גדלתי עם אימא כזאת וזה לא נעים לחיות ככה

אבל ברגע ששמים גבול ומפסיקים להבליג אז בן אדם מתחיל לעבוד על עצמו

אם אין לך כוח לכל התהליך הזה ובינתיים  אין ילדים אז אין שום סיבה לסבול. 

הכותרת היתה אלימות מילולית שזה גרוע ביותר ועוד הוספת אלימות פיזית,

פעם ההיתי עובדת עם משהי שגם היתה מרשה לעצמה ליטוח בי את כל עצביה במילים מהסיבה שאני אחרי כל זה ההיתי ממשיכה רגיל כלא היה ,וההיתי מראה לה שאני מבינה את העצבים שלה..אז היא היתה מרשה לעצמה,

עד שהחלטתי לשנות את זה, הדבר הראשון שעשיתי שהראתי לה שזה לא מקובל עלי לשמוע דברים כאלה ואני לא עוברת לסדר הים רגיל ,

אצין שזו היתה חברה נורמלית נחמדה ,אמא לילדים שההינו עובדות יחד יום יום רק היתה מרשה לעצמה מידי פעם תעצבים להוציא עלי ,

במצב הזה שזה אשתך אתה יכול להגיד במפורש שאתה לא יכול לסבול את זה יותר ולא מוכן לקבל את זה אבל אתה מאד מבין אותה ואתה מוכן לעזור לה שנלך ליעוץ זוגי או טיפול כלשהוא תסביר לה שזה יקל גם עליך וגם עליה וגם על הזוגיות והילדים,

חוץ מי שלא בריא שהילדים יראו את זה אותו דבר היא תתנהג איתם,

וראיתי כבר כאלה  אחת קבועה בגינה שצועקת ככה על הילדים שכל פעם מזעזע איך אפשר להגיד לילד בן שלש שלך שתמות ?!

או מילים אחרות.

שתדע לא כדאי להזניח ולא לקבל את זה ותזכור שיש מקום גדול להשתנות על ידי אנשי מקצוע בתחום..

בשורות טובות.

לא נצדיק חלילה את האישה האלימה . המצב דורש התערבות , טיפול , שיחות עם ...רבניות? נשות מקצוע? מצד שני העצות שלכם הם בכיוון של -תפרק את החבילה , ובינתים תכין לך את התנאים . לפני שעושים את המעשים האלו , שהם מאחורי הגב -הייתי מנסה לבדוק אם יש מקום להגיע לשלום אמיתי ואחווה וריעות -וכל הדברים הטובים שהתברכתם בהם מתחת לחופה.

אם וכאשר יתברר , שהדבר הכי טוב , הוא לפרק את החבילה -הייתי עושה את זה בצורה ישרה . בלי להתכבד בקלונה של האישה שפעם אהבתי -והדבר נכון גם לגבי אישה עם גבר מכה. 

חבר של בעלי עבר משהו דומה וכשפנה למשטרה היא הפכה את זה עליו וטענה שהוא אלים ומסוכן לה ולילדות. והוא חטף על זה צו הרחקה מהבית והבנות שלו. 

איכשהו הם בסוף עשו שלום בית ואפילו מחכים לעוד ילד בקרוב.אז יש תקוה.

רק תגיע מוכן לכל תרחיש-תצלם.תקליט.תעשה הכל כדי שתוכל המקרה הצורך להוכיח את טענותיך.

לא רוצה להיות גזען

(לקרר את האווירה?)

אבל גם בעדות הכי ....

לא אמור להיות ככה

ממקרה הפוך שאשה תתקוף גבר. לא שזה לא חמור, לא שאין צורך בטיפול ונקיטת צעדים. אבל יש משמעות גדולה ליחסי הכוחות.

עניין נוסף - גם מבחינה נפשית יש הבדל, כשגבר מתנהג באלימות ואפילו רק מילולית זה בא מעמדת כוח ואצל אשה על פי רוב זה מעמדת נחיתות ויש הבדל גדול וגם יש לזה נפקא-מינות גם לעניין הטיפול].

אל תשכחו שהוא התחתן ובשנתיים הראשונות של הנישואין הוא בטח רוצה לבלות איתה ולצחוק ולדבר והיא צועקת עליו! ומרביצה לו! זה לא דבר שמבליגים עליו בכלל, אלא אם יש סיפור מעבר והיא מנסה להשתפר בנושא, הולכת לייעוץ ומתנצלת. 
מצטרפת להמלצות על צילומים והקלטות- תשמור את כל המידע בבית של חבר, לא בעבודה ולא בבית. בטח שלא על הפלאפון. 

אם באמת הבלגת עד עכשיו כנראה שיש בך רצון לבית איתה, וכדאי ללכת לייעוץ. 

גם אם תעלם- הבעיה לא תתעלם. בטח שלא תרצה שילדים יחוו את זה.

המון המון בהצלחה.

ונניח שהתגובות באמת שונות, אז?

עניין אותי לדעת מה עומד מאחורי מה שאתה שואל..

הרבה המליצו לשמור הוכחות למקרה של גירושין.

מה לעשות שעל תלונה של אישה ללא הוכחות הגבר עלול לקבל מעצר וכלא והוא חייב להיות מוכן.

לא בטוח

לא בכל מצב

יש מקרים שכלל אין קשר להתנהגותו של הצד הנפגע. הוא פשוט קורבן במלא מובן המילה . פשוט הוא האדם הנוח ביותר והקרוב ביותר להוציא עליו את התסכול, ובד"כ זה גם אחד/אחת  שיש לו/לה יכולת ספיגה וסבלנות.

גם לגבר מכה יש סיבות ואולי אישתו לא מתייחסת אליו כמו שצריך? די כבר. אם הוא רוצה ללכת לטיפול- זאת זכותו המלאה. אבל שיתייחס לזה במלוא הרצינות, כמו שצריך להתייחס לגבר שמכה אישה.

מי שהביא את זה על עצמן זה בדיוק הנשים שכדי להתגרש העלילו עלילות שווא והכניסו את הבעל שלהן למעצר סתם.

חבל שאת מזדעקת מול משהו שאת לא ממש מכירה..

אף אחד לא הגיב לו על פתרון המצב..

אישה שמרימה ידיים ומקללת ברמה כזאת, סטטיסטית, היא אחת שתעליל על בעלה וכו'.

במקביל לעובדה שהוא צריך לפתור את המצב כי חבל להתגרש סתם.. הוא גם צריך לשים מצלמה נסתרת כדי להיות מוכן לשקרים שלה.

אמרנו נסתרת..היא לא אמורה לדעת מזה כךשזה לא מלחמה מולה.

מה עדיף?! להיות נחמד ומתקרב ואחר כך לשבת בכלא על אונס??

הפרטיות שלה? אם הוא לא יגלה את זה לאף אחד אז הפרטיות שלה לא תיפגע

ואם הוא כן יגלה, אז כנראה שלא הייתה ברירה

בכל מקרה הפרטיות שלה לא חשובה יותר מזה שהוא לא ישב בכלא 

על לא עוול בכפו.

ושקר לא תמיד מתגלה, למה שיתגלה?! 

וחוץ מזה, את אומרת שעל מצלמה נסתרת שום טיפול לא יעזור

אבל על קללות בעיטות ומכות טיפול כן יעזור?!?!  

מצלמה נסתרת זה יותר גרוע מאלימות?!

כרגע הם לא ממש זוג, והוא צריך להגן על עצמו מפניה

אחרי זה הוא יכול להיות פנוי גם לנסות ולשקם את הזוגיות, אם הוא רוצה

אני בכלל לא בטוח שהוא צריך לרצות את זה. 

ומה זה משנה אם זה פעוט או לא פעוט? יש משהו שמצדיק אלימות (מלבד אולי אלימות מצידו)?

גבר שמכה את אישתו שולחים אותה למשטרה.

אבל אישה שמכה את בעלה זה עוול לשים לה מצלמה????

תמציאי לי גבר אחד מעליל!!!!!!!!!!!מערכת המשפט שלנו כיום תומכת בצורה מוחלטת וחד סיטרית בנשים. הם לא צריכות להוכיח כלום כשהן מוציאות צו מעצר או צו הרחקה לעומת זאת גבר חייב להביא הוכחה. אי לכך ולצערי הרב.. אני צועקת לו שידאג להוכחות האלה..כי אם הוא לא ידאג לעצמו. אף אחד לא ידאג לו. (גם את לא...)

לשים מצלמות לא סותר את העובדה שהוא צריך להתנהג באיפוק ובנועם ולהתאמץ. ולשים מצלמות לא אומר להתגרש.

אף אחד לא מכיר את הסיפור ואף אחד לא יכול לדעת אם ההתנהגות שלה לא נועדה כדי שהיא תוכל לומר שהוא התעלל בה וכו'. לא משנה מה הסיבה להתפרצות!!!! מי שמרים ידיים צריך לשאת התוצאות מעשיו.

ואהבתי לגמרי שהגדרת את המצלמות תת רמה.. אני באמת באמת ממליצה לך שלא תתקלי מקרוב בסיפורים מהדור האחרון על גברים אומללים. וסתם עדכון.. אני אישה! הכי 'פמיניסטית' שקיימת.. אך מכירה בעובדה שיש לגיטימציה ברורה לנשים להתעלל בבעלים שלהם- כספית, משפטית, רגשית וכו'.

את תקחי אחריות אם הוא יאבד את מקום העבודה שלו בעקבות תלונה שהיא תגיש במשטרה?

את יכולה לחתום שזה לא יקרה?

מתנצלת ממש..

אצלי צלצלו פעמונים חזקים מידי

רב עם יראת שמיים לא יפתור אישה מכה. מטפל/ת כן- אם האישה מעוניינת להשתפר. 
הפרטיות שלה? זה בעלה. אם היא מכה אותו אין לה זכות לפרטיות. וזה לא שהוא הולך לפרסם את הצילומים במאקו ובהצינור. הוא שומר למידה ויהיה צורך, ועד אז אף אחד מלבדו לא יראה את זה.

מצטט "אישה שמרימה ידיים ומקללת ברמה כזאת, סטטיסטית, היא אחת שתעליל על בעלה וכו'."

חד משמעית נכון !

גם אני חוויתי משהו דומה בחצי שנה הראשונה לנישואיי (השניים) ורק אחרי שהתיעצתי עם רב/מדריך חתנים 

והבנתי שחלק המבעיה היא התגובות שלי וגם חוסר מתן תשומת לב מצידי.

מכוון שאישתי לא קיבלה תשומת לב חיובית מצידי היא חיפשה תשומת לב שלילית.

מרגע שהתחלתי להציב גבולות ולהגיב בתקיפות ובמקביל לתת לה הרבה תשומת לב חיובית המצב השתנה לגמרי.

לא לפחד ולא להראות לה שאתה מפחד תהיה גבר זה מה שהיא מחפשת בך!

שמים כל הזמן גבולות בחיים. 
שיח עם גידופים וצעקות לא יתקיים אם זה יהיה גבול ברור בשיח הבין זוגי.
כך לא מנהלים שיחה, ולאור זאת אני פורש מהשיחה בשלב הזה ואחדש אותה שנגיע לרוגע. (לפעמים זה דקות ולפעמים זה ימים).
אבל שיח של האשמות הוא שני מונולוגים ולא דו שיח. או בישראלית מצויה הוא שיח קוצני.

אשה מצפה שבעלה יוביל, ולפעמים היא תביא אותו למצבי קיצון שיקח אחריות. (וכמובן תגיד לו בדיוק לאיפה להוביל ואיך ... אבל זה לדיון אחר).
 

אישה מוכה כנראה לא מתנהגת מספיק טוב לבעלה ולכן הוא מכה אותה. היא לא מכינה לו אוכל מספיק מהר, היא לא הצליחה להוריד כתם מבגד. היא לא רוצה לנעול נעלי עקב. היא לא התאפרה כמו שהוא אוהב. היא לא מספקת אותו. הכל היא אשמה? דברים כאלה לא נפתרים באלימות. אם היא חושבת שכן- שיהיה לה לבריאות.
לפותח- תכין לך הוכחות למקרה ותצטרך. אתה לא אשם. אתה יכול להשפר, אתה יכול ללכת לייעוץ זזוגי, אתה לא אשם באלימות! אף אחד לא אשם באלימות כלפיו!

וברצינות - היא בן אדם בוגר שתשלוט בעצמה

ההתנהגויות הללו לא מקובלות ביחסים תקינים בין בני זוג.

כפי שכתבו כאן, מכות אינן תגובה נורמלית.  הן אינן תגובה נורמלית גם אם אתה לא מתיחס אליה.

יש כאן אישה מכה- ויש דבר כזה בעל מוכה.

1) הרעיון של לצלם/לתעד הוא נכון מאוד, מכירה מקרים שהעלילו על האיש דברים שלא עשה.  כדאי לבטח את עצמך. - זה צד המלחמה.

2) במקביל תשקול ללכת ליעוץ, כמובן שהיא צריכה ללכת ליעוץ ביחד ולבד.  ולנסות לתקן.

אם אין ילדים,  הכל יהיה קל יותר.  אם יש ילדים, להתנהגות הזו השפעה נוראית לטווח רחוק על הילדים.  כך שיש לתקן כמה שיותר מהר.

אם טיפול לא עוזר, כנראה שיש לה בעיה נפשית וכדאי להתרחק.  (אז יתכן שתצטרך את התיעוד מסעיף 1)

הרבה הצלחה

חייב טיפול, לדעתי פסיכולוגי [לא רק זוגי, לשיקול דעתך].

כנראה זה יושב על משהו ישן, וזה לא אמור לצאת עליך...

כמובן למנוע היריון (באישור הרבנים), ומצלמות והקלטות - לשיקול דעתך.

וסתם שאלה תמימה:

ניסית לדבר על זה איתה? מה היא אומרת?

היא מתנצלת אחרי שזה קורה לה?

זה קשור להורמונים של מחזור, היריון וכו'?

בהצלחה!!

מנסה לשלוח כוחות...

אם אשתך במקרה ממוצא עיראקי, אז קללות לא נחשב אצל רוב יוצאי העדה לאלימות וזה חלק מהשיח שלהם. קללות בצעקות לא מקובלים גם אצל העדה העיראקית. בעיטות ומכות לא מקובלים בשום עדה.

אתה לא אמור לסבול את האלימות שלה , לא המילולית ולא הפיזית.

בכל מקרה אני מציע לך להתקין מצלמות נסתרות בסלון ובמטבח, ואם יש ילדים אז גם בחדרי הילדים.

לא להתקין בחדר השינה שלכם ובודאי לא בחדרי שירותים כי שם יש פגיעה אמיתית בפרטיות.

אם יש ילדים , יש סיכוי סביר שהמצלמות הנסתרות יגלו אלימות כזו ואולי חמורה יותר גם כלפי הילדים בהעדרותך. אני מכיר מקרה כזה, שבזכות המצלמות הסתיים בגירושים ובהרחקת האם מילדיה.

אם אין ילדים אז לאחר שיהיו לך הוכחות לכך שזו אלימות חד צדדית, תציע לה להתגרש בהסכמה, חבל לסכן את הילדים שיוולדו לכם.

אם כבר יש ילדים והיא איננה אלימה כלפיהם, תנסה להעמיד אותה על מקומה להסביר לה שאינך מוכן לסבול יותר את האלימות שלהו במקרה הצורך תגיש תלונות במשטרה, עם פרוט של ארועים ותאריכים. את ההקלטות תשמור לשלב שבו היא תגיש תלונות נגדיות ובדויות כנגדך. במקרה כזה, חשוב לשמור על הנישואים תוך עשיית מאמצים להפחתת אלימותה, אם בדרך של תלונות במשטרה, הליכה ליעוץ, שיחות נפש להבין מה מעיק עליה או כל דרך אחרת שתועיל להורדת האלימות שלה.

אם יש ילדים וגם הם מוכים, תחפש עורך דין טוב שידע איך להשיג צו הרחקה שלה מהילדים כשלב ראשון בדרך לגירושים. רק תדע שכל המערכת המשטרתית, משפטית והרווחה שרויה בדעות קדומות שאין אלימות של אמהות ללא התגרות של הבעל , וצפוי לך מאבק קשה לאבטחת שלומם של ילדיך. רוב הסכויים שמחלקת הרווחה תנסה להוציא את הילדים גם מחזקתך ולהעבירם לאימוץ/אומנה.

אם אין,,, - לברוח!

ויפה שעה אחת קודם.

דברך כלל אלו דברים שטבועים באדם וקשה מאוד לשנותם.

בהצלחה.

אני לא בא להמעיט בחומרת הדברים שאשתך עושה, אלא מציע משהו שאולי יעזור לך בינתיים, עד שאשתך תהיה במקום יותר טוב. 

לך לטיפול בעצמך. 

לא מפני שאתה אשם, לא מפני שזה מגיע לך ח"ו. אלא מפני שאתה צריך כלים להתמודד עם הקושי הזה.

תראה, בתור בן להורים גרושים, ראיתי את הדבר הזה משני הצדדים. הצד המותקף, או הצודק, יכול לעשות הרבה מאוד דברים בינו לבין עצמו כדי לחסוך לעצמו סבל. כשמפעילים עליי שוב ושוב אלימות יש סיכוי שיש בי משהו שמאפשר אותה. המשהו הזה זקוק להתייחסות. 

אז למרות שאתה הצודק, והקרבן, וזה לא אשמתך בכלל - כדאי לך ללכת לטיפול אישי. אתה רק תרוויח מזה. לא רק ביחסים בינך לבין אשתך אלא גם ביחסים עם שאר העולם. ואם תתגרשו ח"ו - תרוויח מזה ביחסים עם האישה הבאה. 

(מתפלל שלא יתנפלו עליי עכשיו, ושישימו לב כמה פעמים כתבתי שהמטרה היא רק לעזור לך לחיות טוב יותר, ולא האשמה מכל סוג)

מומחים בתחום וגם מטפלים דתיים, כשההשתדלות שלהם -לפתור את הבעיה וגם לשמור על המשפחה אין לי טל..בהצלחה

אלימות = אילמות

1. אין אישה רעה יש אישה שרע לה.

2. אשתך לא קיבלה כלים להתמודד עם הכעסים שלה. 

3. לאשתך חסר דיבור טוב איתך ולכן יכולות הדיבור שלה איתך הם בהתפרצויות, אני מניח שכשאין התפרצויות היא שקטה ומכילה, קיים חוסר איזון וחוסר דיבור ביניכם.

4. סדנאות שמעודדת יכולות דיבור והבעה.

5. מחשבה על גירושים והקלטות היא דבר לא נכון, לא חברית לא אמונית ורק תחמיר את חוסר הדיבור ביניכם.

6. הבלגה היא לא נכונה, יש לקחת אותה לאחר מעשה (ולאחר שוך הקרבות) להדגיש דברים טובים בזוגיות ולאחר מכאן ולדייק איתה את המועקה שגרמה להתפרצות הדברים.

אשמח לעזור יותר בפרטי.

אריק

זה הבסיס ממנו צריך לצאת.

כל יום שעובר גורם נזק לדימוי העצמי שלך.

קללות הן ארס שחודר לתוכך

ובסוף מרעיל אותך וגורם לך להאמין שאתה כלומניק

ומוציא ממך את כל כוחות החיים

כדאי שתיתן סיכוי ותפנה לייעוץ

אבל אם הייעוץ לא יגרום לשינוי

(ואם יש לה הפרעת אישיות כנראה שהיא גם לא תסכים לייעוץ)

אז מגיע לך חיים טובים יותר.

חיים של בנייה הדדית, תמיכה, והערכה.

אלה הם החיים הנורמאליים וזה צריך להיות היעד.

בניגוד אליך, שאתה כבר מתחיל להבין שיש בעיה רצינית, אני חייתי כך תקופה ארוכה וחשבתי שזה נורמלי וטבעי. אמרתי לעצמי: מצבי רוח, הורמונים, כדורים, הריון ולידה,לחצים בעבודה, או אולי לא הייתי בסדר איתה   אז זה בסדר שהיא מתנהגת כך כלפי  בפתאומיות.

ספגתי , שתקתי, חבקתי ואף התנצלתי.

ואז פתאום היתה נהית מתוקה ומקסימה, אוהבת וטובה כאילו לא קרה דבר, מפנקת ורעייה למופת .

בטרמינולוגיה של מעגל האלימות  זה נקרא שלב "ירח הדבש"- שלב של פיוס ורגיעה מדומה,  שמגיע אחרי פיצוץ ומריבה תוקפנית, ויוצר אשליה שהכל טוב ולא היה רע מעולם.  כך זה היה יום יום ולא הבנתי שאני במעגל שלא נגמר...
(עוד אמרתי לעצמי שמס'  רבנים כותבים שהאישה זה תיקון של הגבר ולכן כשאישתך מבזה אותך ומשפילה אותך תשתוק ותכבד אותה כי היא התיקון שלך ומכפרת על חטאיך ...)

זה שהייתי קורבן לאלימות במשפחה הבנתי רק אחרי הגירושין ...כשפניתי לייעוץ בתחנה לאלימות במשפחה .

אני נושא איתי כאב נפשי ומחיר אישי כבד מאז כבר תקופה ארוכה וכל הטיפולים והייעוצים לא עוזרים להתגבר. זה פגע בי עמוק מאוד ומשפיע על כל התנהלותי.

תשמע אחי, נורמלי זה לא. זה כן חריג.  לא יודע מה הדבר הטוב בשבילך לעשות , אבל יש לך אחריות שהמצב ייפסק.

במקרה של אלימות כנגד גברים במשפחה יש נטייה להשתקה  כיון שיש מרכיב גדול של "בושה" בלהיות גבר קורבן אלימות. בכלל המערכת לא בנויה לצאת מהסטיגמה והסטריאוטיפ המקובל. ובכלל אין מערכות תמיכה אמיתיות לגבר שחווה את זה.

אני נזהר מלייעץ, אבל בכל זאת לדעתי :

א.      קח בחשבון שאילו היא תפנה לגורמים ורק תצייץ שאתה תוקפני, היא תקבל מלוא הסיוע במיידי ואתה תהיה בבעיה, בעוד שאם תפנה אתה גם עם הוכחות וראיות מוצקות שאתה קורבן לאלימות קשה, תישאר בד"כ ללא מענה רציני.

ב.      יש נטייה לעמותות, רבניות, חברות, ומכרות להחריף סיכסוכים ואוטומטית לשייך את הגבר כתוקפן והאישה כקורבן , ולצייר מציאות כוזבת  שלא הייתה כדי שתתאים לסטריאוטיפ.

ג.       חשוב בכל זאת שתתעד מה שניתן .

ד.      אם יש ילדים, גם אם כרגע האלימות היא רק כלפיך, זה בקלות יכול לגלוש גם כלפיהם.

לא מגיע לך לסבול, לא בשביל זה התחתנת. מגיע לך להיות מאושר ובטוח.

אם אתה מעוניין תפנה אליי באישי,

מאחל לך שתמצא עם הזמן

מרפא לכל מה שעברת

ושיקום קל כאב לי לקרא.

אחוז גבוה מהגברים חווים אלימות כלשהי.

וזו ממש אלימות.

המצב הזה לא בריא לשני הצדדים.
חובה לטפל בעיניין בדיוק כמו שמטפלים באישה שחווה אלימות!!

הדברים אינם נשמעים טוב, בלשון המעטה, ולחלוטין אינם בגדר נורמה.

פעם שמעתי אמא מקללת ככה את בנה, ועד היום, זה מצמרר.

וסביר להניח שזה קוד ההתנהגות הצפוי לילדיכם.

אז....

כדאי לך לברר עם עצמך - אם אתה אוהב אותה ?

והאם יש מה לעשות ?

והאם היא תשתף פעולה ?   הואיל וככל הנראה נדרש כאן טיפול התנהגותי עם איש מקצוע...

אם יש אהבה, ואם היא מבינה שיש לה מה לעשות עם עצמה, וכנראה שגם אתה צריך, כי יש שני צדדים למטבע, ואם אינכם רוצים בפירוק החבילה, אז לכו לייעוץ זוגי.

בכל מקרה, כדאי לך לקרוא ספר על גישת  - CBT . יש כמה כאלה בעברית, וזה יעזור לך הרבה להתמודד עם ההתנהגות הזו.

בס"ד

שכנים שלי, זוג צעיר, הגיעו לסיטואציה מאוד דומה.
אני מאמין שזה בכלל לא אותו סיפור. אבל בכל זאת, השורש משותף במהותו.

בתחילת חיי הנישואין, האישה הייתה ממש רגועה, מבית דתי ערכי (אגב, אנחנו מכירים מילדות).
ברגע שהתחתנה, התברר לה שהיא עשתה את טעות חייה. כבר בשבוע של שבע הברכות החתן לא התאפק ושלף "חבל שהתחתנתי איתך" תוך כדי נהיגה, כשההורים שלה נוכחים ברכב
אבל, אתם בטח שואלים למה שיגיד משפט כזה? והתשובה: כי גם היא לא שמרה על הכבוד שלו והכניסה אותו לכעסים מול ההורים שלה. 
בקיצור, העניין הוא שאנשים שוכחים דבר פשוט מאוד, אך קשה מאוד בו זמנית: ואהבת לרעך כמוך (דו צדדי).
ברגע שבן הזוג ישמור על כבודך ויילחם עליו מול אחרים, יהיה לך קל לשמור על אותו יחס באופן הדדי.

עכשיו, אם ניכנס עמוק יותר: מה התברר, האישה כל הזמן הרגישה שהיא בתחרות על ליבו של בעלה. בכל פעם שהיא ראתה אותו עם אחרים ואחרות היא הרגישה שהוא לא איתה (ובצדק, כי תמיד חיפש את ההזדמנות לברוח מהבית).

בשלב מסויים, הוא פשוט התעלל בה. אמר (גם ליד חברים ומשפחה) שהוא לא מאמין באהבה ("מה, אנחנו ילדים?!"). יותר מאוחר נעץ בה את הסכין וסיבב ("אני בכלל לא אוהב אותך, מי מאמין בשטויות האלה בכלל") תוך כדי שהוא מסתכל על אחרות מול עיניה(!) וזורק להן מחמאות ("תודה מאמי" "בכיף נשמה").

קיצר, הבנאדם פשוט גרם לה לכתוב הודעות מהסוג הזה ואף גרועות יותר(תחסכו ממני את המילים האלו).
וכל זה למרות ובגלל שהיא אוהבת אותו! לא מסוגלת בלעדיו.. (גם עכשיו לאחר הגירושין)

בכל אופן,
הוא לא רצה ללכת לייעוץ זוגי, פסיכולוגי, או מה שלא יהיה.... ("חבל על הכסף..")

אז,
לפעמים אנחנו לא שמים לב, אבל... 
גם אנחנו אשמים לפעמים במצבים הללו, כי בגידה- זה להשקיע בכל מה שנמצא מחוץ למסגרת הזוגית, וזה יכול להיות החברים, העבודה, ואפילו הבריחה מהבית לחברותא בבית המדרש (כן כן... לא חסרים שיעורים של רבנים שמעירים על זה) 
ולצערנו כשהאישה אומרת "יוסי, למה אתה לא איתי..." והבעל עונה לה "נו מה עכשיו? אבל הנה, אני בבית..." הוא בכלל עמוק בתוך הווצאפ שלו, לא זוכר בכלל מה זה לאהוב, לחזר, להתעניין... 
 

קיצר,
טיפול זוגי, שיחות התעניינות(ולא רק כדי לסמן וי..), תפתיע אותה בדברים קטנים, תכניס אותה לחיים הפרטיים שלך, במפגשים עם החברים, עם המשפחה, פשוט תנסה להיות איתה באמת!!
ותראה איך אתה חוסך לעצמך הוצאות מיותרות על מצלמה נסתרת תיכנונים ודאגות מיותרים.

אח שלי...
כל מה שכתבתי למעלה זה כתגובה על כל המקררים שיש כאן.
אתה בסדר גמור!
והעובדה הפשוטה היא, כי אתה מנסה למצוא פתרונות ולא את צליל הסיום (רבנות)

זה באמת פשוט,
אתה רק צריך להקדיש טיפה יותר תשומת לב, לשים אותה בפרונט - לפני שאתה חושב על עצמך... תחשוב מה יעשה לה טוב.

ממש בהצלחה

אני חושבת שאם כל גבר או אישה יידעו שברגע שהוא או היא יפגינו אלימות אז יעזבו אותם

אז הם יתאפקו או יטפלו בבעיה אפילו לפני חתונה או ימצאו דרך אחרת להוציא עצבים

אף אחד לא מוציא עצבים על בריון או מעביד או מישהו שעדיף לא

סימן שכולם יודעים לעצור כשזה לא משתלם להם

אז אין סיבה לחפש הצדקה, סיבה או איזה טראומה מילדות של סבתא שלהם שהשפיעה על שלושה דורות קדימה

אגב אחר כך זה יכול לגלוש לילדים וגם הם יסבלו

כמה שמושכים את זה יותר זמן אז יש יותר ילדים ויותר רכוש משותף ויותר קשה להתגרש

ובן זוג שסובל בינתיים מאבד ביטחון עצמי וסובל

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה