|קורא לדגל|
@שאר אנשים האוחזים בפלך המלאכה העדינה והמורכבת של מיסקון
|קורא לדגל|
@שאר אנשים האוחזים בפלך המלאכה העדינה והמורכבת של מיסקון
הסובייקטיביות שלנו היא חסרת תקנה.
כמו המשל היותר ידוע מידוע, על העוורים הממששים פיל.
זה משגע אותי.
איך שהעולם הזה הוא יותר פיל מפיל, ואיך שאנחנו יותר עוורים מעוורים.
ואיך שלעולם לא נצליח לתפוס את התמונה באמת,
נטעה לנו בשאננות, ונרגיש גדולים ויודעים.
אני לא אוהבת פזרנות. ויש לי דימוי גוף גרוע וגרוע בכללי.
אתם יודעים?
כלומר. יש לדעת, ויש לדעת כואב.
זה הולם אותי שכל כך הרבה שנים לא ידעתי מכלום.
אבל עכשיו אני יודעת, וכואב.
וגם. השקעה רווחית.
לאסוף פירורים של פחד, להניח בין ידיו האמונות,
ולקבל אותם חזרה כמנות ביטחון גדושות.
הא. מילים יש לי, עכשיו צריך לחפש את הלב.
יש לי הבנות חדשות על מסגרות הכלה.
(ולא רק בגלל העומק שפגשתי בו.)
בכל אופן, המחווה הבלתי בלתי צפויה חיממה לי את הדם באופן נעים ביותר.
למרירות יש עשן מסתלסל, בדיוק בדיוק כמו של מקטרת. חומה וסדוקה.
למי שמעשן בה יש כתמון צהוב על האצבע,
איפה שמשתחרר קצת עשן מהסדק, וצורב וצורב, ימים ולילות ושנים בחדר חנוק.
(התמכרות,
היא הרסנית כ"כ כשמעורבות בה הכחשה או אי-כנות.)
על ההבדל המשמעותי מאד שבין דימוי גרוע לשגוי.
(שגוי - הדימוי גרוע, אולם זאת משום שאין סינכרון.
גרוע - הדימוי גרוע, משום שהמצב גרוע.)
על יומרניות ואלמוניות.
ועל התקשורת שלי, איך שהיא לרוחב ולאורך ולאלף צדדים,
אבל כ"כ לא לעומק.
ואת שם.
זה לא מצחיק בכלל. בחושך אפשר ליפול - באמת באמת.
אני בעירך שבוע הבא. וכל הזמן קורה לנו פלאפון שבור
ומסקנות אולי פעם הבאה בעז"ה.
)כישוף כושלבס"ד
אז נתן לאצבעות לכתוב את מה שיש להן כי המוח פחות עובד היום
יפעת ערמה של תלתלים מרוככים וחיוך
אני לא מבינה אותה
ואני מלאת חיבה אליה ומפחדת ממנה בו זמנית
הגברה הכעורה
האביר האפל
המלך ארתור
ומה שנשים רוצות
נשים לא רוצות דבר אחד
הן לא עדר כבשים
הן יחידות
אין בי דבר חכם להגיד היום
הכל מבולגן מידי
אני יודעת כמה דברים פשוטים
ראשון זה שמכל השיטות שנסיתי גילוי לב הוא השיטה הטובה ביותר לקשר
שני זה שאני צריכה אותה קרובה מאוד
חברות זה מצרך נדיר וזה שהטובה מכולן גרה רחוק כל כך זה לא פחות ממתסכל
רציתי מתוקה
רציתי לזרום ולכתוב דברי חכמה
אבל

מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)