אני לא אוהבת שאומרים לי מה לכתוב, הכי כיף וקל זה מה שזורם ויוצא.
באסה לי
הדסי שושהבבית ספר שלנו היו הרבה וויכוחים (בין המורים לתלמידים) אם לעשות קיוסק בבית הספר. זה הגיע לרמה שהיה קיוסק שלם מתחת לאף של המורים.
אז פעם אחת נתנו לנו בשיעור עברית מאמר שמראה כמה ממתקים זה מזיק וגרוע ולא טוב,
ושיעורי בית היו לכתוב על פי המאמר - טיעון האם כדי שיהיה קיוסק או שלא. היה צריך להביא נימוקים וכו' לפי הטקסט שמדבר על גריעות הממתקים..!
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)