תשעים ושמונה על הפרויקט, מאה במגן בעל פה.
ידעתם שאני אוהבת אנגלית?
ריעות. אפשר להקדיש לך שיר?
ילדה שהתבגרה, מירי מסיקה. פתאום היום ממש התחשק לי להקדיש לך אותו.
(תדמייני שאני מפסנתרת את זה. טוף?)
ילדה עייפה, את מי את מחבקת
במי את מתעטפת בלילות הכי קרים.
ילדה יחפה, מי מושך אותך ללכת
בדרך הקשה של זכרונות ומסמרים
ילדה עצובה
במי את מתנחמת
מי נוגע בגופך להעלים את הבדידות
בוכה את כאבך, אוסף בשקט את שברייך
וחום אהבתו - מקלט של נצח וילדות.
אם תנסי לעוף, עוד תגלי
כנפיים
תתחילי לחלום ואז פקחי לאט עיניים
אם תנסי לעוף, עוד תגלי
שמיים
ומה הם מגלים, וכמה הם גדולים
בינתיים
ילדה בודדה על מי את מסתכלת
מבעד לזכוכית של החלון שבחדרך
את מי את מחפשת כל לילה
בידייך
ללחוש לו את פחדייך, לבד על מיטתך.
אם תנסי לעוף,
עוד תגלי כנפיים.
תתחילי לחלום, ואז פקחי לאט עיניים
אם תנסי לעוף, עוד תגלי שמיים
ומה הם מגלים, וכמה הם גדולים
בינתיים
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)