דווקא החלק הלאומי מונהג על ידי תלמידי חכמים. מהרב גינזבורג עד הרב סדן.

בס"ד

ושנהניתי להשתעשע.

ב. אממ.. פירשתי את החלק הלאומי לא נכון

ומניחה שהתשובה היא ד.

זה תמיד תלוי בנקודת מבט.

בס"ד

שונאת אלגברה

מה זה מונהג?

מסכים אותך שצריך לשאול מה זה רבנים, ומה זה דתי לאומי.

מבחינה הלכתית אני חושב שהציבור מונהג על ידי רבנים (כאלו ואחרים).

מבחינה השקפתית זה כבר יותר מסובך ומסתעף להמון ציבורים בתוך הציבור הד"ל שחלקו מונהג על ידי רבנים וחלקו לא.

אין לציבור הד"ל גדול דור, הוא מעולם לא דרש את זה והוא לא מתחבר לקונספט הזה.

יש אצלי קונפליקט לא פתור בשאלה הזו. אנחנו הרבה פעמים אומרים שאנחנו לא יכולים להחליט מה היא ההלכה גם  אם למדנו - וצריך להקשיב לרבנים. השאלה שלי מי אנחנו שנחליט איזה רב צודק? על פי מה אנחנו מחליטים? בייחוד שאין בציבור שלנו רב שכולם יסכימו עליו שלו צריך לשמוע.

אז אנחנו לא מסוגלים להחליט מה היא האמת אבל אנחנו כן מסוגלים להחליט מי אומר אותה?? 

ולכן המטרה שלי בסופו של דבר זה ברוב הדברים עד כמה שידי משגת להכריע בעצמי (כמובן שרק אחרי שלומדים הרבה)

ומה שלא אשאל רב עליו אני סומך ואנסה שתשובתו תהיה כמה שיותר מפורטת שאוכל גם להבין.

לא נכון, אמרו חזל עשה לך רב

צריך למצוא נוסחה שתשקלל את זה,

בד בבד בלי לבטל אותך ושכלך-

כפי שרואים במקומות מסויימים,

ובאחד ממקרי הקיצון- מה של"ע היה בקהילה בצפת

במקומות שאתה לא יודע בעצמך.

ושוב מי זה הרב הזה? אתה מבין את האבסורד בזה שאני יכול להכריע איזה רב צודק, אבל אני לא יכול להכריע מה נכון?

אני לא אומר שכל אחד יכול לפסוק בעצמו. גם אני לא נמצא עכשיו במקום כזה. אבל זו השאיפה. 

זה נ"ל כעת אבסורד

אבל ככה עושים

לא הייתי ממהר לשנות

לא מצינו שכ"א "פוסק לעצמו", גם לא אצל גדולים

ד"א, במשהו חדש שנוגע לך אישית, באופן פשוט אסור לרב לפסוק לעצמו- מובא בגמ'(בהוריות?)

אני לא חושב שאני משנה משהו, אני חושב שאני מעמיד דברים על דיוקם ולא צריך למהר לומר שכך היה וכך יהיה.

בעבר הייתה סנהדרין שהייתה מכריעה אז הכל היה יותר פשוט. 

האמירה של 'עשה לך רב' נזכרת בשני מקומות עשה לך רב והסתלק מהספק- כמו שאמרתי איפה שיש לי ספק צריך לעשות רב.

ועשה לך רב וקנה לך חבר - הכוונה שם אפילו הרב הזה באותה דרגת חכמה שלך ואפילו הוא פחות חכם ממך - והכוונה לחברותא שתקבע את הלימוד וככה הלימוד יהיה יותר טוב - אין הכוונה למישהו שיפסוק לך הלכה.

אני דיי בטוח שאין דבר כזה שרב לא פוסק לעצמו - פוק חזי החל מהמשניות לאמוראים ולרבנים של ימנו. אם הוא לא יפסוק לעצמו למי הוא יפסוק? 

(יכול להיות שיש משהו במסכת הוריות צריך להבין מה זה אומר ומה כלול בזה)

שאין מה להמשיך..

עם הזמן, אדם עלול לראות שדברים כבר לא פשוטים כ"כ כמו בעבר

ב. מדובר בחידוש, שאין לרב לחדש לעצמו בדבר שנוגע אליו

קשה לי הביטוי "נשמה"

ב. בא בא', לא בו'

כך מובא שם בגמ'

הובא לעיון ולא להלכתא

שוב - בחידוש שנוגע אליו

יש מי שאינו צריך גוגל בכדי למצוא

וירא הוראה יותר ממך..

אכמ"ל, בהצלחה בכל מ"י ויהא לבך לש"ש

הקשבה ושפה משותפת, ניתן לדבר

(אפשר לקחת את זה לזוגיות גם..)

זה לא נכון "לפסוק לבד", ולאו דווקא כי "אסור"

(אנשים היום באים לרופא/בעל מקצוע עם דרישות והערות- מגונה, ולא היה כך פעם

רעה חולה של פתיחות/שקיפות/הכל שפיט/זמינות מידע-

כך א"א להתנהל)

בד"כ לא מצינו- בשום תחום- קלות ראש כלפי דברים חמורים

זהו דור אינסטנט, ומובן שזה גם סיבה

שכל באי הגוגל רואים את עצמם שווים לגדולים-

שוב, גם לא בתחום התורה/ פסיקה

תכל'ס זה לא זה,

אך אנשים בפועל עושים מה שרוצים, (ע"ע "המסמסים בשבת")

ולפעמים גם נתקלים בהפתעות לא נעימות,

זה נושא ארוך, מייגע, וקשה,

לע"ד ההליכה שלא בתלם

בד"כ לא קיים (רק) כי "אני מרשה לעצמי לסבור ש"עשה לך רב" זה לא הלכה כי זה באבות, ואם ראשונים פוסקים כך אז ק"ל כוותייהו, וכו' וכו'- אלא נובע ממקום אחר  -

שוב, לא רק לגבי עניינים תורניים

ואע"פ שתמיד כדאי לחדד ולברר, ויש בזה עניין,

נראה שזה לא עיקר מספיק גדול לכל הרעש שמתלווה אליו,

כשאנשים מדמיינים שהם המציאו את הגלגל-

קצת ענווה

מחילה

הגבתי בחריפות לעומת הרוחות הקיימות

כשם שדנתני לכף זכות, ידינך המקום- ואת כולנו- לכף זכות

לעצם העניין, עי' משפט האחרון שרשמת ודון מינה

למאי נפק"מ

אין טעם לדיון, בהעדר שפה משותפת

אבל מלך זה אחרת.

הר"ן בדרשותיו, למיטב זכרוני, מסביר שיש דברים שאכן שייכים להנהגה של המלך. כלומר, גם הוא צריך לשמוע לחכמים במה ששייך לדיני תורה, אבל יש גם דברים שלמלך יש סמכות מעבר לכך. "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך".

להנהגה במובן הערכי. החינוכי. כלומר: נתינת פרופורציות בן הערכים השונים. לעורר על עוולות, או על דברים שצריכים תיקון/פעולה במישור הציבורי (ארץ ישראל. מעמד הכותל - דבר אקטואלי שבוודאי צריך שמי שחי את העולם הערכי וחש את המשמעות של קדושת סביבות המקדש, יעורר עליו. גיור, ששייך לעצם קיומנו כעם יהודי ומניעת התבוללות. וכד'. חלק דברים שהרבנות-הראשית דנה עליהם. משהו מסוג הדברים ש"פורום חותם" מעורר מפעם לפעם).

כמו כן, גם מה שנראה כצריך התעוררות בעניינים הפרטיים: שמירת הלשון, צניעות וכיו"ב.

אז טוב שרבנים שמים לב לצורכי הציבור והיחידים, מתוך עולמם התורני - שזה האופי הפנימי של עם ישראל - ומעוררים, דורשים ברבים, מוסיפים טוב, נותנים כיוון ערכי ומעשי.

אבל ההנהגה המדינית המעשית, היא שייכת להנהגת המדינה. למלך. וגם ההנהגה הציבורית ה"מקומית", שייכת למנהיגי הציבור הנבחרים.

הסמכות התורנית תכווין את ההנהגה-הציבורית במובן הערכי; תקרא לכיוונים נכונים, תמחה כשצריך, תייעץ במה ששייך לכיוונים עקרוניים או להלכה - אבל ההנהגה המעשית-הציבורית, זה מנהיגי ציבור נבחרים. כך נראה להבנתי.

אני לא בטוח שכיום זה ככה, 

לצערינו לא כל מי שנקרא היום רב ראוי להיקרא ככה...

וגם רבנים אמיתיים לפעמים סובלים מכל מיני "גחזי" למיניהם (המשרת הקלוקל שהפריע לפעילותו של אלישע הנביא)

שיכולים "להיקרא" בלי להיות באמת.

וכך גם לגבי "מנהיגים" שעושים מניפולציות (עי' איך השיג שרון רוב להתנתקות).

אבל אנחנו צריכים לתת כיוון נכון - והשכל הישר צריך לבחון את המציאות לגופה. וממילא, המציאות מראה שיכולת ההשפעה היא עפ"י רוב לפי האמת של הרב וגדלותו.

צריך לעודד מציאות חיובית, ולא "לנטרל" אותה בגלל חריגים לא נעימים.

וזו אימרה יהודית עתיקה, שלכל אלישע יש הגיחזי משלו... אז זה לא עד כדי כך - אבל מי ששומע "בשם הרב", טוב שישים לב לעיתים, איזה כלים זה עבר בדרך - וגם מאיזה כלים קיבל הרב את האינפורמציה המציאותית/עובדתית.

גבעת שמואל

עופרה

שווים

ליצהר

אלון מורה וכדו?

כמו עוד הרבה דברים בדת"ל שהם קצת מורכבים

מי שרוצה שחור לבן ואין לו סבלנות- יהיה לו קשה להתמודד

יש הרבה חיובי בציבור, הרבה מאד אפי',

כולל גב ההר, מושבים, גב"ש, וכו'-

שקשה לפעמים לראות במבט מבפנים

כמו תמיד יש מה להשתפר,

וקיים רצון לשיפור- כך שזו דרך ראויה ונכונה

נ"ב, ההגדרה הספציפית היא מאד נתונה לפרשנות ומתיחה, כך שלאו דווקא נכון לשים עליה פרוז'קטור,

בפרט שיש מדדים יציבים שממוקמים בנק' חיובית מוחלטת

(חרדי שקורא ידיעות זה "מונהג ע"י רבנים?)

התשובה היא בוודאי שלא! 

הציבור הדתי לאומי לא מונהג על ידי רבנים

והרבנים שהתיימרו להנהיג את הציבור הזה- "פוטרו" מהנהגתם אחרי שגוש קטיף נחרב

הרבנים שבימינו נמצאים בקשרי הנהגה מול אנשים בציבור הדתי לאומי-

קשה לתת להם מאפיין אחד... 

אבל סהכ הם יותר נותנים לאדם ולקבוצה ולהתקדם, ופחות לוקחים את המושכות ההנהגה המפורשת

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

ולדון בכוכבים וגלי קול.

יש משהו מעבר בכל הדבר הזה שנקרא 'יום הזיכרון'?

קודם ראה כאן: בוא נשאל אחרת - צעירים מעל עשרים

ואחר כך, בנוסף, חוקות הגויים ומעשיהם זה בעיקרו בדבר שאין בו טעם וחשוד כעניין של עבודה זרה.

להלן ציטוט מקיף:

"האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).

גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]

אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו.

... וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).

כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
 

כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת."

האם תלמידי רבי עקיבא גם כן לא מסתפרים ולא מתגלחים בספירת העומר? מעניין אם גם הם מונעים עצמם ממוזיקה שם בגן עדן.

עוד מעניין האם לנשמת הנפטר אכפת אם ישבת על כסא נמוך או לא בזמן השבעה. ובכלל מרתק לדעת האם נשמות הנפטרים מראים תמונות של קרוביהם החיים למי שבא לבקר אותם בפמליה של מעלה.

השאלה שלך היא הבל חרדי. פשוט תדמיין שכתוב בשו"ע שצריך לעמוד בצפירה, לכוון על הכרת הטוב למי שמסר נפשו בעבורך, ולשאול איך אתה הופך את עצמך למישהו שיפיץ אור וטוב בעולם כך שתצדיק את המוות של אחרים עבורך.

בסוף הצפירה תוסיף פרק תהילים לעילוי נשמתם, ואולי גם קטע לימוד וקדיש אם יש מניין.

באופן הזה תהיה כאותה האמא שבאה לבכות ולהתייחד עם בנה בדממה, ומוסיפה תפילת יזכור ואמירת השכבה בעבור נשמתו.

בדיוק בגלל שאני מכבד את זכרם אני חושב שחלק מהאלמנטים בטקסים הם זילותא לנפטרים.

אתה נשמע לי איש יודע ספר - איך אתה מסוגל להקביל בין שולחן ערוך למנהג לעמוד בצפירה?

פלא הוא בעיני

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום