אח"כ כדאי לחשוב על פתרונות לעזרה

מה עם שירים ברקע? או שירים רגועים או שירים שהילדים עושים תנועות לפיהם..

תדאגי לעצמך לאוורור או תעסוקה, התנדבות וכו...

יכול להיות שבאמת צריכה להעסיק אותם יותר ואז הם פחות יריבו וכו.. פשוט מרגישה שאין לי אנרגיות ומוטיבציה להשקיע.וזה מתסכל

יש מי שדואג לך, שאוהב אותך, שמכיל ומקבל את הקשיים שלך?

כדי שתוכלי להזרים אהבה, גם אלייך צריכה לזרום אהבה בשביל שיהיה כוח לתת ולתת, צריך גם לקבל.

התחושה שלך קשה ורעה מאוד. בושה, חרדות, אכזבה, קטנות... נכון? נשמע לי שאת צריכה דבר ראשון עזרה ראשונה, משהו שיעזור לך לא להתערער מכל טעות. טעויות נועדו כדי לצמוח מהן, ולצמוח אפשר רק על קרקע בטוחה

יש תרגיל מחשבתי שלמדתי לפני זמן מה מאשה יקרה וחכמה, ועוזר לי בעתות מרה שחורה כאלה, אני מציעה לך אותו ותראי אם מתאים לך לאמץ:

דמייני את הנחש. הנחש שפיתה את חוה לעבור על דבר ה'. כשאת שמה לב שעוברות לך בראש המילים המחלישות האלה - האמא הכי נוראית בעולם, הורסת להם את הילדות וכו' וכו' - דמייני את הנחש לוחש לך אותן לתוך האוזן. אלו לא מילים שלך. זו לא את שחושבת על עצמך ככה. זה לא הקול הפנימי שלך - זה בסך הכול הנחש. כל מה שהנחש רוצה זה להכשיל אותך, לכן הוא מטפטף לך את הארס הזה. זה בסך הכול ארס, ואת יכולה להחליט לא לקבל אותו. ממה שראיתי על עצמי, המחשבה שביקורת עצמית מסוג ארסי כזה היא נחוצה ומועילה - זו אשליה. רק אשליה. בפועל רק כשמתרחקים מהנחש מצליחים לסלול דרך חדשה.

תנסי, זה אפשרי. באמת. מתרגלים בהתמדה ורואים ישועות - הנחש מתייאש ומפסיק ללחשש את המחשבות המשתקות האלה, ואת מתחילה לגלות כמה שאת גדולה, יכולה, חכמה וטובה.

מהר מאוד גם הילדים שלך יגלו את זה

חזקי ואמצי.

ולמה אני אומרת את זה?

בגלל שאכפת לך.

נתקלתי בכאלה שיש להם פתיל קצר ויכול להיות שלעולם לא יעלו על קצה דעתם שאפשר ורצוי לשנות את זה.

עצם זה שאת חושבת את זה וכל שכן שאת מעלה את זה כנושא שאת רוצה לקבל עליו עצות/הדרכה זה כבר חלק משמעותי בדרך.

זה כשלעצמו הצלחה בעיניי.

כן, את יכולה לתת לעצמך על זה טפיחה על השכם!

היכן אחריותו וסמכותו..במקרה שלי למשל אשתי היתה ועודנה בעלת פתיל קצר , כך שאת התפקיד הממתן והמרגיע נטלתי מתוך הכרה ברורה על עצמי..וישתבח שמו , היום אחרי 19 שנה ניתן לומר שזה היה כדאי..הם קבלו את הגישה שלי..זה לא ייתכן ללא בעל..בהצלחה,

ההרגשה שאני היחידה כזאת מכל הבתים תמיד יש שקט.. כמה שאני מחליטה להפסיק עם זה יותר אני לא כועסת עליהם וזהו. לפעמים זה מחזיק מעמד כמה ימים ואז ברגעים של לחץ עייפות אני עוד פעם מאבדת שליטה וכועסת. ואז מרגישה שוב פעם שאין סיכוי ואני תמיד אשאר כזאת וכו.. לגבי לצאת.. אני כל כך עייפה בערב שלא מסוגלת לכלום.  

אני נגיד עצבנית כשאני רעבה... עוד אין לי כמה ילדים ..סה"כ אחד. וגם הוא יכול לגרום לי להתעצבן (כי אני עייפה או רעבה באותו רגע...)

אישה שמעלה נושא בפורום בשביל לקבל עידוד ועצות טובות, לא מחפשת מקום שיטיחו בה האשמות.

גם אם הן נכונות וגם אם לא, זה לא המקום לכתוב אותן, בטח לא בצורה כה בוטה!

הסיטואציה אותה העלה בפורום נורמטיבית וקורת למיני רבות נשים ואימהות מדהימות וטובות.

וכדוגמה אני יכולה להביא לך את שני הבנים שלי-

הגדול רגוע ושקט, ילד טוב ירושלים

השני שובב, בוכה, צורח, עושה מלאאאא בלאגן.

שניהם גדלים באותו בית, שניהם נמצאים באותו גן. המטפלת של הקטן היתה המטפלת של הגדול שנה שעברה.

נכון שילד שגדל בבית אלים יש לו יותר סיכוי לצאת אלים, אבל ילד שהוא אלים לא בהכרח גדל בבית אלים..

גם אם ההורים שלהם מושלמים

הקושי ששיתפת בו הוא מסוג הדברים שקורים לכולנו, רק שאת אמיצה וחכמה לדבר עליו!

באמת, כולנו מתמודדים עם זה. תנשמי לרווחה, את בסדר, נורמאלית ולא מושלמת. כולנו...

נתנו לך כאן עצות מצויינות שהמוקד הוא- לפתח את עצמך כמו תחביב, יציאה, זמן פינוק וכאלה.

אוסיף רק שכדאי לשוחח עם חברות. זה חשוב מאוד כדי להרגיש שאני נורמאלית ולא 'משוגעת'...

הרבה טוב!!!

וממש קשה לי עם זה.

כל לילה שהילדים ישנים אני כועסת על עצמי על שהתעצבנתי והרמתי את הקול ואיימתי

וחושבת למה אי אפשר לחיות בהרמוניה?

ואז למחרת, "אמא היא הרביצה לי" , היא לקחה לי , הצקות, הרבצות אחת לשנייה

ובעיקר בזמן השינה- הזמן שאפסו הכוחות ויאאלה רק תשנו

אני צריכה לשירותים, צריכה מים, אני לא מצליחה להירדם, או שבשיא החוצפה פשוט קמות מהמיטה באלגנטיות או בחוצפה

וכשהאיומים לא עוזרים מתחילים העצבים שנובעים מחוסר האונים

הם הילדים שלי - וככה לא מקשיבים לי?

איזו חוצפה.

ומבקשת שוב, וכועסת וחוזר חלילה..........

קיצר הבנת שאני מזדהה איתך והבנת שלא כל הבתים שקטים

עכשיו צריך לחשוב על פתרון.............

והיום אני אומרת, שבמקום להישאר בבית אתם (כי כך בעלי רצה) היה עדיף אם הייתי יוצאת לעבוד, ושמה אותם אצל מטפלת. אפילו אם המשכורת הייתה מכסה רק את המטפלת היה יותר טוב מאשר להישאר כל היום בבית ולטפס על הקירות! 

אז תשקלי אם זו אופציה לגביך. 

ועוד משהו. הגעתי למסקנה שלאנשים שונים מתאים גילאים שונים של ילדים. היום אני יודעת שגילאי שנתיים עד ארבע זה לא בשבילי. כמובן שלא הייתי יכולה להעביר אותם בשנים האלה למשפחת אומנה, אבל אם הייתי יודעת שכאשר הם יגדלו אני ממש אתחיל ליהנות מחברתם זה היה מנחם מעט. היום כשהקטנה בכיתה א' החיים נראים שונה לגמרי, ולא, אני ממש ממש ממש ממש לא מתגעגעת לימים של שלשה ילדים מתחת לגיל שלש! אז קחי נשימה עמוקה, כי בעזרת ה' אוטוטו הם בני עשרים ותוכלו לשבת על כוס קפה...

כמובן שמריבות יש עד גילאי העשרה כולל, אז יש טכניקות אחרות מאשר להתפוצץ בקול רעש אדיר ולסדוק את התקרה ושווה ללמוד אותם. גם אותם למדתי מאוחר יחסית, והלוואי שהייתי יודעת לפני שש שנים מה שאני יודעת עכשיו, אבל עדיף מאוחר מלעולם לא. 

ניסיתי השבוע ליישם את העצות כמו לצאת בערב להליכה או משהו למרות העייפות.רשמתי את הגדול לחוג.. וראיתי שהזמנים הכי קשים הם בלילה כשהקטן קם כל שעה (לא מגזימה!!) או בבוקר כשצריכה לשלוח אותם והם לא מוכנים להתלבש וכו והחלטתי הכי להתמקד בזמנים האלו.וב"ה יש שיפור כמובן שלא תמיד זה מצליח.. אבל תמיד יכול להיות יותר גרוע אז שוב המון תודה על העצות! והעידוד. כיף שיש מקום לשתף! אגב את המריבות הזכרתי סתם בתור דוגמא.. תודה לה הם לא חווים אלימות בבית לא מילולית ולא פיזית. 

אימהות צריכות לדעת שכאשר הן דואגות לקבל מספיק שינה הן בראש ובראשונה עושות טובה לילדים.

שינה מספקת פותרת עוד הרבה בעיות אחרות.

א. אני מנסה כשהם רבים להתנות את ה"עונש" (אף פעם לא קוראת לזה ככה) במריבה עצמה. רבים על הכיסא- אז לא יהיה כיסא בכלל. זורקים את הלגו מהחלון- אי אפשר לשחק בלגו. 
ב. מה את עושה בשביל עצמך? זה חשוב. אני גיליתי שאם אני עושה משהו נטו בשביל עצמי (חוג, או סתם דברים שאני אוהבת) יש לי יותר סבלנות בתקופה שאחרי..
ג. גם ילדים רגועים צריכים להשתולל.. מה עם להוריד מזרן ושיעשו גלגולים וערימת ילדים וכו?

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....