעצמך להרגיש יותר בנוח ויותר להרגיש שמותר לך לשאול ולהתייעץ, שיש לך זכות קיום... ואל תדאגי זה כבר יקרין גם אליו.

מקוה שזה בסדר שכתבתי לך ככה... הכול מאהבה...

באיזה גיל?

סתם שאלתי לגבי ילדים בכללי לא לגבי מישו מסויים.

 התכוונתי בעיקר לגילאי עשר- אחד עשרה.

תודה לעונים!!!

( זה הזמן גם לאחל שלג נעים!!)

לדעתי במצב כזה יש מישור פעולה מיידי ומישור פעולה לטווח ארוך.

מיידי: לעשות כל מה שאפשר כדי שתהיה לו דמות כלשהי שהוא מרגיש איתה בנוח. אני חושבת שחשוב מאוד שכל ילד, כל אדם, ידע שיש לו למי לפנות בקשיים, בלבטים, שיש לו את מי לשתף אם הוא רוצה. במינון שמתאים לו כמובן. לא חייבים לשתף בהכול. אבל צריך שתהיה אפשרות כזאת.

לדעתי, הרבה ילדים שמרגישים חוסר יכולת לשתף את ההורים, מוצאים להם את מי לשתף במקום. דוד, מדריך, מורה, רב... מוצאים דמות בוגרת כלשהי להיתמך בה.

במצב כזה כדאי להורים להשתדל שלא להרגיש מוקטנים מזה, כי הרגשה כזאת עלולה להכביד מאוד על הילד, ובסופו של דבר להוציא אותו קירח מכאן ומכאן - לא מסוגל לשתף את ההורים, אבל חסום גם מלשתף גורם אחר. וזאת בעיה.

לכן בעיניי במישור המיידי חשוב שהורים יעשו מה שאפשר כדי לתת לילד תחושה נוחה עם פנייה לאחרים - לצורך זה הם צריכים לאפשר לו פרטיות, לא לחקור, ואני יודעת שזה יכול להיות קשה מאוד. זה חשוב.

לטווח ארוך: הורים יכולים לנסות לחשוב אם יש משהו בתגובה שלהם אל מול סיפורים של הילד שאולי מרתיע אותו וגורם לו להעדיף לנצור לשונו לידם. למשל - אולי הם נבהלים מאוד ממה שהוא מספר, וכך הוא מנסה להגן עליהם? אולי הם מכבידים עליו בעצות מכוונה טובה, כשהוא היה מעדיף לנסות את דרכו ולקבל מהם עידוד לזה? אולי כשהוא מספר הם נותנים לו בלי כוונה תחושה של ביקורת, תחושה שאם הוא היה חכם יותר לא היה קורה לו הדבר הזה והזה?  וכן הלאה. יש הרבה אפשרויות. כדאי לנסות להקשיב לעצמנו מהצד כשמדברים עם ילדים, ולנסות לחשוב איך נשמע באוזניהם, איך אנחנו היינו חשים מהצד השני של השיחה. לא מתוך תחושת אשמה! מתוך חתירה תמידית לשיפור, חתירה שלעולם לא יהיה לה סוף, וטוב שכך.

ייתכן שחידוד המודעות הזאת, לטווח ארוך, תגרום לילד לרצות יותר לשתף את ההורים. ייתכן גם שלא. לא הכול תלוי בנו. כך או כך, כדאי לשדר לילד תחושה שזה לגיטימי, שזכותו לבחור את מי ועד כמה לשתף בענייניו הפרטיים.

אני רוצה להוסיף עוד שאלה-

מה לדעתכם הייתם עושים בתור ילד\ה כזה??

תנסו להיכנס לראש שלו ולהבין את העניין....

מה הייתם עושים עם עצמכם?

 חוצמזה, כשההורים לא רואים שקשה לו להגיד,

כי סתם ככה הוא כן משתף אותם במה שעובר עליו אבל לא את הדברים היותר אישיים.,

אי אפשר כ"כ לעשות עם זה משהו...

סליחה על הבילבול

שילד מתבייש לספר "דברים אישיים".

יש כאלה שמאד פתוחים עם ההורים, ומספרים הכל. יש כאלה שלא - ובדיוק כמו שכתבת, אפילו לא יודעים שהם לא מספרים.

ב. לגבי השאלה של עכשיו:

אם זה נשאל מצד ההורים, כדאי שהם בכללי ישוחחו איתו, כדי שירגיש בנוח. יתנו לו הרגשה שהם מקשיבים ברצינות לדבריו, לא "נבהלים" מכלום. גם יכולים לומר לו מפורש שהוא יכול לדבר איתם על כל דבר שהוא רוצה - והם יאזינו ואם יוכלו לעזור גם יעזרו. ושידע שיש הרבה דברים שנראים לילדים ש"אי אפשר לדבר עליהם", וההורים מכירים כמותם..

אם הילד הוא השואל, אז תלוי האם הוא מעונין לשתף ורק "קשה לו", או לא מעונין.

אם אינו מעונין, אי אפשר כלום "בכח" מנסה למצוא פיתרון בעצמו, אולי לשאול מורה שאפשר לסמוך עליו. אח/ות גדול/ה.

אם מעונין, צריך "לתפוס אומץ".. להקדים שהוא רוצה להגיד משהו "שלו", ומבקש שיתייחסו ברצינות.

לפעמים קשה לילד להגיע לכך לבד. ולכן טוב שאם יש אח גדול, למשל, שיודע על קשייו, שיעזור לו להיפתח, או יהיה בעצמו אוזן קשבת - ויתייעץ בעקיפין מה להגיד לאחיו.

[כתבתי כמה כיוונים, כי לא ברור מ"איזה צד" מגיעה השאלה.. חוץ מהרצון הטוב..]

ככלל, אכן יש דברים שהם "רשות היחיד" גם אצל ילד. זה בסדר. אבל דומני שעפ"י רוב, אם הוא מצליח לשתף מישהו גדול ואחראי, שלוקח את דבריו ענינית וברצינות - זה ממש יכול להקל ולגרום הרגשה נוחה יותר.  לפעמים, מה שאצל ילדים נראה "סוף העולם", בשביל אדם מנוסה זו שאלה שאפשר בקלות לסייע בפתרונה.

גם לילד אני מציעה:

1) למצוא מישהו בוגר ותומך שכּן נוח לדבר איתו. 

2) אם חוסר התקשורת עם ההורים מציק, ומרגישים צורך לשפר - לדעת שזה אפשרי.

לנסות להריץ בראש שיחה דמיונית איתם, שבה כן מספרים דבר אישי, ולזהות באיזה שלב בשיחה מרגישים אי-נוחות, איזו תגובה של ההורים גורמת לברוח לשתיקה. אחרי שמזהים, אחרי שיודעים איפה המחסום בתקשורת - אפשר לפנות עם זה להורים. אפשר בכבוד ובנימוס להגיד - אתם יודעים, שמתי לב למשהו שמציק לי לפעמים כשאני משוחח אתכם. גיליתי שכשאומרים לי XYZ אני נתקע וקשה לי לספר בצורה הזאת. יעזור לי אם תוכלו להגיב בצורה שונה.

רוב ההורים ישמחו שפונים אליהם ככה, ויעשו מה שאפשר כדי שהילד ירגיש בנוח לדבר איתם.

לגבי מה שכתבת שכשההורים לא רואים הם לא יכולים לטפל, זה נכון. ויותר מזה - לפעמים הם כן רואים שהילד סגור יחסית, אבל חושבים שהילד היה מעדיף שלא יתערבו. לפעמים זה באמת נכון ולפעמים זו טעות... ככה זה, הורים הם בני אדם. לא תמיד הם יודעים לקרוא מחשבות (רק לפעמים ).

לכן, אם השאלה נשאלת מהצד של הילד(ה), אני מציעה לקבל את זה שזה המצב כרגע, ההורים לא יפנו אלייך מיוזמתםכנראה כדי לשנות אותו, וצריך להחליט מה מתאים לך לעשות. אם מתאים להשאיר את המצב ככה - זה בסדר ולגיטימי. אין חובה לשתף את ההורים בכוח, כמו שדן כתב. אם כן יש רצון לשנות את המצב - זה אפשרי. באמת.

אחרון אחרון חביב: אם את רוצה אוזן קשבת ואוהדת, מוזמנת לפנות אליי באישי.

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.