שנתיים? אולי הוא למד את זה מהמעון? אולי הוא לא ממש סובל מאלימות , אבל אפשר גם להלביש באלימות ולהחליף חיתול באלימות. בקיצור אולי הוא למד משהו ממישהו. 

הבן שלי בן שנה וגם נותן לי קצת מכות לפעמים, אבל זה מתוך חיבה. אני חושבת שזה שלב כזה

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

ומה את אומרת לו בכלל.

פשוט להזיז אותו למקום אחר ולהביא לו צעצוע מעניין

תחבקו אותו.

כשנותן מכה או צובט, אפשר לקחת בעדינות את היד, "תעשה טובה".. וללטף איתה בחיוך.

לדאוג שיהיו לו משחקים ותעסוקה.

וגם כדאי להיכנס מידי פעם למעון "בהפתעה" כדי לראות מה קורה שם.

בס"ד

התינוק משחק,
איך שתתייחסו למשחק זה מה שהוא יבין...

ושימו לב אני מדברת על יחס, לא רק על תגובה.

דבר ראשון להוציא מהראש את המחשבה שהילד אלים או סדיסט.
(נהנה מכאב של אחרים?? בגיל שנה?? הוא בכלל מבין שזה כואב למישהו??)

אם תפרשו את ההתנהגות שלו כרוע ואלימות וכ', אז זה המסר הרגשי שיעבור אליו.

שהוא ילד אלים ורע.

אם תבינו שזה רק משחק של ילד, אלא שהמשחק לא מתאים, אז זה גם מה שהוא יבין...

אז תופסים את היד שלו, ועושים "טובה", נותנים נשיקה,  
מפסיקים את הפעולה תוך כדי שאומרים "לא נעים לי", ומייד חיבוק "ככה נעים",

ונשיקה... וכ'.

אם הוא מרביץ הכי חזק שיכול...נקודה לתשומת לב- שימו לב אולי יש לילד צורך בתחושת מגע חזקה יותר.

למשל חיבוק יותר חזק, זה קורה כשיש בעיה בוויסות חושי, ואז הילד רוצה להרגיש את המגע ומגע של ליטוף לא נחווה אצלו,
וכשמנסה ללטף יוצא לו מכה.... גם צביטות- אף אחד לא צובט אותו בחיבה? אולי זה גם מה שהוא מנסה לעשות, רק חזק מידי? ( התינוק לא יכול לווסת את הכוח שמשתמש בו) ואולי לכן יכול להיות גם החיוך בסוף, כי זה חלק ממשהו חיובי שהוא ניסה לעשות?
(סימנים לבעיה בוויסות חושי זה כשילד לא נזהר להגן על עצמו, לא בוכה כשנופל ולא מנסה למנוע מעצמו ליפול, ובכללי לא כואב לו כשנתקל במשהו וכ'. אחד הילדים שלי ככה וזה היה מדהים! לא פספס שום קיר בלי להיתקע בו, סימנים כחולים על המצח, ולא היה בוכה, וגם לא מבין למה אני נבהלת בכל פעם... ) גם כשנותנים נשיקה לפעמים ילד עם בעיה בוויסות חושי יצמיד חזק את הראש של ההורה אליו, כי אחרת הוא לא ממש מרגיש את הנשיקה..

וכמובן יכול להיות שהוא פשוט עדיין לא למד את ההבדל בין מגע נעים ללא נעים,

ואתם ההורים שלו שם כדי לעזור לו ללמוד- כמו שכתבה בהתהוות...

בהצלחה!

זה חלק מההתפתחות...

אחרת הילד שלי היה ממש... חח

הוא גם בן שנה וקצת ומדי פעם מעיף איזה מכה. מתוך חיבה כמובן וזה לא קשור לאלימות

כשיש ילדים אחרים בסביבה הוא גם נותן להם איזה מכה , אבל זה לא אלימות בכלל.

רק כשהילד מבין באמת את יכולה לחנך אותו לא להרביץ..

לפני זה- חבל לך על הכח.

בגיל הזה, בין השאר גם בצורה הזאת.

הם יכולים גם להכאיב לעצמם לפעמים כשהם מתעצבנים... אז תדאגי שלא יזיק לעצמו.

סליחה אבל רק המחשבה שלך נשמעת אלימה מאוד.

לא עושים שום דבר מחבקים את הילד ונותנים לו חום ואהבה.

וגם כי זו אמא צעירה לתינוק בכור מן הסתם.

אני זוכרת איך הייתי מתייחסת אל הראשונים שלי כאילו היו בני 16, ולקטנים אחריהם כאילו היו נכדי - הרבה יותר בזרימה ובשלוות נפש.

על הילד, שהוא לא אלים אלא רוצה לשחק

על ההורים, שהם לא קשוחים אלא דואגים ואוהבים

על המגיבים, שגם אם הם פה ושם מגזימים - זה רק מכוונה טובה

ולפעמים, לצערי, החשד מתברר כנכון. 

אני כותבת כאמא לילד שמאובחן כך ומטופל.

לא צריך לזלזל באף תחושה או חשש של הורים, וגם לא לשלוח אותם לבדוק את עצמם.

עובדה שהיא מעלה את החשש ומתייעצת.

הוא רק מתחיל עכשיו לגלות את הנפרדות שלו, שאתם והוא זה לא אותו אחד. הוא בקושי, אם בכלל, יכול להבין שיש לכם תחושות משלכם. התיאור "אלים" רחוק מהחוויה בגיל הזה כרחוק מזרח ממערב. הוא תינוק שמתחיל ללמוד דרכי תקשורת עם הסובבים אותו.

כשהוא "משחק בלהרביץ" כדאי לזכור שמבחינתו זה משחק ודרך ליצירת קשר, והוא זקוק להדרכה אוהבת - מה הדרכים שבהן אתם רוצים לשחק איתו ומה לא. להיענות לו כמו אל מי שבא לשחק אתכם, לא כמו אל מי שבא להכות. להנחות את היד שלו לליטוף ולהגיד: הנה, ככה זה כיף! תודה צדיק שלי. להשתתף בחיוך ובשמחה שלו. לפרש את החיוך הזה כחיוך נהנה ומתלהב ולא כחיוך סדיסטי.

פרשנות חיובית יוצרת מציאות חיובית. כדאי לשנן את תורה רפב של רבי נחמן.

זה שהוא לא רואה אלימות - זה נפלא ונהדר דוגמה אישית זה הכי הכי חשוב בחינוך. יישר כוחכם.

תיהנו ממנו. נשמע מתוק מאוד.

מי שכתב שהוא לא מבין כלום טועה. זה ילד חכם מאוד הוא מבין שהמעשה הזה גורם לכם לא נעים והוא ממשיך. זה מרגיז אתכם והוא ממשיך עוד יותר. אני מציעה לתת חיזוק להתנהגות חיובית . לדבר בעדינות. כל פעם שמרביץ להגיד. לא בכעס. זה ה לא נעים במקום מכה תתן חיבוק. ולחבק אותו חזק. כשמרביץ לא לכעוס או לצעוק אלא מיד להרחיק מילדים אחרים. עד שהילד יבין מהי התנהגות טובה . הוא בוחן אתכם ואת התגובה שלכם אפילו שהוא קטן. בהצלחה. 

בס"ד

זה לא עניין של חכמה, זה עניין של למידה מהסביבה.

גם אם אני מאד חכמה אני לא אדע פיזיקה לפני שאלמד אותה.

בשביל ללמוד צריך מי שידריך.

אני זוכרת את עצמי בגיל שלוש, מאד מאד נפגעת כשאבא שלי מתעייף ומבקש שאפסיק לסרק אותו.

הסירוק כלל משיכה בכוח של השערות המידי קצרות שלו לתוך קוקיות... (מה שכמובן לא הצליח, וגרר עוד ועוד ניסיונות)

הוא היה יושב וסובל כמה שהוא מסוגל ואז מבקש להחליף משחק,

ואני זוכרת שהייתי ממש נעלבת!!

ולא הייתי מסוגלת להבין שזה כואב לו!

אפילו כשהוא היה אומר לי זה לא נקלט אצלי בתודעה. 

לי היה כייף והרגשתי שזה כייף גם לאבא...

ולא הייתי תינוקת, אלא בגיל שלוש. (מרוב שנפגעתי אני זוכרת עד עכשיו... אם כי יש גם זיכרונות מוקדמים יותר)

וזה מדהים חוסר היכולת שלי אז להבין שהוא יושב וסובל, ושאני מושכת לו חזק בשיער והוא במסירות נפש מוכן להיות הבובה שלי... 

בכלל קשה לילד לעכל שההורה שלו פגיע. בחוויה הילדותית ההורה הוא סופרמן..

מצד שני אם אנחנו נגבש דיעה שהילד עושה בכוונה כדי להרגיז ולהכאיב וכ'- 
זה עלול להיות הרסני לקשר בין ההורה לילד. מה גם שזה מנותק מהמציאות

בא לי לחבק את אבא שלך . אני רואה תמונה של גבר רציני בדרך כלל , אולי קצין בצבא , שפקודים רועדים ממנו -מתענה תחת התסרוקות של ילדונת בת 3. צדיק. 

מאיפה הוא אמור לדעת? הוא עדיין בלי דעת...

מה זה חיזוק להתנהגות חיובית? הוא עדיין תינוק. מה שאת/ה אומר/ת  מתאים לגיל יותר גדול, אולי גיל שנתיים והלאה.

זה לא ילד זה תינוק פיצפון.

זה לא חיוך סדיסטי זה חיוך שבודק אם נסיון התיקשורת שלו הצליח.

זה הכי כיף "להפר" "לא". נראה לך שהוא מקדיש לזה מחשבות עמוקות כ"כ בגיל הזה?

הבן שלי בגיל דומה ותופס לי את המשקפיים, מושך לי בשפה אם אני שמה אותו קרוב לפנים שלי, מושך לי בלחי, מנסה להוריד את הכובע...

אז צוחקים איתו ביחד, עושים קולות מצחיקים שיעשה משהו אחר, תופסים את היד בעדינות ומראים לו איך ללטף, מרחיקים קצת ושרים איזה שיר או נותנים משחק. זה סתם צורת תקשורת שלו.

יש ילדים שמכיוון שעוד לא יודעים לדבר (ילד בגל שנה מניחה שעוד לא מדבר) התקשורת שלהם נעשית עם הידיים. זה לא מתוך כוונה רעה, פשוט כי ככה הם מתקשרים. ככה הם מביעים את עצמם.

הבן שלי היה ככה, התחיל לדבר בגיל מאוחר יחסית (אחרי גיל שנתיים) וכל פעם שרצה משהו או ניסה ליצור תקשורת היה מרביץ ולפעמים גם נושך, בגן שעשועים לילדים אחרים וגם לנו ההורים, וכשהתחיל לדבר האלימות הזו נעלמה. זו הדרך שבה הוא תקשר איתנו ועם הילדים בגן. הגננות לא נבהלו מזה (יש להן הרבה נסיון) וכל הזמן אמרו לנו לא לדאוג ושזה יעבור. 

לדעתי כדאי להתאזר בהרבה סבלנות, וגם אם הוא אלים כלפיכם נסו לשמור על קור רוח ולא להגיב בכעס רב, כמובן שלא לעודד את זה, כן להגיד שלא נעים שהוא נותן מכה, אך לא לעשות מזה עניין גדול ולכעוס לאורך זמן.

בע"ה הוא יעבור את השלב הזה בשלום ויהיה בסדר. הכי חשוב שתהיו רגועים.

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.