ולא צריך להביא מתנה אם הנסיעות כל כך יקרות.

נוסעים לחופה, נותנים מתנה סבירה (20-30 שקל ולא יותר) ולא נשארים לארוע.

אם לא - אפשר לשלוח מתנה ולא לבוא, או בכלל לא.

משהו חמוד של "היינו פה" ולא אכלנו.

האם נראה לך שיבואו מספיק חברות או לא

בדרך כלל כולן מגיעות לחתונות של הבנות הראשונות, רוקדות ושמחות עמן ומשתדלות שהחתונה תהיה יפה ושמחה. גם כשהן משרתות בשירות לאומי במקומות מרוחקים. הן מרגישות קרבה כיון שלא מזמן למדו יחד והיה להן חוויות משותפות עם הכלה וחברותיה.

במשך השנים מתרחקים בגלל המגורים במקומות רחוקים בשל אילוצים שונים. מציאות זו גורמת מצב של "רחוק מהעין רחוק מהלב". אז מרגישים גם שזו הקרבה גדולה לבוא לחתונה. ושוכחים כי בחתונה שלהן כולן התאמצו לבוא.

מצב זה מקשה על הגעה לחתונה. והוא אוביקטיבי.

החתונות המרוחקות מהלב הן בדרך כלל של בנות שהרבה זמן לקח להן למצוא את "החצי השני" שלהן. כך שנוצר מצב שבנות שנשאו ראשונות נהנות מחברות רבות שבאות לשמח ומקבלות מתנות רבות, וכשהבנות שנשאו מאוחר מעט מגיעים לחתונה ולא "מחזירים" להן מתנות או איך שתקראו לזה.

לכן הצעה שלי ממרום גילי ומנסיוני כאחת שנשאה בגיל מאוחר יחסית, היא לשמור רשימה של בנות שהגיעו לחתונה, ולהשתדל ככל האפשר האוביקטיבי לבוא לחתונה לפחות לחופה או לומר מזל טוב בהמשך כמו שמקובל אצל החרדים. אפשר להצטרף לבנות אחרות שנוסעות ואין צורך לגרור את הבעל. שישמור על הילדים שזכיתן לגדל במשותף עמו.

אף אני, כאשר ילדי היו קטנים, הייתי מגיעה לחתונות בלי בעלי, שנשאר לשמור על הילדים, וכשהוא היה מוזמן לחתונת חבריו הלך בגפו. לא קרה כלום.

תדעו שהכי חשוב הוא לשמח זוגות מבוגרים. אם אי אפשר, אזי לשלוח מתנה סמלית עם ברכה יפה. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט כמה שרוצים. זה ישמח מאוד את החברה מהעבר שתגיד לעצמה: "איזה חמודה, למרות השנים והקושי היא טרחה לבוא לחתונה שלי \ או לשלוח לי משהו". זה עושה המון.

וכל אחד יעשה כטוב בעיניו, יחשוב מה טוב לזולתו,  והעיקר שלא להרגיש "הקרבה".

בס"ד

לעניות דעתי יש לך פה הזכות להכיר טובה לחברות הטובות שלך ששימחו אותך כל כך בחתונתך. זו ההזדמנות שלך להודות להן על מה שהיו ועשו בשבילך ולשמח אותן בשמחתן.

ממה שכתבת נראה (ואולי אני טועה) שאת ב"ה זכית להכיר את בעלך בתקופה יותר צעירה וחברותית אך ככל שעובר הזמן אנשים הופכים עסוקים (כולל הכלות) ויש פחות זמן להשקיע בחברויות ופתאום להגיע לחתונה ולשמח חתן וכלה אינו דבר מובן מאליו. במצבים כאלה אני ממליצה לנסות לחשוב- אם אני הייתי במקומם- מה הייתי רוצה שחברות שלי יעשו? אולי כך יהיה לך קל יותר להחליט.

בהצלחה בהחלטה!

אז קודם כל- בעלי צריך לבוא איתי כי אני מפחדת. אולי זה ישמע טיפשי\מפגר\נותנת לטרור לנצח. אבל אנחנו גרים אזור גוש עציון\ קריית ארבע ובתקופה האחרונה לא הכי שקט. אני מפחדת לנסוע לבד!! מפחדת מזריקות אבנים מבק"ת וכו. ככה שביום יום אני בקושי יוצאת מהבית, ולשבתות זה סיפור.

ככה שאני מפחדת לנסוע בכבישים כאן לבד. בנוסף אנחנו שוכרים רכב ואין לי עליו ביטוח.

ולנסוע באוטובוסים לא פרקטי בכלל- מכיון שהחתונות בחורים (יעני במקומות שאי אפשר להגיע בתחבורה ציבורית.

עד כאן למה הוא צריך לבוא- בתכלס כדי לגרום לי לא לפחד וגם פרקטית להסיע. חוץ מיזה שככה יוצא לנו לדבר

מאוד התחברתי לתגובה של רבקה למפרט- באמת התחתנתי בתקופה שלכולם היה כסף וכולן צעירות. חברות שלי נתנו לי הרבה בחתונה!!  וממש לא נעים לי להביא פחות..

מצד שני רק הנסיעה זה 200 שקל+מתנה כפול 2 חתונו זה יוצא המון..(ועוד לא החשבתי בייבייסטר..)

בקיצר..ה' יעזור

ואני לא הייתי שמה כסף אם זה היה בתקופה לחוצה כלכלית.

עצם העובדה שכיבדת ובאת לשמח בעיניי חשובה מאוד.

אני גם לא הייתי אוכלת ואולי אפילו לא יושבת כדי לא לחייב במנה שלא שילמתי עליה. לבוא לכיסא כלה, חופה מזל טוב,

סבב ריקודים וללכת מתי שמתאפשר.

כדאי שתאכלו לפני כדדי שלא תרגישו מסכנים ורעבים..

אני חושבת שמציאות של אנשים נשואים הורים לילדים שהם לא מלייאנים צריכה להיות מובנת ולא צריך להתחשבן איתם.

בחתונה שלי ביקשתי מנות משמחים על מננת שחברות סטודנטיות יוכלו לאכול בכיף

מי לכל הרוחות המציא את הנוהג הטיפשי הזה ש"צריך להחזיר את הכסף של המנה"?

מה זה? מסעדה?
האדם הזמין אותך לבוא לשמוח איתו ועשה את זה מכל הלב (מקווה לפחות) למי אכפת אם מי שבא לחתונה שילם על המנה או לא שילם?
מי שעושה אירוע זה באחריותו הבלעדית
למצוא דרך לשלם על האירוע גם ללא המתנות שהוא מקבל..

כי אחרת מה הקטע של מתנה? זה כבר לא מתנה זה תשלום עבור השתתפות באירוע.

אני זוכרת שבחתונה שלי באו כמעט כל האנשים המוזמנים והיינו צריכים לפתוח עוד 100 מקומות רזרבה.. וכל מה שהיה לחברה
שלי לומר היה "וואי, איזה באסה. זה המון כסף"
מה באסה? כ"כ שמחתי שהגיעו המון אנשים לשמוח איתי בשמחתי!! מבחינתי שיבואו כפול מזה ולא ישלמו שקל.
אני מחליטה איפה לעשות את האירוע ואם אני חוששת שלא אעמוד בתשלום (מכסף פרטי, לא מכספי המתנות) מחובתי לעשות אירוע במקום צנוע יותר.

זה נוהג כ"כ מטופש ומכעיס!!" החברים והמשפחה לא צריכים לשאת בעול הכלכלי שלך! ואם אתה לא מסוגל בעצמך לספוג את זה- אל תעשה את זה. מי שמספיק גדול בכדי להתחתן אמור להיות בעל הבנה כלכלית בסיסית. אז בבקשה! שיהיה אחראי למעשים שלו!

וכמה דברים אחרונים:
א) אני מתנגדת מכה וכה למנות משמחים. זה מעליב ולא מכבד אדם שהתאמץ כ"כ לבוא לשמוח איתך.
ושאנשים יביאו כמה שיביאו ומבחינתי שלא יביאו בכלל. רק שיבואו.
ב) בעלי ואני מביאים מתנה לפי הלב ולפי היכולת הכלכלית שלנו. אם זה חבר קרוב מביאים יותר. לחבר רחוק מביאים פחות..
ג) כמובן שההודעה לא אישית נגדך.. זה משהו שמקפיץ אותי ומציק לי בלי קשר אלייך. וכל אחד יעשה כטוב בעניו.

כל אחת שמה סכום סמלי קבוע ונמוך.

ומהסכום שמצטבר קונים מתנה על פי בקשת הכלה..

בעניי זה הרבה יותר נכון. כי זה משהו שבטוח היא תשתמש בו (כי היא בוחרת)

וזה ממש מתנה ולא כסף לכיסוי המנה או כל דבר אחר.

וזה סכום ממש סימלי שקל לעמוד בו..

(כמובן שלא מכריחים אף אחת ורק מי שרוצה להשתתף שמה כסף)

כיום המציאות אצל הרבה זוגות שהם מממנים(יותר מידי מ',לא?) את החתונ בעצמם. אני ובעלי היינו אחראים על החתונה 

בזמן שאני הייתי סטודנטית והואא   בחור ישיבה. לא היה לנו יותר מידי, לקחנו מנה ב120 שקל פחות אאו יותר

באולם די נחשב באיזור מגורינו אבל במחיר מציאה. נהוג שמביאים כסף לחתונה וכיום זה משמש לכסות את ההוצאות.

לדעתי כן, אדם צריך לפחות לתת סכום כסף סביר על מנת לעזור לזוג הצעיר לא להיכנס לחובות. יש כאלה שנותנים יותר וההפרש הולך לזוג--שיתחילו בפלוס בע"ה.

לי ממש לא היה נעים ללכת לחתונות של חברות כשאין לי כסף לשים ולשבת לאכול בכיף אז אמרתי שבחתונה שלי הבנות יישבו בכיף ולא ירגישו לא נעים על כך שן לא משלמות כי תכלס חברות עושות את רוב השמחה.

עשיתי מנת משמחים ב80 שקל שכללה כמע הכל-דג,בורקס, שני סוגי בשרים לבחירה במקום שלושה ברגייל, סלטי ועוד ועוד.

זאת ממש לא יהיתה מנה מסכנה וכך מי שלא שמה מבחינתי שתאכל מכל הלב בכיף ולנו לא היה הפסד על כך.

העיקר שבאוו לשמח. אבל עם זאת לא צרייך לעצום עיניים ולהתעלם מכך שכן, חתונהה זה עניין כלכלי לא פשוט

כשיש מצבים יותר קשים כלכלית מבחינתי העיקר המאמץ ומשתדלת לא לגרום להם להפסד של מנה ששוה להם כסף.

יקר. 120  שקל למנה כמו שהיה אצלינו עם אוכל ברמה זה ממש זול יחסית . לא חושבת שהיום יש אולמות יפים מכבדים במחירים כאלה.

זה היה זול ומושלם שמצאנו. ולזוג בתחילת דרכו אין כמעט משאבים בדרך כלל, אז מה-יתחתנו בבית כנסת??

חתונה זה פעם בחיים בע"ה.

אני קראתי פסק של רב שצריך לכסות לפחות את המנה שלא יהיה גזל-משהו בסגנון.

זאת עזרה מינימלית לדעתי לזוג-לפחות שלא יתחילו עם חובות ואם נותנים  יותר עוזרים להם להתחיל את חייהם המשותפים בפלוס.

זוהי דעתי. ושוב לא חושבת שאדם צריך להיכנס לחוב כדי לתת. אם אין לו -העיקר זה שיילך וישמח. אם יש אפשרות-צריך לעזור לזוג

לאולם אלא סכום שסביר בדרך כלל לתת. לפי רמת הקרבה לחברה וכו'. אני משתדלת לתת כשאפשרי 150 אם זה קרוב יותר אז סכום יותר גדול. אם מתחתנים באולם של 300 זה באמת החלטה שלהם וכנראה שיש להם ופחות צריכים.

מדברת על סכומים סבירים והמצב הכלכלי הנתון.

ככה נהוג , זאת נמציאות בפועל. הרב אנשים מתחתנים בלי הרבה כסף ומחפשים לחסוך כמה שאפשר ומתפללים שאכן יצאו ברווח או לפחות לא בהפסד.

ואני מאוד הבנתי את כל החברות שלא יכלו לשים(סטודנטיות) ואני עשיתי את זה כי אני הייתי שמחה לדעת בחתונ של חברות שהכלה לא מצפה שאשים כסף כשאין לי וייחדה מנות לשם כך.

המנות ממש לא היו לחמניה וסלטים כמו שהיה פעם משמחים ואף אחד לא ידע על כך שזה משמחים- הם ישבו בשוללחן ארוך שמיועד לחברות.

מליארד זבובים אוכלים מהזבל.. תאכלי גם את?

התשובה היא לא, כי יש לך שכל ואת יודעת מה טוב לעשות ומה לא.

אותו הדבר כאן.

אני יוצאת כנגד התופעה הזאת, כי אני יכולה להפעיל שיקול דעת ולהבין שזה לא נכון.

כשאני מזמינה לאירועים שלי אני דואגת שיהיו לי מקורות מימון גם אם אף אחד לא יביא שקל. ואני ממש לא מצפה מהאורחים שלי להביא לי מתנות.

ושכשאני הולכת לחתונות של חברים וקרובי משפחה אני מתנהגת באותו המטבע, מביאה כמה שביכולתי הכלכלית ומתחשבת גם ברגש של הקרבה שאני מרגישה אל הזוג- ככל שהם יותר קרובים לי- אני מרגישה שבא לי להביא להם סכום כסף גדול יותר כמתנה. (ואני ממש ממש לא מצפה ש"יחזירו" לי את הסכום באירוע הבא, אני אפילו אעלב אם הם יביאו לי את אותו הסכום כשהם לא יכולים לעמוד בזה.. ורק בגלל המוסכמה החברתית..)

ואם לא הרגישו אצלך שזו מנת משמחים- זה כבר טוב..

אפשר להגיע באוטובוס, ולחזור באוטובוס גם אם זה אומר לא להישאר עד הדקה האחרונה (אלא אם כן בחרתם לגור בגבעת רחפים ג' ויש אוטובוס רק פעמיים ביום). לא חייבים לזרוק הון.

ובקשר לבעלך, אם תשאלי האם אפשר לבוא איתו 99% שיגידו לך כן.

כמו צמח בר את כל כך צודקת ,גם אני לא מבינה את הדבר הזה לכסות את המנה ,[אבל זה מה שניהה מקובל]

חברה שלי עכשיו התחתנה במנה שעלתה לה 220 שח זה לא משו שאנחנו רגילים [בדרך כלל אצלינו 100/120 שח]

כל החברות בשלחן שמו לא פחות מ200 התבישתי שלא לשים את הסכום הזה,[ואז אמרתי לעצמי זה לחץ חברתי]

אני יכולה להגיד לך שאולי 10 חברות לא הגיעו זה היה במקום מאד מרוחק ולא היה שיך לעשות נסיעה כזאת בשביל להגיד מזל טוב ,והם בפרוש אמרו לי אני לא מסוגלת לשים פחות מ200 ,וזה !4 חברות שהתחתנו באותו חודש,

מי אשם? הכלה?או החברה שלנו שיצרה את זה? לא יודעת..

מה שאני יכולה להגיד לך שהיא מאד הצטערה שהם לא באו..

אז פעם חברה שהתחתנה באולם יקר אמרה בנות ארגנתי לכן שלחן תבאנה מוקדם אני רוצה שתשמחנה איתי ואני מבקשת לא לשים לי מעטפות ,להגיד לך  הם שמחו כלכך מכל איתה ממש הרגיו מחויבות,

יום אחד ראיתי משהי פותחת הזמנה ואומרת אוי אוי עוד 300 שח אני לא עומדת בזה ..ובאותו רגע חשבתי לעצמי יש כאן חתן וכלה שמתחתנים אז איזה עצוב  שכם צריך להגיב.[אבל אני מבינה אותה מאד ]

בארוע אצלינו פעם משהי ישבה בחוץ שאכלו אשז שאלתי אתה למה היא לא יושבת אז היא אמרה לי שפטרו אותה מהבודה ואין באפשרותה לכסות את המנה

נראה לי שלשכור רכב כדי להגיע לחתונה של מישהו שהוא לא קרוב משפחה מדרגה ראשונה זה טרחה מוגזמת. אם אין אפשרות לקחת רכב של בן משפחה (הורים וכדומה), אין תחבורה ציבורית שתאפשר לך גם להגיע לחתונה וגם לחזור ואין חברה שגרה בקרבתך ותהיה מוכנה לאסוף אותך אז מוותרים על הגעה לחתונה. אם הקשר שלך עם החברה המתחתנת טוב, אז תתקשרי אליה ותברכי אותה כשבוע לפני החתונה ותצייני שהיית שמחה להגיע אך לך אפשרות טכנית, אך אם במקרה יש איזה בן משפחה של הזוג שגר בקרבתך ויוכל לאסוף אותך תשמחי על הטרמפ. אני בטוח שאם זה חשוב לחברה שלך ויש מישהו מהאזור אז היא תנסה לנמצוא לך טרמפ.

באשר לחתונה נפרדת, כאשר לא מדובר בבן משפחה אלא בחברים לעבודה או ללימודים, אין שום סיבה להטריח את בן הזוג לבוא ולהשתעמם גם אם הוזמן, אל אם כן הוא מהסוג שאוהב לרקוד בחתונות ולשמח את הזוגות המתחתנים בלי קשר לקרבה אליהם (מהמתנדבים של משמחים וכדומה).

  כנראה.... ובכלל הכרת הטוב היא ערך חשוב ושווה בשבילו גם לשכור רכב. מגיע גם לאלה שמתחתנות אחרונות שכל החברות ישמחו אותן ולא ישקעו בדלת אמותיהן ובבעיות האישיות שלהם. זה קשה אבל שווה. 

1.הכרת הטוב זה דבר חשוב נכון, אבל תלוי על חשבון מה זה.

2  אני גם בעד לבא ולשמח,אבל

3.אם זוג החליט לעשות את הארוע שלו באיזה חור בארץ כי מצאו איזה גן יפה ושהמנה שלו במחיר קצת יותר סביר מהעיר זה בעיה שלהם או כי החליטו שהם שבשביל פעם בחיים הם לא מתפשרים על הטופ שבטופ .

כי כשאנחנו התחתנו חשבנו גם על האורחים שלנו אם יש תחבורה ציבורית שמגיע לשם ..

וידענו שאם נעשה בחור נקח בחשבון שחלק לא יבואו או שמאד יהיה להם קשה לבא אז לטובת השמחה התפשרנו על אולם קצת פחות.

אפשר להביא את הסכום המקובל למנה לא יקרה ואם הזוג בחר במנות יקרות זו הבעייה שלו.

אבל למה לא לבוא? אני בטוחה שרוב המתחתנים מעדיפים שלא יכסו את המנה ויבואו לשמח אותם, מאשר שלא יבואו בכלל.

פשוט יצאתי נגד התופעה שמי שמתחתן יחסית מאוחר, נשכח ע"י חבריו (גם אם החתונה לא בחור מטורף ולא ידוע) , כי הם עסוקים/ מטופלים בילדים/ חוסכים כספים/ גרים רחוק וכו' , שאותם הוא כן שימח והשתדל להגיע לחתונה ונתן מתנה ואלי גם יותר מזה.

אז לא מזלזלת בקושי להגיע- אבל לדעתי הכרת הטוב יותר חשובה אז צריך לעשות השתדלות גדולה.

בלי קשר אני חושבת שזה גם ולא רק תלוי  בצד המזמין איזה תחושה הם נותנים כמה הם מצפים...[מבחינת המתנה אני מקוה שיש שהבינו אותי.]

כמה המתחתנים  נותנים תחושה שמצפים לראותך בשמחתך..שתעשה בשבילם תמאמץ,

אם זה במקום נורמלי יש להבין שיש לעשות השתדלות להגיע.

הגיע ולא לבחור חור...

לפי מה שאת כותבת את מוכנה להשכיר רכב ולבא עם בעלך ולשים מתנה אז תלכי לא נראה לי שזה שרשמו לך אישית היתה כוונה שלא לבא עם הבעל לפעמים זה סגנון של כלות שלחברות מימי עבר רושמים לה אישית ולא לזוג,

גם שבהמשך רשמת שבשבילך זה סוג של בילוי עם בעלך [רשמת שזמן בשבילכם לדבר]מאד  נשמע שבא לך היציאה הזאת אז תלכי איתו ...

אלא אם כן מצבך מאד לא מאפשר לך להשכיר רכב ולשים מתנה ..אבל זה לא היה נשמע ככה ..

שכל פעם שהגיעו לחתונה של חברים במרכז
שמו במעטפה את הקבלה על חשבון הדלק
וברכה יפה....

אם עצם ההגעה לחתונה היא הוצאה גדולה זה כבר המתנה!!

לגבי "החזרי מתנות" כמו שהזכירו פה
זה הנחת יסוד מוטעית!!

אם המצב הכלכלי שפיר אפשר להוציא עוד קצת על מתנה
אם לא עצם זה שהגעת לחתונה זה כבר מתנה
שימחת חתן וכלה וזה מה שהכי חשוב לפחות לדעתי!!

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.