היי,
אני כאן בדר"כ, אבל כותבת מאנונימי..
יש לי אחות שעוברת תקופה לא קלה- היא חולה וצריכה להתמודד עם הרבה דברים
בזמן האחרון ב"ה ב"ה המצב דווקא בעליה, אבל עדיין לא הגענו למקום המיוחל של החלמה מלאה (בע"ה שנזכה להגיע.)
לכל אורך ההתמודדות אני שם ממש איתה, מתי שהיא רק צריכה
וזה אומר שאם היא צריכה עזרה או עידוד הילדים מחכים והעולם עוצר מלכת ואני עכשיו איתה- פריבילגיה שאין לאף אחד אחר בסביבתי.
בשבוע האחרון אני לא יודעת למה אבל היא התחילה להתנכל אליי- מעליבה את מה שאני עושה, צוחקת עליי. והיא שמה לב שאני נעלבת, אבל משום מה זה לא מפריע לה
אתמול בערב נפגשנו עם המשפחה (היה סוג של אירוע משפחתי לבנות המשפחה) והיא פשוט ירדה עליי. אפילו אמא שלי התערבה להגיד שזה לא יפה וזה לא הזיז לה.
אני ממש נעלבתי (ואני גם קצת בתוספת הורמוני הריון..) ולקחתי "צעד אחורה" ממנה- מה שלא גרם לה להפסיק לרדת עליי.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לבעלי ונשארתי כל הערב במצב דיי מדוכדך.. גם הבוקר..
שאלתי את אחותי השניה לדעתה והיא אומרת שהיא פשוט בתקופה קשה, זה לא שאני עשיתי איזה משהו, ושאני פשוט "אחליק" לה על זה
היא באמת בתקופה קשה, אבל אני לא מצליחה למצוא את הכוחות כדי לשחרר. זה ממש משפיע עליי וכל פעם שאני חושבת על זה אני ישר בוכה
אני לא רוצה להתעמת איתה או להוכיח אותה כי ברור לי שהיא במקום לא הכי טוב שיש, רק עצות לאיך למצוא כוחות ולהבליג לה, וגם איך להוציא את עצמי מהמצב רוח הזה..
תודה!