בכל פעם היא פוגשת אותנו מכיוון אחר.
#במעבר לאולפנה חדשה בלעתי את הלשון ולא העזתי להוציא את המילים האלה מהפה.
נזכרת איך בכל יום רציתי לספר
ושוב מצאתי את עצמי מתחמקת.
בסוף המורה תרצה אזרה אומץ וביקשה ממני רשות לספר לכולן בעצמה.
ישבתי וקפאתי במקומי.
דקה, שתיים של אי נעימות
וכל החבורה העליזה יודעת
על התאומה שלי שנפטרה בשנתה.
#בתמימותי חשבתי שפה זה נגמר. לתמיד.
עברו שנתיים וחצי ושוב חזרתי לאותו סרט...
רק שהפעם היה זה סרט בתלת מימד, בלי פופקורן ובלי דלת יציאה.
התחלתי קומונה באחד הסניפים הגדולים בארץ.
מצאתי את עצמי יושבת מול צוות חדש,
28 זוגות עיניים בוהות בי,
בחיוך שמסתיר מאחוריו סקרנות גדולה.
רציתי, כל כך רציתי לספר מיד.
להעמיד הכל על השולחן.
לשבור את הקרח כבר בהתחלה.
אך איך זה שבפסח עוד מצאתי את עצמי מגמגמת לחניכה
ששאלה מה אבא שלי מביא לי לאפיקומן?
#כבר התרגלתי לחספוס,
לקשיחות של הצבא,
ואפילו לשמירות של 3 לפנות בוקר.
ועדיין, לפעמים קשה לי להירדם בלילות,
כשאני נזכר באח שלי הגדול והגיבור שנהרג במלחמה.
תמיד חלמתי לשתף אותו בכל החוויות מהטירונות,
ועכשיו אפילו את השם שלו בקושי זוכרים פה...
"יואב? אהה, כן... הנמוך הזה עם הנמשים והכיפה החומה".
אחרי כמה תגובות כאלה,
אני חושב פעמיים אם לספר בכלל.
#פה ושם אני מוצא בי כוח.
אומר בכנות המתובלת בחיוך נבוך. "אבא שלי? אהה,האמת שהוא נפטר."
וכעבור שבריר שניה- "אהה, זה בסדר. זה היה מזמן",
מנסה לנחם את הפרצוף שמולי בעוד חצי נחמה.
#ואתמול, התחמקתי מאחת הסטודנטיות במחזור מעלי
שבסה"כ הסתקרנה לדעת איפה ההורים שלי עובדים.
"אבא שלי מורה למתמטיקה
ואמא שלי משהו מורכב כזה, את יודעת, בחלונות הגבוהים".
#כשירדנו במדרגות האוניברסיטה שאלנו את עצמנו:
ממה אנחנו בורחים?
מה אנחנו מסתירים?
למה כ"כ קשה לומר את האמת הפשוטה?
אולי זה הפחד להעיק על אחרים,
להפר להם את שלוות החיים.
ואולי,אנחנו לא משלימים עם גזרת החיים?
מעדיפים שלא להפגיש אותם עם הכאב השורף.
מעדיפים להשאיר את הקושי מאחור,
ואולי,אנחנו בכלל מרגישים אשמים?
"ואולי", הבליחה בנו מחשבה חדשה,
"אולי הכאב הזה הוא של כולנו?
כל היצורים החיים, בשר ודם."
"אולי אם נסחוב אותו ביחד יהיה יותר נעים לכולנו?
ואפילו החיים שלנו אפילו יקבלו עוצמה אחרת".
המשכנו לפסוע במסדרון הפקולטה למדעי החיים
והרגשנו שהלב שלנו נרגע.
ולכם שכולים יקרים-
פורום נוער שcool כאן בערוץ 7 מיועד ליתומים או אחים שכולים בגילאי +15-25. הפורום הינו סגור, כך שרק לחברי הפורום קיימת אפשרות להיכנס ולראות מה קורה.
חוץ מהמקום הווירטואלי שמספק הפורום- קהילה חמה ותומכת, אנו מארגנים מפגשי תמיכה ושבתות שנועדו לחזק ולהתחזק ופשוט להיות עם מי שמבין אתכם באמת!
מוזמנים בשמחה או כמו שאומרים שאצלנו- "אם כבר, אז כבר.."
לפרטים- Nofelvekam1@gmail.com
מחכים לכם

שכולים- מוזמנים אלינו..

לא שכולים - תקראו, ותעבירו הלאה לכל מי שתוכלו...

