וממה שידוע לי כאמא - באופן כללי, לקבל הכרה מהמערכת לצרכים שונים כמו סייעת או גננת שילוב - הדברים האלו לוקחים זמן.

ניסית להתייעץ עם הפסיכולוג/ית של הגן? יש להם יכולת לבנות תוכניות ללמד ילדים מיומנויות כאלו. הם מתכננים משהו ממש מובנה, תהליכי והדרגתי. אולי למשל שאת תבואי פעם בשבוע לגן, ושילדה מסויימת תצטרף אליכם, ושתשחקו שלושתכן, כשאת מדריכה את הבת שלך (להתחיל בלהציע משחק - למשל 'אבא ואמא'. ואחר כך מדי פעם לזרוק הוראות 'עכשיו את האמא, אולי תבשלי ארוחת צהריים?/ תרימי את הבובה על הידיים?' וזה עוד משחק מורכב. אפשר פשוט לשחק שלושתכן במשחק קופסה). או משהו אחר. אני מאמינה שלפסיכולוג חינוכי יהיו רעיונות טובים.

(אם את פנויה או יכולה להרשות לעצמך לפנות לזה זמן.. לדעתי זה שווה את זה כדי להתחיל כבר עכשיו, כי בגדול בגיל צעיר לומדים מהר יותר. ואם את רוצה במקביל תתחילי תהליך של אבחון וכו').

אפשר גם במקביל להזמין חברה לבית - אולי עם אמא שלה - ולהיות מאוד שותפה איתן, כדי שבאמת יהיה משחק מהנה בין שתיהן, ושהבת שלך תלמד לשחק גם עם חברות. (בכלל - למשחק עם חברים מהגן בשעות אחר הצהריים יש חשיבות חברתית וגם התפתחותית..)

הגיוני שעם האח יהיה אחרת. היא רגילה אליו מלידה, ובנוסף מן הסתם הוא יכול 'לכוון' אותה יותר, כי הוא גדול יותר.

עכשיו אני רואה בתגובות הנוספות שלך שאת מתלבטת אם זו אילמות סלקטיבית. אגב, נראה לי שיש לזה כל מני וריאציות. בקיצור - לדעתי להכוונה ראשונית - תבקשי שהפסיכולוג של הגן יהיה מעורב. שיצפה בה ויתן אולי כיוון... הרי זה יכול להיות כל כך הרבה דברים. ולאו דווקא מה שעזר לאחת יעזור לילד אחר. חבל להשקיע אנרגיות שלך ושל הילדה לחינם. ואין מה להשוות את הניסיון והידע שלו לאלו של האמהות היקרות כאן בפורום (ואני ביניהן). שוב, מציעה את זה כי זו דרך לקבל צפיה והכוונה ע"י איש מקצוע, אבל שלא לוקח כמה חודשים (במקרה הטוב).

שלום,

אני לא יודעת אם מה שהיה לבת שלי זה מה שיש לבת שלך, בכל אופן אתאר מה היה ואת הדרך בה עבדנו על זה, כי אם זה זה, זו דרך שעובדת מדהים ובזמן הרבה יותר קצר מאשר תרפיות. ובכל אופן, אולי מישהו אחר יקרא ויעזור לו..

הבת שלי כשהיתה בגן כמעט ולא דיברה. לא עם ילדים, ולא עם הגננות. בבית עם האחים שלה היא היתה מדברת חופשי, אבל אצל אחרים ובגן היא בקושי דיברה. לצערי לקח לנו זמן לעלות על זה, כי בבית היא היתה ממש בסדר, ולא היינו איתה במשך היום בגן, כך שלא ראינו את ההתנהלות שלה. הגננות חשבו שמדובר בילדה מאוד שקטה, ולא היו מודעות לפער הענק שיש בין הילדה של הגן לילדה של הבית...

כשגילינו את זה חקרנו קצת אצל שכנים וחברים וראינו שההתנהגות חוזרת.. חיפשתי באינטרנט וגיליתי שיש דבר שנקרא "אילמות סלקטיבית", בה יש מקומות בהם הילד מרגיש משוחרר ומדבר, אך יש מקומות בהם הוא ממש לא מתקשר.

אנחנו הלכנו למישהי בשם הדס מור, שהיא מקסימה ממש, היינו אצלה רק פעמיים אבל היא נתנה לנו כיוון איך לעבוד על הבעיה. 

העיקרון הוא שמדובר בחרדה, וכדי להתמודד איתה צריך לחשוף את הילד למצבי החרדה בצורה מדורגת, ולתגמל אותו על כל פעם. יש גם ספר מצויין שנקרא "להפחיד את הפחד" שמסביר איך להתמודד עם החרדה.

הכנו לוח גדול, וכל פעם תכננו משימות, וכאשר היא ביצעה אותן רשמנו בלוח והיא קיבלה פרס. המשימות היו ללכת לשכנה להגיד לה..., להתקשר למישהו ולהגיד לו משהו.. , לבקש ממישהו שיחצה איתה את הכביש, הייתי באה איתה הרבה לגן והיינו עושות שם משימות- לשחק עם הילדה הזו, לשחק עם זו וכו'.... עבדנו על זה בערך חודשיים, עם משהו כמו שלוש משימות ביום, וב"ה הילדה השתנתה ממש.. זה היה לקראת סוף גן חובה, את כיתה א' היא התחילה אחרת.. 

המון הצלחה!!

היום היא ילדה עם המון חברות, משתתפת בשיעורים, פונה למורים כשצריך. 

אנחנו מרגישים שזה פשוט נס שעלינו על זה והצלחנו לעזור לה להשתנות, ולא להמשיך ולהשתבלל....

אבל ההגדרה פחות חשובה. אילמות סלקטיבית לא נובעת רק מביישנות קיצונית.יש בה גם צד של יתר מודעות עצמית, ביקורת עצמית - הילד לא מסוגל לשמוע את עצמו מפיק קולות בנוכחות מי שהוא שנתפס כעשוי לבקר אותו.

אז היא ב"ה פחות מוגבלת מבחינת ההשמעה של קולות דיבור.

האמת היא שזה הכל רצפים של תכונות וגם שילובים בין התכונות השונות.

בנוסף,

בתעצומות מטפלים במקרים כאלה,

לא להיבהל, בגיל הזה השינוי נעשה בקלות

וגם כבוגרת אני די נשארתי כזאת.

גם היום אני מעדיפה להיות לבד ולא צריכה חברות מסביבי.

בעבודה כשאני לבד יותר כיף לי (שמחתי שהשותפות לחדר לא הגיעו.. הן לא חסרו לי בכלל)

אני לא אוהבת מפגשים חברתיים כי אין לי כח לתקשר ולהיות נחמדה.

זה אולי נשמע אומלל לחלק מהאנשים אבל יש לי בעל מקסים ומשפחה מקסימה ששם אני מדברת חופשית ומשוחררת.

טוב לי עם זה. עם השקט הזה והביישנות הזו.

באמת בעבר הביישנות יותר הפריעה לי כי בבית ספר, בתיכון ובמכללה החברה תופסת יותר מקום וזה דורש התמודדות, אבל במשך השנים למדתי להשתחרר ממנה בזמנים מסוימים כשזה כן הפריע וכיום (כאישה, כאמא) אני שלימה עם המקום שלי.

אני מניחה שזה לא מה שרצית לשמוע אבל מה שרציתי לומר זה שגם אם זה יימשך זה לא אומר שלילדה יהיה בהכרח רע עם זה או שיכול להיות שלעיתים זה כן יפגע בה אבל לא בטוח שהיא צריכה להשתנות לגמרי, מספיק שהיא קצת תהיה יותר חברותית ולדעתי זה יקרה בעיקר על ידי העלאת הביטחון העצמי. תחשבי על ילדה יותר מדי חברתית, ברור שלפעמים זה יקשה עליה מכיוונים אחרים.. אז איזון זו הנקודה.

בסה"כ ביישנות זו מידה טובה ומביאה איתה הרבה איכויות של אדם נח שתמיד לידו כולם מרוצים.. אף אחד לא רב איתו, יש הרבה פלוסים..

אני כן חושבת שצריך לדאוג לביטחון העצמי שלה ולחזק אותו אבל היא לא חייבת להיות בסופו של דבר להיות סופר חברתית.

חשוב שהיא לא תוותר על לפנות לגננת כי היא מתביישת או דברים בסגנון. חשוב שהיא תהיה שלימה עם עצמה.

(לדעתי יותר בטחון עצמי היה עוזר לי בפעמים שהביישנות כן "פגעה" בי).

בהצלחה לך ולילדה!

שמאובחנת כסובלת מ"אילמות סלקטיבית". אלו ילדים שמדברים כרגיל, ואפילו משתמשים בשפה גבוה מהרגיל לבני גילם, אבל באופן סלקטיבי, רק בנוכחות בני משפחה המצומצמת - אחים והורים, אפילו לא סבא וסבתא.

זה אומנם מקרה יותר קיצוני על הרצף של ביישנות לעומת מה שאת מתארת, ובכל זאת, עד כמה שזה מפתיע, זו ילדה עם ביטחון עצמי גבוה. יש לה עמוד שידרה, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומה לא, ואיכשהו היא מצליחה להעביר את המסר הזה בחברה כך שהמקום (האומנם חריג שלה) בקבוצה נשמר.

לקראת המעבר לכיתה א' ניסתה הנהלת הגנים להניא אותנו מלהעלות אותה (ילידת סוף חשוון). אבל בעלי ואני ידענו שזה מהלך שיעשה לה רק טוב. ובאמת ב"ה היא פורחת. הסברנו בגן שבשבילה כיתה א' תהיה שידרוג...איך היא אומרת? "אמא איזה כיף בכיתה א' - לא צריך לשחק בפינות, בחצר, אפשר פשוט לרוץ עם כולן במסדרון בלי לדבר" .

אצלנו המצב היה כל כך קיצוני שלא היה שייך להטיל משימות כמו שעדי מתארת.

בכל זאת מצאנו פתרון ברפואה האלטרנטיבית, וב"ה היום הילדה כבר ניגשת לבקש מצרכים מהשכנה ומדברת עם סבא וסבתא.

נעזרנו בהומאופתיה.

הומאופתיה זה כל מיני תרופות מחומרים טבעיים (לא רק צמחים - גם חומרים אחרים מהטבע) שכל אחד מהם מכוון אל תכונה או ענין רגשי אחר, נותן תמיכה,ובעצם מלמד את הגוף, או במקרה הזה את הנפש, לצאת מהמקום של חוסר איזון - כמו למשל ביישנות יתר, או ביישנות קיצונית.

זה בא בצורת טיפות או סוכריות קטנטנות.

שמחה שמצאתם פתרון, אבל אולי לאחרים או גם לכם לחיזוק המצב...

גם ילדים במצב קיצוני יכולים לצאת מזה בעזרת המשימות.. הדס מור שהיינו אצלה תיארה שהיה ילד שהמשימה שלו היתה להגיע לגן כשכבר לא היו בו בכלל ילדים ולהגיד "אה". וככה לאט לאט עושים זאת שוב ושוב עד שהוא כבר מסוגל לעבור הלאה, ומתקדמים.

אין מצב שהם היו משמיעים הגה (אגב שניים יש לי. הבן יצא מזה לחלוטין ב"ה).

ותמיד שמחתי כשמבוגרים סביבי פרגנו לי את זה, ולא הסתכלו על זה בשלילה.

בגיל הזה זה יכול להיות רכיבה על סוסים שזה מביא מאוד ביטחון והעצמה או טיפול בחיות.... ו תזמיני הרבה חברים הביתה. בנוסף מדי פעם תתני לו חבילת וופלים או משהו אחר לחלק לכולם שיביא ספר מהבית שיקראו אותו בגן ו... תבקשי מהגננת שתיתן לו תפקיד שיעצים... למשל- שיביא לה למפגש משהו ששכחה בכוונה... ותאמר לו ליד כולם תודה רבה.

ולגבי התחושה יכול להיות שריפוי בעיסוק יעזור....

זה לא בריא לאישה לרכב על סוסים!

השאלה היא אם גם לילדה. 

אבל יש לי ילדה כזו. נוח לה רק בקבוצות מאוד קטנות של ילדות מאוד מסוימות. ביישנות, קיצונית לפעמים, כלפי זרים או בני משפחה שלא רואה הרבה וכד'

ובבית- אין זכר...משחקת משתוללת עושה הכל ובקול רם

אנחנו עושים איתה טיפול רגשי וב"ה הטיפול יחד עם ההתבגרות הטבעית עושים את שלהם.

יש כל מיני סוגים, תרפיה באומנות, בגינון וכד'- שווה לבדוק מה רלוונטי ונגיש לכם. ויש בדר"כ החזרים מהקופה.

בוודאי שבבית היא תרגיש הרבה יותר בנח

תחשבי על עצמנו- היכן אנחנו מרגישים הכי בנח שיש? בקרבת המשפחה..

זה לא תמיד מעיד על היחס שיהיה לנו עם הסובבים אותנו.

הדרך להעלות לה את הבטחון הוא פשוט לשדר לה הגנה ואהבה בבית

ילד רוצה להרגיש מוגן ואהוב בביתו,

גם אם בחוץ קצת קשה לו

וזה החיזוק הגדול ביותר שניתן לתת, לענ"ד בהקשר הזה

קבלו אותה כפי שהיא, היא לא חייבת להיות כמו כולם..

היא יכולה לתת כיוון או המלצה

אבל לא ברמה של אבחון.

והאם עברתם אבחון כדי לומר בוודאות שזה מעבר לאופי?

אני חושבת שאולי כדאי קצת להסתכל לכיוונה בהסתכלות רחבה יותר, ולא ביחס ל..

לפעמים האבחונים הללו מכניסים למשקעים גדולים יותר

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....