מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּ
לְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה-שְׁחוֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ,
וְכָל הַחוֹלַאִים הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה ...
וְהַכְּלָל,
שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת
לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד,
כִּי טֶבַע הָאָדָם לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה-שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן,
וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים,
עַל-כֵּן
צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל,
וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא [דברי שטות].
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה כ"ד)


