וכתוב שם שאם לא יינקטו צעדים חמורים אפקטיביים נגד הטרור

אז חברי הממשלה הנוכחית ישלמו על כך בקלפי בפעם הבאה

ומכניסים את העמוד חזק ומוסיפים כמה שיותר אנשים

לאנשים לחשוב מחדש על המפלגה לה יצביעו בבחירות הבאות,

כנראה שסיפור הדקירות פשוט נמצא נמוך בסדר העדיפויות שלהם

מה לנו כי נלין, אלא על עצמנו

כל הרעיון הוא לתת להם סיבה להשתנות

להמשיך להצביע להם בלי שיהיה קו אדום מבחינתנו לכשלונותיהם ורפיונם,

זו הרמת הידיים הכי גדולה שיש

(יש עוד אפשרויות חוץ מביבי ובנט, שהן לא בוז'י ולהצביע להן פעם אחת

זה לא נורא)

לא הייתי ממהר לחרוץ משפט בצורה כזאת. 

פעם גם אני סברתי שהוא חסר עמוד-שדרה בעליל. היום פחות. כדי להמשיך להיות ימני (ועם כל הביקורת שיש לי עליו - אי אפשר להגיד שהוא שמאלן) עם כל העליהום שהולך עליו בתקשורת - צריך חוט שדרה כלשהו. כנראה קיבל חינוך טוב בבית אביו. 

בכל אופן, לנו באמת קל לדבר - כי אנחנו לא נאבקים מול אובמה, לא צריכים להגיב ליזמה הצרפתית, לא נפגשים עם באן קי מון או עם ג'ון קרי, לא מנסים לחמם יחסים שהתקררו עם אנגלה מרקל, ולא צריכים לשבת מחר בבוקר לממשלה יחד עם מעל 20 ח"כים שאנחנו לא סובלים וצריכים לדעת איך לפייס אותם כדי להזיז דברים. 

אני מודע לכך שטיעון 'מה שרואים מכאן לא רואים משם' הוא בעייתי ביותר. אני גם לא מצביע ליכוד, ויש לי ביקורת על התנהלותו של ביבי. אבל אני לא חושב שלא אכפת לו, ושהוא זורק רק מלים לאוויר. אני בטוח שהוא מתוסכל בדיוק כמוני מהמצב בארץ, ולמעשה גם יותר - כי הוא בעמדת כח, ומפחד שאין לו פתרון, או שאם הוא ירדד את הבועה כאן תצוץ אחרת במקום אחר, והוא צריך לשמור על איזון וממילא על איפוק שהוא לא מעוניין בו. 

בקיצור - המצב מורכב. עצוב, מתסכל, מעורר זעם (הרגשות הללו חשובים בהקשר הזה). אבל מורכב (ולכן לא כל מי שלא מביע את התסכול בפומבי = מישהו שאיבד את הרגשות הללו, בניגוד למשוואה שהוצבה כאן לעיל בשיחה). 

בס"ד

או שהבאה זאת האחרונה שלו..

בכל מקרה הוא שם לעצמו דד ליין בפעם  האחרונה שבדקתי.

זה סתם מבלי להיכנס לדיון..

אולי עדיף שיהיו בשלטון אנשים ששונאים אותנו בגלוי, ואז אנשים פשוט ימרדו בשלטון

מאשר אנשים שמפקירים יהודים. אבל מה, כל פעם נותנים הרגשה שכואב להם והם ישנו את המצב

וגורמים לכולם לשבת בשקט ולהמשיך לסבול

בס"ד

אני מאוד מקווה שהתכוונת להצעת אי אמון ולא למשהו גרוע יותר...

שסוף סוף אנשים יבינו שהכוח זה העם ויפסיקו להיות פאסיבים. 

בינתיים אנשים רק סובלים - נדקרים ברחובות ולא יכולים להגן על עצמם, משלמים מיסים בצורה מוגזמת, לא מקבלים את הזכויות שמגיע להם,  וכו' וכו'    

והדבר היחיד שעושים זה -  להתלונן...

מה יעזור אם יעשו הצעת אי אמון?   גם ככה בכנסת כל הזמן משחקים במשחק הכיסאות.

בס"ד

ואני מעדיפה את המצב הנוכחי מאשר תוהו ובוהו.

זה יתרונה של הדמוקרטיה, שאפשר להשפיע בדרכים שהן לא מרד.

ולפני שתגיד שגם עכשיו זה כאוס-

אז לא, זה לא נחשב כאוס.

ואנשים עוד מתהלכים ברחובות. ואנשים יודעים לאן לפנות.

ויש חיילים ושוטרים שמנסים להגן.

זה לא כאוס.

זה אמנם מציאות הזויה אבל היא אפילו לא מתקרבת לכאוס.

ברוך ה' לעם ישראל תמיד היו מנהיגים... ובלי שום בחירות.

בס"ד

מתי בדיוק עמ"י חי במקום אחד והיו לו כ"כ הרבה מנהיגים?

בזמן ביהמ"ק היה סנהדרין, הם הנהיגו.

זאת הנהגה אחת.

בזמן הגלות היינו מפוזרים אז לכל אחד היה מנהיג משלו.

אתה חושב שאם היינו מקבצים את כל המנהיגים האלה זה היה עוזר למשהו?

זה היה יוצר רק עוד בלגן ועוד מחלוקות.

אני לא רואה במציאות היום מציאות שבה יהיה ניתן להושיב את האדמור מסאטמר יחד עם הרב אבינר.

או את ביבי יחד עם הרב גינזבורג.

וכמה שתרצה להתכחש לזה, הם כולם מנהיגים של פלגים מסוימים.

אז לא, זה לא מציאותי.

בטח לא אם אנחנו רוצים להישאר עם אחד בארץ אחת.

בדיוק אותה טענה שאת אומרת - שיהיה מחלוקות ובלאגן.  אותו דבר בדיוק זה מה שקורה בכנסת - מחלוקות ובלאגן.

רק מה ההבדל?  בכנסת כל אחד חושב רק על עצמו וכתוצאה מכך עמ"י רק סובל מכל המחלוקות האלה ובסוף לא משתפר שום דבר.   

לעומת זאת במידה שהרבנים יהיו מנהיגים - ולהם (לרובם לפחות) כן אכפת מעם ישראל באמת, אם מקסימום יהיו מחלוקות, אז כל זרם ילך עם רבו!  בדיוק כמו שהיה בגלות ולא קרה שום דבר רע.

וזה רק בהשקפה ודברים מסויימים...מקסימום הם ישבו ויחליטו מה לעשות, אבל בכלכלה ושאר הדברים יש הלכות וסוף סוף לא ימצצו לאנשים את הדם ממס הכנסה ושאר מרעין בישין...

ואף אחד לא יעמיד לדין אדם שהרג מחבל מתוך הגנה עצמית.   וזה רק דוגמא קטנה

בס"ד

או שבשקלול עם שיקולים אחרים מבינים שצריך להצביע למפלגה מסוימת.

אני לא נוקטת עמדה, רק מבהירה.]

ולכן אין לתמוה שדברים לא משתנים,

כי זו הבחירה של ההולכים לקלפיות.

בס"ד

וזה לא שלילי.

הסכינאות והפיגועים זה כואב מאוד אבל לאנשים יש עוד שיקולים, לשרוד כלכלית למשל [אאל"ט גם אתה בחרת על פי זה בבחירות האחרונות].

כל אחד והשיקולים שלו.

אני לא חושבת שסדר עדיפויות שונה הוא מעוות.

הוא מציאה גדולה מבחינה כלכלית

אני לא נכנס לשאלה אם סדר העדיפויות מעוות או לא.

אני רק טוען שאנחנו בחרנו סדר עדיפויות מסויים,

וזו הסיבה העיקרית למציאות הקיימת.

ביום שהבטחון האישי שלנו ושל ילדינו יהיה בראש סדר העדיפויות שלנו

ונבטא את זה בקלפי, המציאות תוכל להשתנות.

מה שכן מעוות, הוא שאנחנו מגיבים על טרור הסכינים כאילו מדובר

במשהו בלתי נסבל בעינינו ואי אפשר יותר ומתחננים מהקב"ה שיעשה במקומנו

את מה שאנחנו לא טורחים לעשות.

בס"ד

אני לא רואה מפלגה אחרת שהייתה מטפלת בזה טוב יותר.

ובכל מקרה אתה מתאר את זה כאילו שלחנו את כל ילדינו לכבשן האש, וזאת לא בדיוק המציאות.

ולכן יש עדיין שיקולים אחרים.

ביום שיקבצו את כולנו בגטו וירצו לשלוח אותנו למחנה השמדה אז הישרדות תהיה השיקול הראשון.

אבל זה בע"ה לא יקרה ככה שהמציאות היום היא הגיונית למדי מבחינת סדר העדיפויות.

כל הבעיה היא שאנחנו לא נותנים לממשלה סיבה להתאמץ יותר.

אנחנו בכיס שלהם, לא משנה מה יהיה.

לא מדבר על כבשן האש,

רק על מציאות שמדי כמה ימים יהודים נדקרים בירושלים וברחבי הארץ.

מציאות שבה חיים אנחנו ילדינו ומשפחתנו (שיהיו בריאים).

ולכן לא מתאמצים לנסות בכלל

אין ספק שהמנהיגים בעד אדישות שכזו,

היא לא דורשת מהם להשתנות או להשתפר.

בגלל שלא ניסינו לעורר מהלך ציבורי, המצב הקיים ישאר

ובאמת שאני לא רואה שום סיבה שהוא ישתנה

זה מעיד על שני דברים:

א. למדנו לחיות עם זה, זה לא באמת נורא לנו כמו שאנחנו תמיד אומרים.

אם יש דברים שהם קו אדום עבורנו (לכל אדם ערכי יש כאלה), המציאות

של דקירות היא לא אחת מהן.

ב. נלמד לחיות עם דברים גרועים יותר בעתיד, העניין הוא ההתרגלות

בכל מדינות העולם, עם עקשנות ומאמץ ציבורי ניתן לעורר את הציבור.

אם הציבור מסוגל להצטרף אבל לא נתת לו משהו להתאחד תחתיו,

דבר לא יקרה.

אם לא תנסה, דבר לא יקרה מעצמו, וזאת בוודאות.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.