אח"כ כדאי לחשוב על פתרונות לעזרה

מה עם שירים ברקע? או שירים רגועים או שירים שהילדים עושים תנועות לפיהם..

תדאגי לעצמך לאוורור או תעסוקה, התנדבות וכו...

יכול להיות שבאמת צריכה להעסיק אותם יותר ואז הם פחות יריבו וכו.. פשוט מרגישה שאין לי אנרגיות ומוטיבציה להשקיע.וזה מתסכל

יש מי שדואג לך, שאוהב אותך, שמכיל ומקבל את הקשיים שלך?

כדי שתוכלי להזרים אהבה, גם אלייך צריכה לזרום אהבה בשביל שיהיה כוח לתת ולתת, צריך גם לקבל.

התחושה שלך קשה ורעה מאוד. בושה, חרדות, אכזבה, קטנות... נכון? נשמע לי שאת צריכה דבר ראשון עזרה ראשונה, משהו שיעזור לך לא להתערער מכל טעות. טעויות נועדו כדי לצמוח מהן, ולצמוח אפשר רק על קרקע בטוחה

יש תרגיל מחשבתי שלמדתי לפני זמן מה מאשה יקרה וחכמה, ועוזר לי בעתות מרה שחורה כאלה, אני מציעה לך אותו ותראי אם מתאים לך לאמץ:

דמייני את הנחש. הנחש שפיתה את חוה לעבור על דבר ה'. כשאת שמה לב שעוברות לך בראש המילים המחלישות האלה - האמא הכי נוראית בעולם, הורסת להם את הילדות וכו' וכו' - דמייני את הנחש לוחש לך אותן לתוך האוזן. אלו לא מילים שלך. זו לא את שחושבת על עצמך ככה. זה לא הקול הפנימי שלך - זה בסך הכול הנחש. כל מה שהנחש רוצה זה להכשיל אותך, לכן הוא מטפטף לך את הארס הזה. זה בסך הכול ארס, ואת יכולה להחליט לא לקבל אותו. ממה שראיתי על עצמי, המחשבה שביקורת עצמית מסוג ארסי כזה היא נחוצה ומועילה - זו אשליה. רק אשליה. בפועל רק כשמתרחקים מהנחש מצליחים לסלול דרך חדשה.

תנסי, זה אפשרי. באמת. מתרגלים בהתמדה ורואים ישועות - הנחש מתייאש ומפסיק ללחשש את המחשבות המשתקות האלה, ואת מתחילה לגלות כמה שאת גדולה, יכולה, חכמה וטובה.

מהר מאוד גם הילדים שלך יגלו את זה

חזקי ואמצי.

ולמה אני אומרת את זה?

בגלל שאכפת לך.

נתקלתי בכאלה שיש להם פתיל קצר ויכול להיות שלעולם לא יעלו על קצה דעתם שאפשר ורצוי לשנות את זה.

עצם זה שאת חושבת את זה וכל שכן שאת מעלה את זה כנושא שאת רוצה לקבל עליו עצות/הדרכה זה כבר חלק משמעותי בדרך.

זה כשלעצמו הצלחה בעיניי.

כן, את יכולה לתת לעצמך על זה טפיחה על השכם!

היכן אחריותו וסמכותו..במקרה שלי למשל אשתי היתה ועודנה בעלת פתיל קצר , כך שאת התפקיד הממתן והמרגיע נטלתי מתוך הכרה ברורה על עצמי..וישתבח שמו , היום אחרי 19 שנה ניתן לומר שזה היה כדאי..הם קבלו את הגישה שלי..זה לא ייתכן ללא בעל..בהצלחה,

ההרגשה שאני היחידה כזאת מכל הבתים תמיד יש שקט.. כמה שאני מחליטה להפסיק עם זה יותר אני לא כועסת עליהם וזהו. לפעמים זה מחזיק מעמד כמה ימים ואז ברגעים של לחץ עייפות אני עוד פעם מאבדת שליטה וכועסת. ואז מרגישה שוב פעם שאין סיכוי ואני תמיד אשאר כזאת וכו.. לגבי לצאת.. אני כל כך עייפה בערב שלא מסוגלת לכלום.  

אני נגיד עצבנית כשאני רעבה... עוד אין לי כמה ילדים ..סה"כ אחד. וגם הוא יכול לגרום לי להתעצבן (כי אני עייפה או רעבה באותו רגע...)

אישה שמעלה נושא בפורום בשביל לקבל עידוד ועצות טובות, לא מחפשת מקום שיטיחו בה האשמות.

גם אם הן נכונות וגם אם לא, זה לא המקום לכתוב אותן, בטח לא בצורה כה בוטה!

הסיטואציה אותה העלה בפורום נורמטיבית וקורת למיני רבות נשים ואימהות מדהימות וטובות.

וכדוגמה אני יכולה להביא לך את שני הבנים שלי-

הגדול רגוע ושקט, ילד טוב ירושלים

השני שובב, בוכה, צורח, עושה מלאאאא בלאגן.

שניהם גדלים באותו בית, שניהם נמצאים באותו גן. המטפלת של הקטן היתה המטפלת של הגדול שנה שעברה.

נכון שילד שגדל בבית אלים יש לו יותר סיכוי לצאת אלים, אבל ילד שהוא אלים לא בהכרח גדל בבית אלים..

גם אם ההורים שלהם מושלמים

הקושי ששיתפת בו הוא מסוג הדברים שקורים לכולנו, רק שאת אמיצה וחכמה לדבר עליו!

באמת, כולנו מתמודדים עם זה. תנשמי לרווחה, את בסדר, נורמאלית ולא מושלמת. כולנו...

נתנו לך כאן עצות מצויינות שהמוקד הוא- לפתח את עצמך כמו תחביב, יציאה, זמן פינוק וכאלה.

אוסיף רק שכדאי לשוחח עם חברות. זה חשוב מאוד כדי להרגיש שאני נורמאלית ולא 'משוגעת'...

הרבה טוב!!!

וממש קשה לי עם זה.

כל לילה שהילדים ישנים אני כועסת על עצמי על שהתעצבנתי והרמתי את הקול ואיימתי

וחושבת למה אי אפשר לחיות בהרמוניה?

ואז למחרת, "אמא היא הרביצה לי" , היא לקחה לי , הצקות, הרבצות אחת לשנייה

ובעיקר בזמן השינה- הזמן שאפסו הכוחות ויאאלה רק תשנו

אני צריכה לשירותים, צריכה מים, אני לא מצליחה להירדם, או שבשיא החוצפה פשוט קמות מהמיטה באלגנטיות או בחוצפה

וכשהאיומים לא עוזרים מתחילים העצבים שנובעים מחוסר האונים

הם הילדים שלי - וככה לא מקשיבים לי?

איזו חוצפה.

ומבקשת שוב, וכועסת וחוזר חלילה..........

קיצר הבנת שאני מזדהה איתך והבנת שלא כל הבתים שקטים

עכשיו צריך לחשוב על פתרון.............

והיום אני אומרת, שבמקום להישאר בבית אתם (כי כך בעלי רצה) היה עדיף אם הייתי יוצאת לעבוד, ושמה אותם אצל מטפלת. אפילו אם המשכורת הייתה מכסה רק את המטפלת היה יותר טוב מאשר להישאר כל היום בבית ולטפס על הקירות! 

אז תשקלי אם זו אופציה לגביך. 

ועוד משהו. הגעתי למסקנה שלאנשים שונים מתאים גילאים שונים של ילדים. היום אני יודעת שגילאי שנתיים עד ארבע זה לא בשבילי. כמובן שלא הייתי יכולה להעביר אותם בשנים האלה למשפחת אומנה, אבל אם הייתי יודעת שכאשר הם יגדלו אני ממש אתחיל ליהנות מחברתם זה היה מנחם מעט. היום כשהקטנה בכיתה א' החיים נראים שונה לגמרי, ולא, אני ממש ממש ממש ממש לא מתגעגעת לימים של שלשה ילדים מתחת לגיל שלש! אז קחי נשימה עמוקה, כי בעזרת ה' אוטוטו הם בני עשרים ותוכלו לשבת על כוס קפה...

כמובן שמריבות יש עד גילאי העשרה כולל, אז יש טכניקות אחרות מאשר להתפוצץ בקול רעש אדיר ולסדוק את התקרה ושווה ללמוד אותם. גם אותם למדתי מאוחר יחסית, והלוואי שהייתי יודעת לפני שש שנים מה שאני יודעת עכשיו, אבל עדיף מאוחר מלעולם לא. 

ניסיתי השבוע ליישם את העצות כמו לצאת בערב להליכה או משהו למרות העייפות.רשמתי את הגדול לחוג.. וראיתי שהזמנים הכי קשים הם בלילה כשהקטן קם כל שעה (לא מגזימה!!) או בבוקר כשצריכה לשלוח אותם והם לא מוכנים להתלבש וכו והחלטתי הכי להתמקד בזמנים האלו.וב"ה יש שיפור כמובן שלא תמיד זה מצליח.. אבל תמיד יכול להיות יותר גרוע אז שוב המון תודה על העצות! והעידוד. כיף שיש מקום לשתף! אגב את המריבות הזכרתי סתם בתור דוגמא.. תודה לה הם לא חווים אלימות בבית לא מילולית ולא פיזית. 

אימהות צריכות לדעת שכאשר הן דואגות לקבל מספיק שינה הן בראש ובראשונה עושות טובה לילדים.

שינה מספקת פותרת עוד הרבה בעיות אחרות.

א. אני מנסה כשהם רבים להתנות את ה"עונש" (אף פעם לא קוראת לזה ככה) במריבה עצמה. רבים על הכיסא- אז לא יהיה כיסא בכלל. זורקים את הלגו מהחלון- אי אפשר לשחק בלגו. 
ב. מה את עושה בשביל עצמך? זה חשוב. אני גיליתי שאם אני עושה משהו נטו בשביל עצמי (חוג, או סתם דברים שאני אוהבת) יש לי יותר סבלנות בתקופה שאחרי..
ג. גם ילדים רגועים צריכים להשתולל.. מה עם להוריד מזרן ושיעשו גלגולים וערימת ילדים וכו?

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות