בס"ד
גדולי רבותינו ידעו ולמדו ובחנו את משמעותה של כל פעולה שנעשתה על ידם,לכל 'טעות' ,
או הסתכלות על פעולה שלא במקומה,
ידעעו לתת 'מענה' בדרך של מצווה נוספת.
דווקא הם, עם כל גדלותם, לא נתנו אף לפעולות קטנות לחלוף להן בלי התייחסות.
מעשה נפלא שארע עם מרן החיד"א, מלמדנו עד כמה קדושיי עליון הבינו את המשמעות של "בואו חשבון ":
מסופר על החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי)
שהיה רגיל להריח טבק בכל עת וזמן,
קופסת הטבק היתה צמודה אליו כל היום והלילה.
פעם, בזמן היותו שליח מארץ הקודש לצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני.
הימים היו ימות חורף,עם שלגים ורוחות עזות שהשתוללו בחוץ.כשניעור הרב כדרכו באמצע לילה,לשאוף טבק,חיפש ולא מצא את קופסתו.
בתוך כך, נזכר כי שכח והשאיר את קופסתו,במקום הסעודה,בבית הגביר השני.
מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם,
ודפק בשער.
ירדו בני הבית לראות מי הדופק,ונתחלחלו בחיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה,ובמזג אויר סוער כזה. הרב הרגיעם באומרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק,ומיהר לחזור לבית מלונו.
כשהגיע לאכסניה ושכב על משכבו, נתן לעצמו דין וחשבון מה עשה ?
בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני-ביתו של הגביר,ואף את משרתי הבית,שבוודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום.
מיד נתמלא חרטה וצער גדול על המעשה שעשה, הניח את קופסת האבק הצידה,והדיר עצמו מן הריח. כל הלילה נדדה שנתו מרגשות צער ומוסר כליות.
למחרת בשבת בבוקר, ציווה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית כנסת הגדול, אחריי קריאת התורה, וכל בני העיר יתאספו לשם.
כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב אל הבימה, ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל, כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק, והמשיך ואמר :
"רבותי, גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל....אדם מועד לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי, כי חדל אישים אני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה.
רבותי, אנא מכם, אם יש את נפשכם לחלק כבוד, אנני רשאי למנוע, אבל לי-לשמי, עניכם הרואות כי אנני כדאי וראוי לכבוד .
" הריני מבקש סליחה ומחילה- סיים מרן
החיד"א - מכל העובדים ומהגבירים שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם , וכתשובת משקל, הנני נודר בזה נדר לאלוקיי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא, ועל דעת הקהל הקדוש הזה,
שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק מעתה ועד עולם, וה' הטוב יכפר בעדי.
בשומעם את הדברים האלה געו כל העם בבכיה,ואמרו:
מעולם לא נשמעה הדרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל החבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א
גדולי רבותינו ידעו ולמדו ובחנו את משמעותה של כל פעולה שנעשתה על ידם,לכל 'טעות' ,
או הסתכלות על פעולה שלא במקומה,
ידעעו לתת 'מענה' בדרך של מצווה נוספת.
דווקא הם, עם כל גדלותם, לא נתנו אף לפעולות קטנות לחלוף להן בלי התייחסות.
מעשה נפלא שארע עם מרן החיד"א, מלמדנו עד כמה קדושיי עליון הבינו את המשמעות של "בואו חשבון ":
מסופר על החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי)
שהיה רגיל להריח טבק בכל עת וזמן,
קופסת הטבק היתה צמודה אליו כל היום והלילה.
פעם, בזמן היותו שליח מארץ הקודש לצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני.
הימים היו ימות חורף,עם שלגים ורוחות עזות שהשתוללו בחוץ.כשניעור הרב כדרכו באמצע לילה,לשאוף טבק,חיפש ולא מצא את קופסתו.
בתוך כך, נזכר כי שכח והשאיר את קופסתו,במקום הסעודה,בבית הגביר השני.
מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם,
ודפק בשער.
ירדו בני הבית לראות מי הדופק,ונתחלחלו בחיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה,ובמזג אויר סוער כזה. הרב הרגיעם באומרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק,ומיהר לחזור לבית מלונו.
כשהגיע לאכסניה ושכב על משכבו, נתן לעצמו דין וחשבון מה עשה ?
בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני-ביתו של הגביר,ואף את משרתי הבית,שבוודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום.
מיד נתמלא חרטה וצער גדול על המעשה שעשה, הניח את קופסת האבק הצידה,והדיר עצמו מן הריח. כל הלילה נדדה שנתו מרגשות צער ומוסר כליות.
למחרת בשבת בבוקר, ציווה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית כנסת הגדול, אחריי קריאת התורה, וכל בני העיר יתאספו לשם.
כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב אל הבימה, ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל, כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק, והמשיך ואמר :
"רבותי, גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל....אדם מועד לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי, כי חדל אישים אני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה.
רבותי, אנא מכם, אם יש את נפשכם לחלק כבוד, אנני רשאי למנוע, אבל לי-לשמי, עניכם הרואות כי אנני כדאי וראוי לכבוד .
" הריני מבקש סליחה ומחילה- סיים מרן
החיד"א - מכל העובדים ומהגבירים שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם , וכתשובת משקל, הנני נודר בזה נדר לאלוקיי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא, ועל דעת הקהל הקדוש הזה,
שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק מעתה ועד עולם, וה' הטוב יכפר בעדי.
בשומעם את הדברים האלה געו כל העם בבכיה,ואמרו:
מעולם לא נשמעה הדרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל החבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א
