שנתיים? אולי הוא למד את זה מהמעון? אולי הוא לא ממש סובל מאלימות , אבל אפשר גם להלביש באלימות ולהחליף חיתול באלימות. בקיצור אולי הוא למד משהו ממישהו. 

הבן שלי בן שנה וגם נותן לי קצת מכות לפעמים, אבל זה מתוך חיבה. אני חושבת שזה שלב כזה

יכול להיות אפילו שהוא סובל משיניים שצומחות ומוציא ככה את העצבים.

קשה להגיד על קטנטן כזה שהוא אלים . חשבתי את מדברת על בחור בן 17...

להסביר לו שזה כואב, לא נעים לצד השני . לבקש ממנו לבקש סליחה, לחבק ולתת נשיקה (רק מהפרוצדורה שתחזור על עצמה בכל פעם, הוא יתייאש מלהרביץ ), להסיח את דעתו ולהפנות אותו לעניינים אחרים - משחק מעניין או יציאה החוצה.

יתכן שזה רק שלב.

ומה את אומרת לו בכלל.

פשוט להזיז אותו למקום אחר ולהביא לו צעצוע מעניין

תחבקו אותו.

כשנותן מכה או צובט, אפשר לקחת בעדינות את היד, "תעשה טובה".. וללטף איתה בחיוך.

לדאוג שיהיו לו משחקים ותעסוקה.

וגם כדאי להיכנס מידי פעם למעון "בהפתעה" כדי לראות מה קורה שם.

בס"ד

התינוק משחק,
איך שתתייחסו למשחק זה מה שהוא יבין...

ושימו לב אני מדברת על יחס, לא רק על תגובה.

דבר ראשון להוציא מהראש את המחשבה שהילד אלים או סדיסט.
(נהנה מכאב של אחרים?? בגיל שנה?? הוא בכלל מבין שזה כואב למישהו??)

אם תפרשו את ההתנהגות שלו כרוע ואלימות וכ', אז זה המסר הרגשי שיעבור אליו.

שהוא ילד אלים ורע.

אם תבינו שזה רק משחק של ילד, אלא שהמשחק לא מתאים, אז זה גם מה שהוא יבין...

אז תופסים את היד שלו, ועושים "טובה", נותנים נשיקה,  
מפסיקים את הפעולה תוך כדי שאומרים "לא נעים לי", ומייד חיבוק "ככה נעים",

ונשיקה... וכ'.

אם הוא מרביץ הכי חזק שיכול...נקודה לתשומת לב- שימו לב אולי יש לילד צורך בתחושת מגע חזקה יותר.

למשל חיבוק יותר חזק, זה קורה כשיש בעיה בוויסות חושי, ואז הילד רוצה להרגיש את המגע ומגע של ליטוף לא נחווה אצלו,
וכשמנסה ללטף יוצא לו מכה.... גם צביטות- אף אחד לא צובט אותו בחיבה? אולי זה גם מה שהוא מנסה לעשות, רק חזק מידי? ( התינוק לא יכול לווסת את הכוח שמשתמש בו) ואולי לכן יכול להיות גם החיוך בסוף, כי זה חלק ממשהו חיובי שהוא ניסה לעשות?
(סימנים לבעיה בוויסות חושי זה כשילד לא נזהר להגן על עצמו, לא בוכה כשנופל ולא מנסה למנוע מעצמו ליפול, ובכללי לא כואב לו כשנתקל במשהו וכ'. אחד הילדים שלי ככה וזה היה מדהים! לא פספס שום קיר בלי להיתקע בו, סימנים כחולים על המצח, ולא היה בוכה, וגם לא מבין למה אני נבהלת בכל פעם... ) גם כשנותנים נשיקה לפעמים ילד עם בעיה בוויסות חושי יצמיד חזק את הראש של ההורה אליו, כי אחרת הוא לא ממש מרגיש את הנשיקה..

וכמובן יכול להיות שהוא פשוט עדיין לא למד את ההבדל בין מגע נעים ללא נעים,

ואתם ההורים שלו שם כדי לעזור לו ללמוד- כמו שכתבה בהתהוות...

בהצלחה!

זה חלק מההתפתחות...

אחרת הילד שלי היה ממש... חח

הוא גם בן שנה וקצת ומדי פעם מעיף איזה מכה. מתוך חיבה כמובן וזה לא קשור לאלימות

כשיש ילדים אחרים בסביבה הוא גם נותן להם איזה מכה , אבל זה לא אלימות בכלל.

רק כשהילד מבין באמת את יכולה לחנך אותו לא להרביץ..

לפני זה- חבל לך על הכח.

בגיל הזה, בין השאר גם בצורה הזאת.

הם יכולים גם להכאיב לעצמם לפעמים כשהם מתעצבנים... אז תדאגי שלא יזיק לעצמו.

סליחה אבל רק המחשבה שלך נשמעת אלימה מאוד.

לא עושים שום דבר מחבקים את הילד ונותנים לו חום ואהבה.

וגם כי זו אמא צעירה לתינוק בכור מן הסתם.

אני זוכרת איך הייתי מתייחסת אל הראשונים שלי כאילו היו בני 16, ולקטנים אחריהם כאילו היו נכדי - הרבה יותר בזרימה ובשלוות נפש.

על הילד, שהוא לא אלים אלא רוצה לשחק

על ההורים, שהם לא קשוחים אלא דואגים ואוהבים

על המגיבים, שגם אם הם פה ושם מגזימים - זה רק מכוונה טובה

ולפעמים, לצערי, החשד מתברר כנכון. 

אני כותבת כאמא לילד שמאובחן כך ומטופל.

לא צריך לזלזל באף תחושה או חשש של הורים, וגם לא לשלוח אותם לבדוק את עצמם.

עובדה שהיא מעלה את החשש ומתייעצת.

הוא רק מתחיל עכשיו לגלות את הנפרדות שלו, שאתם והוא זה לא אותו אחד. הוא בקושי, אם בכלל, יכול להבין שיש לכם תחושות משלכם. התיאור "אלים" רחוק מהחוויה בגיל הזה כרחוק מזרח ממערב. הוא תינוק שמתחיל ללמוד דרכי תקשורת עם הסובבים אותו.

כשהוא "משחק בלהרביץ" כדאי לזכור שמבחינתו זה משחק ודרך ליצירת קשר, והוא זקוק להדרכה אוהבת - מה הדרכים שבהן אתם רוצים לשחק איתו ומה לא. להיענות לו כמו אל מי שבא לשחק אתכם, לא כמו אל מי שבא להכות. להנחות את היד שלו לליטוף ולהגיד: הנה, ככה זה כיף! תודה צדיק שלי. להשתתף בחיוך ובשמחה שלו. לפרש את החיוך הזה כחיוך נהנה ומתלהב ולא כחיוך סדיסטי.

פרשנות חיובית יוצרת מציאות חיובית. כדאי לשנן את תורה רפב של רבי נחמן.

זה שהוא לא רואה אלימות - זה נפלא ונהדר דוגמה אישית זה הכי הכי חשוב בחינוך. יישר כוחכם.

תיהנו ממנו. נשמע מתוק מאוד.

מי שכתב שהוא לא מבין כלום טועה. זה ילד חכם מאוד הוא מבין שהמעשה הזה גורם לכם לא נעים והוא ממשיך. זה מרגיז אתכם והוא ממשיך עוד יותר. אני מציעה לתת חיזוק להתנהגות חיובית . לדבר בעדינות. כל פעם שמרביץ להגיד. לא בכעס. זה ה לא נעים במקום מכה תתן חיבוק. ולחבק אותו חזק. כשמרביץ לא לכעוס או לצעוק אלא מיד להרחיק מילדים אחרים. עד שהילד יבין מהי התנהגות טובה . הוא בוחן אתכם ואת התגובה שלכם אפילו שהוא קטן. בהצלחה. 

בס"ד

זה לא עניין של חכמה, זה עניין של למידה מהסביבה.

גם אם אני מאד חכמה אני לא אדע פיזיקה לפני שאלמד אותה.

בשביל ללמוד צריך מי שידריך.

אני זוכרת את עצמי בגיל שלוש, מאד מאד נפגעת כשאבא שלי מתעייף ומבקש שאפסיק לסרק אותו.

הסירוק כלל משיכה בכוח של השערות המידי קצרות שלו לתוך קוקיות... (מה שכמובן לא הצליח, וגרר עוד ועוד ניסיונות)

הוא היה יושב וסובל כמה שהוא מסוגל ואז מבקש להחליף משחק,

ואני זוכרת שהייתי ממש נעלבת!!

ולא הייתי מסוגלת להבין שזה כואב לו!

אפילו כשהוא היה אומר לי זה לא נקלט אצלי בתודעה. 

לי היה כייף והרגשתי שזה כייף גם לאבא...

ולא הייתי תינוקת, אלא בגיל שלוש. (מרוב שנפגעתי אני זוכרת עד עכשיו... אם כי יש גם זיכרונות מוקדמים יותר)

וזה מדהים חוסר היכולת שלי אז להבין שהוא יושב וסובל, ושאני מושכת לו חזק בשיער והוא במסירות נפש מוכן להיות הבובה שלי... 

בכלל קשה לילד לעכל שההורה שלו פגיע. בחוויה הילדותית ההורה הוא סופרמן..

מצד שני אם אנחנו נגבש דיעה שהילד עושה בכוונה כדי להרגיז ולהכאיב וכ'- 
זה עלול להיות הרסני לקשר בין ההורה לילד. מה גם שזה מנותק מהמציאות

בא לי לחבק את אבא שלך . אני רואה תמונה של גבר רציני בדרך כלל , אולי קצין בצבא , שפקודים רועדים ממנו -מתענה תחת התסרוקות של ילדונת בת 3. צדיק. 

מאיפה הוא אמור לדעת? הוא עדיין בלי דעת...

מה זה חיזוק להתנהגות חיובית? הוא עדיין תינוק. מה שאת/ה אומר/ת  מתאים לגיל יותר גדול, אולי גיל שנתיים והלאה.

זה לא ילד זה תינוק פיצפון.

זה לא חיוך סדיסטי זה חיוך שבודק אם נסיון התיקשורת שלו הצליח.

זה הכי כיף "להפר" "לא". נראה לך שהוא מקדיש לזה מחשבות עמוקות כ"כ בגיל הזה?

הבן שלי בגיל דומה ותופס לי את המשקפיים, מושך לי בשפה אם אני שמה אותו קרוב לפנים שלי, מושך לי בלחי, מנסה להוריד את הכובע...

אז צוחקים איתו ביחד, עושים קולות מצחיקים שיעשה משהו אחר, תופסים את היד בעדינות ומראים לו איך ללטף, מרחיקים קצת ושרים איזה שיר או נותנים משחק. זה סתם צורת תקשורת שלו.

יש ילדים שמכיוון שעוד לא יודעים לדבר (ילד בגל שנה מניחה שעוד לא מדבר) התקשורת שלהם נעשית עם הידיים. זה לא מתוך כוונה רעה, פשוט כי ככה הם מתקשרים. ככה הם מביעים את עצמם.

הבן שלי היה ככה, התחיל לדבר בגיל מאוחר יחסית (אחרי גיל שנתיים) וכל פעם שרצה משהו או ניסה ליצור תקשורת היה מרביץ ולפעמים גם נושך, בגן שעשועים לילדים אחרים וגם לנו ההורים, וכשהתחיל לדבר האלימות הזו נעלמה. זו הדרך שבה הוא תקשר איתנו ועם הילדים בגן. הגננות לא נבהלו מזה (יש להן הרבה נסיון) וכל הזמן אמרו לנו לא לדאוג ושזה יעבור. 

לדעתי כדאי להתאזר בהרבה סבלנות, וגם אם הוא אלים כלפיכם נסו לשמור על קור רוח ולא להגיב בכעס רב, כמובן שלא לעודד את זה, כן להגיד שלא נעים שהוא נותן מכה, אך לא לעשות מזה עניין גדול ולכעוס לאורך זמן.

בע"ה הוא יעבור את השלב הזה בשלום ויהיה בסדר. הכי חשוב שתהיו רגועים.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....