עברנו הרבה שנים יחד לפני הנישואים.. ועל אף כל הקשיים וחוסר ההתאמה וההתעללות הנפשית והמילולית התחתנו.
ישר אחרי החתונה הוא לחץ להכנס להריון וזה לא מנע ממנו לדרוש להתגרש פעמיים בשבוע כאמצעי הפחדה ופגיעה.
אחרי שנכנסתי להריון..הוא שמח ואז החליט שמשום מה אני כנראה בוגדת בו, וזאת למרות שהוא מתייחס אליי כאילו אנחנו חיים באיראן, אני לא יכולה ללכת לקניון לבד, לא יכולה להפגש עם חברה לקפה.
כל יום מהעבודה לבית ושוב לעבודה. בא בדרישות לא נורמליות של ניקיון ורק יוצר לכלוך ולא עוזר לי בכלום.
אני מתקתקת את כל הבית.. עושה קניות לבית שגם בהן הוא לא משתתף.
מדי שבוע יש לו איזו התפרצות עצבים שבה הוא צועק ומקלל עד כדי קללות שיכולות לתאר את עיסוקה של רחב... (לא נכים לי לחזור אחריו).
בכמה מההתפרצויות כשכבר הייתי בשבוע 13-15 הוא דרש שאני אעשה הפלה, שהוא לא רוצה להיות איתי.. ואח"כ כל הזמן מקרקר סביבי ואומר לי שהוא אוהב אותי.
אני כבר לא יכולה לומר לו שאני אוהבת אותו כי אי אפשר לאהוב מישהו עם כזה פה.
שבוע שעבר האשים אותי שאני בוגדת בו ולא מאמין לי שהילד שאני נושאת בבטן הוא שלו, ובלי קשר כל הזמן רוצה בדיקת אבהות.
הלך לשכנים והתחיל לתחקר אותם אם הם ראו מישהו נכנס לבית וכדומה והשפיל אותי.
הייתי כולה שעה בבית לבד מאז שחזרתי מהעבודה ועד שהוא הגיע הבייתה, ועשיתי כביסות, קיפולים, כלים, שואב בכל הבית והתחלתי לחתוך סלט לארוחת ערב.
הבנאדם הפכפך ולא יציב.
פעם אחרונה שעזבתי להורים שלי כי לא יכולתי לסבול יותר את ההתנהגות לא היה לא אכפת שעזבתי (בזמן ההריון) לא ניסה לגרום לי לחזור, ובסוף אחרי שבוע נשברתי ובכיתי לו... עזבו את זה שבזמן הזה שהלכתי הוא רץ מהר לחשבון המשותף שלנו והוציא הרבה מאוד כסף משותף שההורים שלי נתנו ועד היום אני לא יודעת איפה הכסף. הוא לא מספר ורק בוכה שאין לו כסף ומבקש ממני כסף כל הזמן.
בריב האחרון הוא זרק בהפגנתיות את אחד התיקים שלי על הרצפה מולי וצעק לי תארזי את הדברים שלך, בשביל מה חזרת, לא ביקשתי ממך לחזור ולא ניסיתי להחזיר אותך.
הפסקתי לדבר איתו ויום למחרת אמרתי לו שאם הוא כל כך לא אוהב אותי ולא סובל אותי אז למה הוא לא מתגרש? למה הוא משחק משחקים?
אני יודעת שהולך להיות לי ממש קשה אם הוא יפתח תיק גירושים, אבל איפשהו כבר יוקל לי, ממש קשה לי ככה. אין לי חיים.
אני כל יומיים בוכה או בדכאון.
כל דבר יכול להצית אותו ולגרום לוויכוחים ואז אני פשוט יושבת לבד עם עצמי ומעבירה את הזמן עד שאני הולכת לישון.
אני מיואשת, אני מפחדת מהבית דין הרבני, אני לא יודעת איך זה הולך (אין לנו שום דבר במשותף מלבד ההריון).
אני מפחדת לעשות צעד ואני לא רוצה להשאר יותר במצב שאני נמצאת בו, רע לי כל יום וכל יום יותר מהקודם.
אני גרה ממש רחוק מהמשפחה שלי וזה מאלץ אותי לעזוב את כל שגרת החיים שלי , לאבד עבודה וכל מה שקשור בזה...
אבל קשה לי ככה אני מרגישה שאני לבד בתוך הכלא הזה
