כבר כמה שבועות רוצה לכתוב אליך.
ממעמקי ליבי. ממעמקי בטני.
אך לא יכולתי. אך לא יכולתי.
הייתי במיטה. באסלה. בהקאה.
ככה, ממש ככה.
בלי טיפת אנרגיה, טיפת חיים.
נפשי ונשמתי היו קבורות בהישרדות.
היו מסורות להישרדות גופי למרות האצטון.
האצטון שהלך וגבהה למרות הכל.
עירוי כל יום. בכי כל לילה.
שאלה של בני בכורי- שצובטת את ליבי-
"אמא את מתה"?
לא, בני, עניתי בלי מילים, אני מגדלת נשמה בתוכי.
הוא קטן מידי בשביל לדעת.
גדול מידי בשביל לדאוג.
אם אספר לו- ידע כל העולם על ההיריון במתנה.
ההיריון שכל כך חיכינו לו.
ההיריון שהרופאה אמרה שיגיע רק מפונדקאית,
הגיע מבורא עולם לרחמי שלי!
דמעות זולגות על לחיי. אבא!
אתה המלך. אני שלך. חיי שלך. עוברי שלך.
תודה.
תודה שאתה מאמין בנשמתי שתעבור את החושך.
שתגיע אל האור. כמו בהריון הקודם.
ולא כמו באלו שלפניו שנגמרו במוות של ילדיי היקרים.
אוי, אבא, כמה דמעות מרטיבות את מיטתי!
אבא.
תודה על החיבוק והחיבור ששלחת לי היום.
הרגשתי אותך. סועד אותי בכל רגע.
בעובר חי. בדופק. שלי ושלו.
שלחת אותי לרופאה שתיתן לי תרופה.
תרופת החיים. נגד ההקאות.
ההקאות במאות שליוו את חיינו.
היום אכלתי אבא, וזה בבטן שלי , עדיין!!
בזכותך. בזכות הרפואה שקידמת.
בזכות האהבה אליי.
שלחת רופאה שתיתן לי את המרשם הנכסף.
רצית שאתפלל אליך עוד ועוד
כשבמיון לא הסכימו לתת.
תודה אבא. תודה שהלכתי לשירותים היום.
ככל האדם. ככל הבריאה.
אבא,
תודה שאני רואה אופק של חיים.
אופק של תקווה.
תודה שיש לנו עובר. שלנו. חי.
בבקשה אבא,
רק ממך אבקש,
שיחיה. באמת. ולא רק באולטראסאונד.
אין בנו כח לשמוע על מוות.
לחוות אובדן. לכאוב.
רוצה להודות ולהודות,
על מה שיש. שיישאר.
שיצמח. שיפרח. שיחיה!!
אבא,
תודה שאתה איתי.
תודה על החודשים שחיכית לי.
שאשוב מהרופאים, אל החיים.
אוהבת כל כך.
ביתך הקטנה,
שהרגישה אהובה היום,
וגיבורה ששרדה עד עכשיו.

על ההתמודדות הלא פשוטה...