תמיד ילדתי מאוחר, תמיד.
כך, כשגם בהיריון הזה שהגיע תאריך הלידה ויום למחרת, לא התרגשתי.
הלכתי לבית חולים לביקורת ולמוניטור. וכלום, הכל תקין.
כך מדי שלושה ימים, כשבשאר הימים אני ממשיכה לעבוד ומנצלת כל יום לסידור הבית מחדש, לקיפול כביסות ולבדוק שיש לי את כל הדברים בתיק לידה.
יום חמישי הגיע, ושבת מתקרבת, ואני מתלבטת מה לעשות בשבת, לנסוע, להישאר בבית, אם נצא ללדת, מי ישמור על הילדים.. מאוד לא רציתי ללדת בשבת, וכל ההתארגנות סביב השבת גרמה לי קצת למתחים.
חמישי בבוקר (שבוע 42+0) אני מחליטה שהיום אני חייבת ללדת.
בעלי לקח את הילדים ואני הברקתי את הבית בבוקר, סידרתי ומיינתי את כל הבגדים ואפילו כבסתי את הבגדים ללידה. נכסנתי לאבמטיה. ישבתי באמבטיה עשיתי לעצמי קצת עיסויים, לאחר מכן שאבתי קצת במשאבה החשמלית (אמרו שזה מזרז...) אספתי את הילדים מהגנים.. ושוב המבטים של הגננות (נו.. מה קורה לה? היא עדיין פה...)
לקראת ארבע בצהרים, הרגשתי לחות למטה, בכל ההיריון היו לי הפרשות, אז לא התרגשתי. הלכתי לבדוק, ואכן ראיתי שזה הפרשה קצת חומה ודמית.
ההתרגשות הייתה בשיאה.. זה מגיע! (כאילו חשבתי שהיא הולכת להישאר בבטן לעולמים...
)
הודעתי בסמס לבעלי, שהלילה הולכים ללדת.
ואני התחלתי לחפש ביביסיטער לערב. זו לא יכולה, זו לא רוצה לבוא לישון פה, זו לא עונה. שלחתי סמס לאמא של אחת הבנות, והיא אישרה שהיא תגיע. מצוין, אנחנו אחרי המכשול הזה.
אכלנו ארוחת ערב כל המשפחה, הכנסנו את הילדים לישון. לפני השינה חיבקתי אותם כל כך חזק, הרגשתי שהגדול שלי נותן לי כח ללכת ללדת. לאחר שהם נרדמו, נכנסתי להתקלח. ובעלי הכין לנו ארוחה מפנקת. ישבנו ואכלנו יחד בהרגשה מרוממת.
הביביסיטער הגיעה, יצאנו מהבית, הצירים רק התחילו חלש, אבל היה דימום חלש, לכן יצאנו לכיוון. כשאני מקוווה מאוד שאכן אנחנו יולדים בלילה. אך משדרת לבעלי, שיוצאים ללידה בטוח.
עשינו כמה סידורים על הדרך, השעה כבר 20:30 לערך. הצירים באוטו מתחזקים מעט, ואיתם ההתרגשות.
הגענו לבית חולים, עולים לקומת הילדות ומתקבלים במיון (שם אחת המילדות אומרת לי, דימום? איזה דימום, אני רוצה לראות פד... ואני נלחצתי כי לא היה דימום כזה מסיבי.. פחדתי שיחזירו אותנו הביתה.. אחכ הבנתי אותה כי היה להם ממש עומס.) ישבתי לי במוניטור, וחלמתי על הלידה המתקרבת.
לאחר מכן שולחים אותי לבדיקה פנימית, לפתיחה. אבל יש תור, ויש עומס אז אני מחכה, מסתובבת קצת בפרוזדור, במסדרונות. ועוד יולדת מגיעה ללידה עם צירי לחץ, ועוד היריונית בחודש שני עם דימום ועוד ועוד.. ואני מחכה ומחכה אבל בכזו שמחה והתרגשות, עם סיבובי אגן מדי פעם וטיולים במסדרונות. רק לקראת 12:00 בלילה יש מיטה פנויה במיון, אני עולה. והרופא אומר, פתיחה 4 מחיקה 100%. לא חוזרים היום הביתה. יש. אבן נגולה מליבי.
אני מתקבלת, מקבלת צמיד. והאחות המקסימה שואלת אותי אם ארצה אפידורל. הודעתי לה שאני זורמת. והיא הכינה לי עירוי למקרה ואצטרך.
ואז נתנו לנו להיות בחדר עם הרבה כורסאות ופופים, באזור של הלידות הטבעיות. היה שמה שקט ונעים. ישבנו ונחנו, עשינו סיבוב בחוץ, רק היה קריר אז חזרנו.
ואז נכנסתי להתקלח, במקלחת היה כדור גדול, ישבתי עליו ועם זרם מים חם. כך במשך שעה וחצי, ישבתי, כשהיה ציר, שמתי מים חמים על הגב, שרתי בקולי קולות כל מיני שירים מוקרצים שעלו לי בראש.
אחרי שעה וחצי לפחות אני מחליטה לצאת, כבר לא היה אוויר במקלחת, והחלטתי שזהו, בא נראה. אם זה מתחת לפתיחה 8, שיביאו לי אפידורל, אם זה מעל, אז נעשה את זה בלי, בעזרת ה'.
אני יוצאת, והם מחליטים לקחת אותי לחדר לידה, מראים לי את המיילדת, שלום שלום, קצת צחוקים, אני יושבת על הכסאות במיון. ואז מגיע ציר קשה שמשתק אותי. אני אומרת להם, תקראו לבעלי לחדר, הוא ישן על הפופים..
עבר, הולכים לחדר לידה. באמצע הדרך, עוד לפני שהגענו לחדר מס' 7, אני מרגישה ציר כזה חזק, מחבקת את המיילדת ופתאום פלאק, כל המים נשפכים במסדרון.. המיילדת נבלה וקפצה לרגע, וכולי מבקשת סליחה סליחה.. ואומרת שאני עושה פסיעות ועקבות את החדר.
בכניסה לחדר, שוב ציר, חזק, ואני מרגישה שלוחץ לי. אני מחבקת את המיילדת ככ חזק, מניחה עליה ראש ופשוט פוחדת להתקדם. לאט לאט, אני עולה למיטה. והיא מבקשת לבדוק את הפתיחה. אבל אני סוגרת רגלים וצועקת לה שאני מפחדת מאוד מאוד, אני שומעת אותן מדברות, היא בלידה, היא בלידה..
המיילדת מבקשת שאתקדם, אבל אני עם פחד כזה גדול, ואז לא יודעת מאיפה, משמים, אני עוזרת קצת כוח והיא אומרת הנה רואים שערות ג'ינג'יות. אני שמה את הכרית על הפרצוף, ומנסה ללחוץ חזק. עם כל הכח שלי. מבקשת מה' שיעזור לי. מגיעה מיילדת נוספת שמחזיקה לי את הידיים ואז לחיצה, והוא, הראש בחוץ, המיילדת אומרת לי לעשות קצת ש.. ש.. ש.. וכל הגוף בחוץ.
אני מתחילה לצחוק, ולא להאמין שזה קרה כזה מהר, וכ"כ בכייף. הם מוצאים אותה ומניחים אותה עלי היא כזו מתוקה, לחיים שמנות, שיער בהיר ועיניים פקוחות ובכי מרגש מרגש מרגש. לוקחים אותה לשקילה, ואני רואה שנולדה גדולה (4.500..) מחכים מעט, השליה יוצאת עם קצת לחיצות שלי, ועם מחשבה, שזה לא כזה נורא, כי היא בחוץ, והשליה זה כבר "קטן עלי".
מנקים אותי, ואותה, בעלי נכנס וכלנו בהתרגשות, מאחלים מזל טוב אחד לשני. הוא אומר ברכה (אולי שהחיינו, לא זוכרת.) ואני עונה אמן. המיילדת המתוקה מביאה לי נטילת ידיים, מכינה לי כוס תה. ועד שהתה מתקרר אני מניקה את הקטנה ונהנת מכל רגע.
ואז התחלנו להודיע לכל המשפחה בסמסים ובווטאפים. כולם מתרגשים, מאחלים מזל טוב והשמחה בלב מרקיעה שחקים, והלוואי ותמשיך איתי לעולמים. התחושה המרוממת הזו, וההיזכרות בה כל פעם מחדש גורמת לי לרצות ללדת עוד ילדים..
ב"ה ותודה לה' על לידה מקסימה ומעודדת, ועל ילדה בריאה ומהממת הלוואי ועוד לידות כאלו בעזרת ה'.
