כשהילדים קטנים זה הרבה יותר פשוט.

יצאנו פעמיים לשליחות עם ההורים - כשהיינו קטנות (בנות 1, ו 3 שנים), רק אחותי ואני, ושנים אח"כ כשכבר הייתי תלמידת אולפנא יצאנו עם המשפחה שהתרחבה בינתיים.

כשקטנים יש הגעגועים לסבא וסבתא ולבני הדודים, אבל ההתאקלמות קלה יחסית, רכישת השפה קלה - מה שלא תמיד נשאר לילד. אנחנו עשינו שליחות בארץ שהיא היום ארץ אויב...ואנחנו לא זוכרות כלום מהשפה למרות שדיברנו שוטף. זה כמובן תלוי אם ממשיכים להשתמש בשפה הזו בבית כשחוזרים לארץ.

היתרונות הם תמיד - מקום חדש, המון טיולים, נופים מרהיבים, הרבה תשומת לב מחברי הקהילה שמתרכזים סביב בית השליח - סטודנטים, רווקים ורווקות צעירים או נוער בתנועות הנוער שהשליח אחראי על הקשר איתן.

יציאה לשליחות כשהילדים גדולים היא הרבה יותר מורכבת. ולמרות שבשליחות השניה רכשנו את השפה האנגלית על בוריה, ואני אישית הרווחתי את המקצוע שלי לחיים  בזכות זה, המחיר החברתי הוא רב.

המנטליות שונה לגמרי, במקרה שלנו, בגלל שהקהילה היתה קטנה מאוד ביה"ס היהודי (היחיד כמובן) קיבל גם גויים, ולא היתה אפשרות של חינוך נפרד לבנים ולבנות.

מצד שני זה מאוד מגבש מבחינה משפחתית. ההורים שלי מאוד השקיעו בלטייל איתנו ולצבור חוויות משפחתיות משותפות כדי שלא נצא מקופחים מכל הצדדים חלילה.

כמובן תלוי באיזה קהילה מדובר, כמה משפחות ישראלים שמעוניינות לשמור על קשר נמצאות במקום, ועד כמה הקהילה מגובשת. אני מניחה שבמקומות שיש בהם הרבה ישראלים ואפשר למצוא לילדים חברים ישראלים, אז יותר פשוט. למרות שצריך לזכור שבדרך כלל מדובר בערים גדולות ובאנשים עסוקים מאוד, וכל הנושא של ללכת לחברים אחה"צ דורש תיאום מראש. ואין לרדת למטה, כמובן .

גם ההתאקלמות חזרה בארץ יותר מורכבת לילדים גדולים יותר.

אבל זו חוויה לכל החיים.

היה לי נחמד להיזכר .

בהצלחה.

היום אני דוברת 2.5 שפות וזה הרבה בגלל השליחות שהורים שלי היו בה כשהייתי קטנה. למדתי מגיל אפס לקבל כל מיני סוגים של אנשים, הכרתי תרבות אחרת, היינו משפחה מאד קרובה ומלוכדת בגלל זה.

מילדים גדולים יותר זה גובה מחיר- להתנתק מהחברה שהם מכירים ולעבור למקום חדש לחלוטין. לרכוש שפה חדשה וחברים חדשים שבהתחלה מדברים בשפה לא מובנת בכלל.

עוד כמה חודשים אנחנו יוצאים לשליחות- במדינה דוברת אנגלית, ככה שהבן שלנו (בן שנתיים) לא יצטרך ללמוד שפה חדשה, ובקהילה מגוונת מאד ומיקום אקזוטי...

אתגרים במגורים בחו"ל- ברוב המקומות הילדים לא יוצאים לבד, ההורים מסיעים אותם לכל מקום.

ימי ראשון יכולים להיות קשים אם אין לאן לצאת- צריך להביא מהארץ משחקי קופסה, להכין פעילויות.

אוכל כשר לא זמין תמיד במגוון העצום שיש לנו פה, וגם לא אוכל מוכן, אז צריך להתארגן על אוכל מראש. 

בתי ספר ולימודי יהדות במיוחד, הרבה פעמים ברמה מאד נמוכה, ממש לא קרוב למה שיש לנו פה בארץ הקודש. צריך להשקיע המוןןןן בחינוך ובגאווה דתית ולאומית. 

כשמגיעים לוקחים חודש וחצי לפחות לפני שמתחילים לעבוד. להכיר את המקום-איפה הסופר, כללי תנועה, נימוסים מקומיים: אלה דברים קטנים אבל מאד משמעותיים. ברגע שמתרגלים המתח יורד ואפשר להתחיל בעבודה בראש שקט.

בהצלחה.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות