בשנה הראשונה שקניתי רכב עשיתי ביטוח רכב מקיף כמקובל בלי לחשוב, בשנה השנייה חידשתי על אוטומט. אבל בשנה השלישית, אחרי מעט מחשבה ובירור עשיתי רק ביטוח צד ג' ולא מקיף.
ההיגיון מאחורי החלטה (שמסתבר שאינה טריוויאלית בכלל) הוא שבעצם כל מה שנותנת התוספת של הביטוח המקיף על צד ג' זה כיסוי נזק עצמי או גניבה וכדו' כדי למנוע את אבדן ערך הרכב במקרה שכזה. אלא מה? שהסכום שמשלמים לחברת הביטוח על ההפרש בין עלות הביטוח המקיף לביטוח צד ג' בד"כ דומה לתשלום חודשי/שנתי בפריסה זהה של עלות הרכב עצמו (פחות או יותר. כמובן יש שינויים קלים לפי סוג הרכב, העיסקה שהשגת וכו'. כמובן, הכל מתבסס על ההסתברות שלבנאדם לא הולך רכב כל 3-4 שנים, במידה שיש סבירות גבוהה יותר לאבדן כמו עבר בעייתי, חוסר ניסיון או רכב ישן התמונה משתנה ובהתאם לכך גם גובה התשלום על הביטוח עצמו). במילים אחרות - אתה משלם לחברת הביטוח על הרכב שכבר שלך בשביל שאולי הם יחזירו לך את הכסף (במקרה של אבדן). לכן, המסקנה המתבקשת היא לחסוך את ההוצאה המיותרת הזאת ורק במקרה שח"ו באמת הולך הרכב להתחיל את התשלומים בקניית רכב חדש אמיתי במקום אותם תשלומים שהיית משלם על רכב פיקטיבי בתשלומים על ביטוח מקיף.
ההיגיון אמנם הגיוני וגם מאד חסכוני, אבל החיסרון שלו הוא שהוא לא נותן תחושת ביטחון - וזה בדיוק היתרון של הביטוח. על זה אנשים מוכנים לשלם, רוב תעשיית הביטוחים בנויה על פחדים מהלא נודע מחד והרצון לתחושת ביטחון מאידך. לכן אשתי לא השתכנעה מההסבר שלי - היא פשוט לא הייתה רגועה. "מה יהיה אם ילך לנו הרכב?" היא שאלה. אז ויתרתי, אמרתי "בסדר, נשלם על ביטוח מקיף. אבל לא לחברת הביטוח - לסוכנות רכב. פשוט נקנה רכב נוסף - אמיתי - בתשלום זהה לעלות דמי הביטוח (בלי לעשות לו טסט וביטוח כמובן) ואם ח"ו ילך לנו הרכב אז כבר יהיה לנו עוד רכב מוכן בצד, ככה אנחנו יכולים להישאר רגועים ומוכנים לכל מקרה". כמובן שזה מגוחך, אבל מבהיר וממחיש את הנקודה הנ"ל - הצורך בביטוח מקיף הוא פסיכולוגי ותו לא.
אשמח לשמוע את דעתכם, בעיקר אם אתם חושבים שטעיתי (בין בנתונים ובין במסקנות).

