יש לי חברה טובה. באמת טובה ואני אוהבת אותה כל כך. והיא חושבת על עצמה דברים רעים אפילו שהיא הכי מהממת בעולם.
היא התחילה להתנדב בחופש הגדול בעמותה של חניכים עם מוגבלויות, והעמותה מעורבת. ואע"פ שהרוב המוחלט של המתנדבים דתיים אין כמעט שום גבול בין בנים לבנות... ואז נהיה לה חבר והם נפרדו וחזרו שוב ושוב.
היא כל היום מדברת עם בנים, נפגשת עם כל המדריכים של העמותה, יושבת איתם לשחנ"שים.
החברה שלי, זאת שפעם הרצתה לי עם אש של קדושה בעיניים על מעורב ונפרד, זאת שהייתה הולכת רק חצאיות עד הרצפה, עם חולצות לא צמודות וסגורות לגמרי.
ואני כמו מטומטמת הייתי בטוחה שהיא עוד שנייה תתפכח ותעזוב את העמותה הזו. ולא. ואני רואה אותה מגיעה למקומות שלא חשבתי שאראה בכלל, חוצה גבולות שפעם הייתה בורחת מהם כמו אש. היא התבלבלה לגמרי, שכחה כל גבול של הלכה.
ואז אתמול היא נתנה לאחד מהם את הפלאפון שלה והוא לא הסכים להחזיר לה אותו, אז היא חטפה לו אותו מהיד בכוח. ואז האדיוט לקח לה אותו בחזרה. והם התחילו ללכת עליו מכות, היא מנסה להעיף לו את הידיים והוא לה. ואני כמו דבילית עומדת מהצד ובוהה בהם בזעזוע במקום לצרוח עליהם שיעופו אחד מהשני. ואני מטומטמת כל כך ואני לא חושבת שאסלח לעצמי על זה שלא עשיתי כלום אבל אני עדיין חייבת עזרה.
מה אני עושה איתה? ברור שהעמותה הזו לרעתה, אבל מהמהמהמה עושים?!?! אני רוצה להוציא אותה מהבור הזה וכמה שיותר.
זה נראה לי יותר פריקה וזעקה לעזרה ולא באמת חיפוש תשובות. אולי מתוך זה יבואו התשובות.