שנתיים? אולי הוא למד את זה מהמעון? אולי הוא לא ממש סובל מאלימות , אבל אפשר גם להלביש באלימות ולהחליף חיתול באלימות. בקיצור אולי הוא למד משהו ממישהו. 

הבן שלי בן שנה וגם נותן לי קצת מכות לפעמים, אבל זה מתוך חיבה. אני חושבת שזה שלב כזה

יכול להיות אפילו שהוא סובל משיניים שצומחות ומוציא ככה את העצבים.

קשה להגיד על קטנטן כזה שהוא אלים . חשבתי את מדברת על בחור בן 17...

להסביר לו שזה כואב, לא נעים לצד השני . לבקש ממנו לבקש סליחה, לחבק ולתת נשיקה (רק מהפרוצדורה שתחזור על עצמה בכל פעם, הוא יתייאש מלהרביץ ), להסיח את דעתו ולהפנות אותו לעניינים אחרים - משחק מעניין או יציאה החוצה.

יתכן שזה רק שלב.

ומה את אומרת לו בכלל.

פשוט להזיז אותו למקום אחר ולהביא לו צעצוע מעניין

תחבקו אותו.

כשנותן מכה או צובט, אפשר לקחת בעדינות את היד, "תעשה טובה".. וללטף איתה בחיוך.

לדאוג שיהיו לו משחקים ותעסוקה.

וגם כדאי להיכנס מידי פעם למעון "בהפתעה" כדי לראות מה קורה שם.

בס"ד

התינוק משחק,
איך שתתייחסו למשחק זה מה שהוא יבין...

ושימו לב אני מדברת על יחס, לא רק על תגובה.

דבר ראשון להוציא מהראש את המחשבה שהילד אלים או סדיסט.
(נהנה מכאב של אחרים?? בגיל שנה?? הוא בכלל מבין שזה כואב למישהו??)

אם תפרשו את ההתנהגות שלו כרוע ואלימות וכ', אז זה המסר הרגשי שיעבור אליו.

שהוא ילד אלים ורע.

אם תבינו שזה רק משחק של ילד, אלא שהמשחק לא מתאים, אז זה גם מה שהוא יבין...

אז תופסים את היד שלו, ועושים "טובה", נותנים נשיקה,  
מפסיקים את הפעולה תוך כדי שאומרים "לא נעים לי", ומייד חיבוק "ככה נעים",

ונשיקה... וכ'.

אם הוא מרביץ הכי חזק שיכול...נקודה לתשומת לב- שימו לב אולי יש לילד צורך בתחושת מגע חזקה יותר.

למשל חיבוק יותר חזק, זה קורה כשיש בעיה בוויסות חושי, ואז הילד רוצה להרגיש את המגע ומגע של ליטוף לא נחווה אצלו,
וכשמנסה ללטף יוצא לו מכה.... גם צביטות- אף אחד לא צובט אותו בחיבה? אולי זה גם מה שהוא מנסה לעשות, רק חזק מידי? ( התינוק לא יכול לווסת את הכוח שמשתמש בו) ואולי לכן יכול להיות גם החיוך בסוף, כי זה חלק ממשהו חיובי שהוא ניסה לעשות?
(סימנים לבעיה בוויסות חושי זה כשילד לא נזהר להגן על עצמו, לא בוכה כשנופל ולא מנסה למנוע מעצמו ליפול, ובכללי לא כואב לו כשנתקל במשהו וכ'. אחד הילדים שלי ככה וזה היה מדהים! לא פספס שום קיר בלי להיתקע בו, סימנים כחולים על המצח, ולא היה בוכה, וגם לא מבין למה אני נבהלת בכל פעם... ) גם כשנותנים נשיקה לפעמים ילד עם בעיה בוויסות חושי יצמיד חזק את הראש של ההורה אליו, כי אחרת הוא לא ממש מרגיש את הנשיקה..

וכמובן יכול להיות שהוא פשוט עדיין לא למד את ההבדל בין מגע נעים ללא נעים,

ואתם ההורים שלו שם כדי לעזור לו ללמוד- כמו שכתבה בהתהוות...

בהצלחה!

זה חלק מההתפתחות...

אחרת הילד שלי היה ממש... חח

הוא גם בן שנה וקצת ומדי פעם מעיף איזה מכה. מתוך חיבה כמובן וזה לא קשור לאלימות

כשיש ילדים אחרים בסביבה הוא גם נותן להם איזה מכה , אבל זה לא אלימות בכלל.

רק כשהילד מבין באמת את יכולה לחנך אותו לא להרביץ..

לפני זה- חבל לך על הכח.

בגיל הזה, בין השאר גם בצורה הזאת.

הם יכולים גם להכאיב לעצמם לפעמים כשהם מתעצבנים... אז תדאגי שלא יזיק לעצמו.

סליחה אבל רק המחשבה שלך נשמעת אלימה מאוד.

לא עושים שום דבר מחבקים את הילד ונותנים לו חום ואהבה.

וגם כי זו אמא צעירה לתינוק בכור מן הסתם.

אני זוכרת איך הייתי מתייחסת אל הראשונים שלי כאילו היו בני 16, ולקטנים אחריהם כאילו היו נכדי - הרבה יותר בזרימה ובשלוות נפש.

על הילד, שהוא לא אלים אלא רוצה לשחק

על ההורים, שהם לא קשוחים אלא דואגים ואוהבים

על המגיבים, שגם אם הם פה ושם מגזימים - זה רק מכוונה טובה

ולפעמים, לצערי, החשד מתברר כנכון. 

אני כותבת כאמא לילד שמאובחן כך ומטופל.

לא צריך לזלזל באף תחושה או חשש של הורים, וגם לא לשלוח אותם לבדוק את עצמם.

עובדה שהיא מעלה את החשש ומתייעצת.

הוא רק מתחיל עכשיו לגלות את הנפרדות שלו, שאתם והוא זה לא אותו אחד. הוא בקושי, אם בכלל, יכול להבין שיש לכם תחושות משלכם. התיאור "אלים" רחוק מהחוויה בגיל הזה כרחוק מזרח ממערב. הוא תינוק שמתחיל ללמוד דרכי תקשורת עם הסובבים אותו.

כשהוא "משחק בלהרביץ" כדאי לזכור שמבחינתו זה משחק ודרך ליצירת קשר, והוא זקוק להדרכה אוהבת - מה הדרכים שבהן אתם רוצים לשחק איתו ומה לא. להיענות לו כמו אל מי שבא לשחק אתכם, לא כמו אל מי שבא להכות. להנחות את היד שלו לליטוף ולהגיד: הנה, ככה זה כיף! תודה צדיק שלי. להשתתף בחיוך ובשמחה שלו. לפרש את החיוך הזה כחיוך נהנה ומתלהב ולא כחיוך סדיסטי.

פרשנות חיובית יוצרת מציאות חיובית. כדאי לשנן את תורה רפב של רבי נחמן.

זה שהוא לא רואה אלימות - זה נפלא ונהדר דוגמה אישית זה הכי הכי חשוב בחינוך. יישר כוחכם.

תיהנו ממנו. נשמע מתוק מאוד.

מי שכתב שהוא לא מבין כלום טועה. זה ילד חכם מאוד הוא מבין שהמעשה הזה גורם לכם לא נעים והוא ממשיך. זה מרגיז אתכם והוא ממשיך עוד יותר. אני מציעה לתת חיזוק להתנהגות חיובית . לדבר בעדינות. כל פעם שמרביץ להגיד. לא בכעס. זה ה לא נעים במקום מכה תתן חיבוק. ולחבק אותו חזק. כשמרביץ לא לכעוס או לצעוק אלא מיד להרחיק מילדים אחרים. עד שהילד יבין מהי התנהגות טובה . הוא בוחן אתכם ואת התגובה שלכם אפילו שהוא קטן. בהצלחה. 

בס"ד

זה לא עניין של חכמה, זה עניין של למידה מהסביבה.

גם אם אני מאד חכמה אני לא אדע פיזיקה לפני שאלמד אותה.

בשביל ללמוד צריך מי שידריך.

אני זוכרת את עצמי בגיל שלוש, מאד מאד נפגעת כשאבא שלי מתעייף ומבקש שאפסיק לסרק אותו.

הסירוק כלל משיכה בכוח של השערות המידי קצרות שלו לתוך קוקיות... (מה שכמובן לא הצליח, וגרר עוד ועוד ניסיונות)

הוא היה יושב וסובל כמה שהוא מסוגל ואז מבקש להחליף משחק,

ואני זוכרת שהייתי ממש נעלבת!!

ולא הייתי מסוגלת להבין שזה כואב לו!

אפילו כשהוא היה אומר לי זה לא נקלט אצלי בתודעה. 

לי היה כייף והרגשתי שזה כייף גם לאבא...

ולא הייתי תינוקת, אלא בגיל שלוש. (מרוב שנפגעתי אני זוכרת עד עכשיו... אם כי יש גם זיכרונות מוקדמים יותר)

וזה מדהים חוסר היכולת שלי אז להבין שהוא יושב וסובל, ושאני מושכת לו חזק בשיער והוא במסירות נפש מוכן להיות הבובה שלי... 

בכלל קשה לילד לעכל שההורה שלו פגיע. בחוויה הילדותית ההורה הוא סופרמן..

מצד שני אם אנחנו נגבש דיעה שהילד עושה בכוונה כדי להרגיז ולהכאיב וכ'- 
זה עלול להיות הרסני לקשר בין ההורה לילד. מה גם שזה מנותק מהמציאות

בא לי לחבק את אבא שלך . אני רואה תמונה של גבר רציני בדרך כלל , אולי קצין בצבא , שפקודים רועדים ממנו -מתענה תחת התסרוקות של ילדונת בת 3. צדיק. 

מאיפה הוא אמור לדעת? הוא עדיין בלי דעת...

מה זה חיזוק להתנהגות חיובית? הוא עדיין תינוק. מה שאת/ה אומר/ת  מתאים לגיל יותר גדול, אולי גיל שנתיים והלאה.

זה לא ילד זה תינוק פיצפון.

זה לא חיוך סדיסטי זה חיוך שבודק אם נסיון התיקשורת שלו הצליח.

זה הכי כיף "להפר" "לא". נראה לך שהוא מקדיש לזה מחשבות עמוקות כ"כ בגיל הזה?

הבן שלי בגיל דומה ותופס לי את המשקפיים, מושך לי בשפה אם אני שמה אותו קרוב לפנים שלי, מושך לי בלחי, מנסה להוריד את הכובע...

אז צוחקים איתו ביחד, עושים קולות מצחיקים שיעשה משהו אחר, תופסים את היד בעדינות ומראים לו איך ללטף, מרחיקים קצת ושרים איזה שיר או נותנים משחק. זה סתם צורת תקשורת שלו.

יש ילדים שמכיוון שעוד לא יודעים לדבר (ילד בגל שנה מניחה שעוד לא מדבר) התקשורת שלהם נעשית עם הידיים. זה לא מתוך כוונה רעה, פשוט כי ככה הם מתקשרים. ככה הם מביעים את עצמם.

הבן שלי היה ככה, התחיל לדבר בגיל מאוחר יחסית (אחרי גיל שנתיים) וכל פעם שרצה משהו או ניסה ליצור תקשורת היה מרביץ ולפעמים גם נושך, בגן שעשועים לילדים אחרים וגם לנו ההורים, וכשהתחיל לדבר האלימות הזו נעלמה. זו הדרך שבה הוא תקשר איתנו ועם הילדים בגן. הגננות לא נבהלו מזה (יש להן הרבה נסיון) וכל הזמן אמרו לנו לא לדאוג ושזה יעבור. 

לדעתי כדאי להתאזר בהרבה סבלנות, וגם אם הוא אלים כלפיכם נסו לשמור על קור רוח ולא להגיב בכעס רב, כמובן שלא לעודד את זה, כן להגיד שלא נעים שהוא נותן מכה, אך לא לעשות מזה עניין גדול ולכעוס לאורך זמן.

בע"ה הוא יעבור את השלב הזה בשלום ויהיה בסדר. הכי חשוב שתהיו רגועים.

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם