הריון שני, רגוע ושקט, עם ילדה מתוקה בבית.
סביב שבוע 28 אני נזכרת שצריך לעשות זריקת אנטי-די (יש לי סוג דם שלילי), הרופא רוצה לבדוק קודם את הנוגדנים בדם (בדיקת COOMBS), בינתיים עושים את הזריקה למרות שעוד אין תוצאות. אחרי שבוע וחצי אני מקבלת תוצאות בדיקת דם- יש נוגדים, 1:8. לא יודעת מה זה אומר, אז אני מתקשרת למרפאה לבקש שישאלו את הרופא אם יש לזה משמעות (זכור לי שגם בהריון הקודם היה משהו עם זה ולא התייחסו אז אני לא נלחצת). כמה ימים אחר כך מתקשרת האחות ואומרת שאני אבוא בשבוע הבא לבדיקת אולטרסאונד. אני מגיעה בסוף השבוע, הבדיקה תקינה, ואני נכנסת לרופא. הוא אומר לי שבגלל הנוגדנים שיש לי, הוא רוצה שאלך לבית החולים בו אני מתכננת ללדת כדי שיבדקו אותי ויגידו איזה סוג מעקב צריך לעשות בהריון הזה.
אני נוסעת ביום ראשון, עושים לי אולטרסאונד, מוניטור, בסוף אני נכנסת לרופא. הרופא מסתכל על הדברים ומתייעץ בטלפון עם הרופא הבכיר יותר, בסוף הרופא הבכיר נכנס, אומר את ההנחיות ומיד יוצא. ההנחיות- מעקב פעמיים בשבוע של אולטרסאונד עם בדיקת זרימות דם + מוניטור, וזירוז בשבוע 37.
המעקב פעמיים בשבוע די מטריד אבל נסבל, אבל העניין של הזירוז קצת מפתיע ולא הכי רצוי. אני רציתי לידה טבעית, שתבוא בזמן שמתאים באופן טבעי. ברגע שמתחילים עם זירוז, ועוד זירוז מוקד בשלב מוקדם, שיש סיכוי גדול שהגוף עוד לא מוכן מעצמו ללידה, זה ממש לא מהלך טבעי, וכמובן מעלה את הסיכון להתערבויות נוספות ואולי גם לניתוח. גם תמיד מזהירים מאוד מצירים של פיטוצין שה הרבה יותר חזקים וכואבים, ובלתי אפשרי לעבור אותם בלי משככי כאבים, ואני כל כך רוצה ללדת בצורה טבעית, כמו בלידה הראשונה שהיתה כל כך מדהימה.
אז ניסיתי לקבוע פגישה לייעוץ עם רופא שיבין בעסק, קיבלתי פה בפורום המלצה על ד"ר פלוטקין, והוא בהחלט היה מצויין- בהחלט התמצא בנושא, וגם הסביר את הסיכון במצב. אחרי הפגישה איתו היה ברור שאין איך להתחמק מהזירוז, רק צריך לראות איך עוברים את זה הכי טוב.
אני מתחילה לארגן את הבית לקראת הלידה, מסיימת עניינים בעבודה, אורזת תיק, מכינה את הקטנה ללידה המתקרבת, ומנסה להכין את הגוף ללידה- עיסוי פרינאום, שמן נר הלילה, תה פטל, ולקראת מועד הזירוז אני עושה גם עיסוי אצת מישהי מקצועית עם התמקדות על מקומות שמזרזים לידה, וכן דיקור סיני לזירוז. כמובן בינתיים אני גם מתכוננת ומתרגלת את הנשימות ללידה, להיות מוכנה להתמודדות עם הצירים (אני עדיין מקווה ללדת בלי משככי כאבים, הכי טבעי שאפשר).
בימים האחרונים לפני מועד הזירוז היו כמה צירים, היו גם זמנים של ציר כל חצי שעה וחשבנו כבר שהלידה תתחיל ככה לבד (אפילו ערב אחד שהיה כך, נסענו להורים למקרה שתתפתח לידה בלילה, אבל עד שהלכנו שם לישון הכל דעך). בכל מקרה, משמח לראות שהגוף שלי כבר מתכונן לקראת הלידה.
בינתיים העובר בפנים עושה חיים- כל אולטרסאונד הוא במצג שונה- בתחילת שבוע הוא ראש, בסוף שבוע הוא עכוז. אני כבר מתחילה לזהות לפי מיקום הבעיטות את המצג שלו, ולרוב צודקת. באולטרסאונד האחרון שלפני מועד הזירוז הוא במצג ראש, כולנו שמחים, ואני עושה הרבה סיבובי אגן כדי לעזור לו להתבסס שם יותר ולא להתהפך שוב.
בערב לפני הלידה יש לי תחושה שהוא שוב עכוז. אני מנסה לעשות תרגילים שאמורים לעזור לו להתהפך, אבל לא בטוחה שזה עזר. מתפללים שהכל יהיה בסדר...
בבוקר אני נפרדת מהקטנה, מספרת לה שהתינוק הקטן שברחם שלי מוכן כבר לצאת, ואנחנו נוסעים לבית החולים, ואחרי הגן סבתא תיקח אותה. אנחנו נוסעים לבית החולים, ושם מתחילים עם מילויי טפסים, בדיקת שתן, לחץ דם וכו'. אני שואלת האם יעשו לי אולטרסאונד נוסף לפני הלידה, האחות שואלת למה ואני מסבירה שאני חוששת שהעובר שוב עכוז. היא שולחת אותי לאולטרסאונד ומתברר שצדקתי... מעדכנים את הרופא (ד"ר פלוטקין), והוא אומר לעשות מוניטור ואחר כך הוא יעשה היפוך.
עושים מוניטור, הכל מצויין אבל אין שום צירים. נכנסים לחדר וד"ר פלוטקין מגיע להיפוך. קצת כואב, העובר לא כל כך משתף פעולה וחוזר אחורה. באמצע אני חושבת- למה לא להשתמש כבר עכשיו בנשימות שלמדתי לעשות בצירים? אני מתחילה עם הנשימות, ובאופן מפליא הכאב פתאום מרגיש כל כך מרוחק ולא מפריע. אף פעם לא חשבתי שזה עד כדי כך משמעותי... בסוף ההיפוך מצליח, ב"ה, והרופא אומר לעשות עכשיו עוד מוניטור של שעה, לראות שהעובר בסדר אחרי ההיפוך. אחר כך יעבירו אותנו לחדר לידה ונתחיל עם הזירוז.
עושים מוניטור, באמצע האחות נכנסת, בודקת מה קורה ומפתעת לראות שיש לי ציר כל 3-4 דקות. גם אני מופתעת, לא הרגשתי שום דבר... אחרי שהיא אמרה, אני מתחילה מידי פעם להרגיש איזה כאב עמום כמו של כאבי מחזור בזמן שיש רישום של ציר, אבל רוב הזמן אני בכלל לא מרגישה כלום.
אחרי שעה גומרים עם המוניטור, אמא שלי מגיעה ואנחנו אוכלים ארוחת צהריים ומתפללים מנחה, ואוגרים כוחות לקראת הלידה.
עוברים לחדר לידה. הרופא מגיע קצת אחרינו, ואנחנו שואלים אם לא שייך לחכות עוד לראות אם תמשיך להתפתח לידה באופן טבעי מהצירים שכבר התחילו. הרופא לא אוהב את הרעיון- בגלל שהצירים התחילו בעקבות ההיפוך זה אומר שהיה שם גירוי כלשהו של הרחם, והוא חושש שזה עלול לכלול איזה דימום פנימי שמוסיף עוד נוגדנים שיסכנו את העובר.
בודקים מה המצב כרגע- יוצא שאני בפתיחה 1, מחיקה 70%- לא רע בשביל התחלה. אפשר להתחיל ישר עם פיטוצין. כמובן שצריך מוניטור רציף כל הלידה.
מחברים אותי למוניטור מצד אחד, פיטוצין מצד שני, ואני על המיטה באמצע. ממש לא נוח, ולא מאפשר כמעט תזוזה. אני מנסה למצוא איך למקם את עצמי שאני לא אשכב כל הצירים. בסוף מושיבים את החלק האחורי של המיטה (מעלים את זה כמה שאפשר שיהיה כמו כסא), ואת החלק שעליו אני מניחה את הרגליים מנמיכים הכי שאפשר. מאחורי הראש והגב מסדרים לי כרית ושמיכה מגולגלת שאוכל להישען בנוחות ולהישאר בתנוחה יחסית זקופה.
השעה בערך 4 אחה"צ, ואנחנו מתחילים- מתחילים את הפיטוצין במינון נמוך מאוד (3), וכל 20-30 דקות מעלים את המינון בעוד 3. הצירים שהיו קודם כבר דעכו, אבל בינתיים הפיטוצין מתחיל לגרום לצירים חדשים. בהתחלה די מרווחים, ולאט לאט המרווחים מצטופפים. בכל מקרה, בינתיים הצירים ממש לא כואבים- אני מרגישה קצת התכווצות של הרחם אבל עוד מדברת עם בעלי ואמא שלי חופשי גם תוך כדי ציר. אמא שלי הביאה איתה גם ספר חדש ששכן שלי בדיוק הוציא לאחרונה, ואני קוראת אותו בינתיים.
בשעה 6 בעלי יוצא לערבית, בינתיים הכל עוד רגוע, ציר כל 4-5 דקות, אבל עוד לא מפריע לי להמשיך לדבר ולקרוא כרגיל.
בשעה 7 וחצי שוב בודקים פתיחה ויש קצת התקדמות- פתיחה 2.5, מחיקה 100%. לא רע בשביל צירים לא כואבים עד עכשיו.
פוקעים את המים ומעלים עוד קצת את המינון של הפיטוצין. הצירים עדיין לא ממש כואבים אבל אני כבר מפסיקה לקרוא בזמן ציר, מתרוממת על הידיים לתנוחת כריעה, מתמקדת בנשימות (לא כי הכאב ממש מצריך את זה, אבל זה טוב גם כאימון לקראת הצירים הכואבים יותר בהמשך, וגם כי כבר יש מספיק כאב שהנשימות לא לגמרי מיותרות). אני מוציאה פתק עם שמות שהכנתי מראש לתפילה, ובכל ציר מתמקדת באחד מהשמות לתפילה.
9 וחצי- שוב בודקים פתיחה, התקדמנו רק ל-3. קצת מאכזב אבל עוד יש לי כוח להמשך. אני רק מתחרטת שלא ניצלתי עד עכשיו את הזמן לישון במקום לקרוא...
אחרי בדיקת הפתיחה האחרונה אני כבר לא מבקשת את הספר חזרה. מרגישה יותר צורך להיות מורכזת בלידה, והספר כבר לא מתאים. הפיטוצין עכשיו כבר במינון 18, והרופא אמר שעכשיו הצירים כבר ממש של לידה ואין צורך להעלות עוד את המינון. הוא אומר שבעוד שעה וחצי נבדוק פעם נוספת את ההתקדמות.
הצירים מתחזקים אבל אני מצליחה להתמודד איתם בעזרת הנשימות. בין ציר לציר אני נחה. בשלב מסויים אמא שלי אומרת לי שהצירים מאוד צפופים עכשיו- דקה ציר, דקה מנוחה. לי דווקא המנוחות מרגישות די ארוכות. אני רק חוששת שיש לי עוד הרבה שעות כאלו ומפחדת שלא יהיה לי מספיק כוח.
השעה 11- בודקים פתיחה, אני מקווה שהגענו לפחות ל-6, מפחדת לשמוע שאני עוד ב-4, אבל יש לנו הפתעה טובה- פתיחה 8.5-9.
תוך זמן קצר אני כבר מרגישה לחץ, אני מבקשת ללדת בכריעה (כמו התנוחה שהייתי עד עכשיו בצירים). מוצאים מיילדת שמוכנה לקבל את התינוק בתנוחה הזו.
אני רוצה ללחוץ תוך כדי נשיפת של אוויר, ולא כמו שהמיילדת אומרת לי לסגור את הפה. אני מנסה להגיד לה (בין הצירים כמובן) שלמדתי שיותר טוב לרצפת האגן ללחוץ בצורה כזו, אבל היא קמת לחוצה כי במוניטור רואים קצת ירידה בדופק ולכן לא כדאי להתעכב. אני נכנעת ולוחצת כמו שאמרו לי. תוך 3-4 צירי לחץ התינוק יוצא (בשעה 11:27)...
המיילדת מביאה אותו ישר לידיים שלי, ואני לא מאמינה שאני אחרי... כל כך מהר ובקלות!
נותנים לי נטלה עם קערה לנטילת ידיים, ובעלי מביא לי את הספר 'תפילת חנה' כדי שאגיד ממנו תפילת הודיה שאומרים לאחר הלידה. המיילדת מביאה לי כוס תה, ואני מניקה את התינוק, מדהים לראות איך הוא ישר יודע מה הוא צריך לעשות...
מתישהו גם השיליה יוצאת, והרופא גם צריך לעשות כמה תפרים בודדים (לא זוכרת כבר באיזה שלב כל דבר היה...).
אני מבקשת ביות מלא- אמרו לי בתחילת הלידה שאין מקום במחלקה של הביות מלא, אבל אני שואלת שוב ובאופן מפתיע מתברר שיש מקום פנוי. התינוק מגיע איתי למחלקה, מפרידים אותנו רק לכמה דקות כשמכניסים אותי לחדר ובינתיים מארגנים אותו ובודקים לו סוכר (בעלי נשאר איתו שם). פתאום האחות מגיעה אלי לחדר קצת בלחץ- הסוכר שלו מאוד נמוך (35, כשהמינימום התקין זה 50). היא מסבירה שהפרוצדורה שעושים במצב כזה זה אינקובטור ובקבוק. אני מבקשת להניק במקום, היא לא מרוצה מהבקשה אבל אמא שלי מתעקשת בשבילי. היא נותנת לי אותו בינתיים להנקה עד שתשאל את האחות הבכירה יותר(עור לעור, וגם עוטפים אותו בשמיכה כדי שתיחמם). במקרה האחות הבכירה שנמצאת הלילה היא 'פריקית' של הנקה והיא מאשרת את ההנקה. תוך כדי שאני מניקה בודקים שוב ורואים שהסוכר עלה כבר ל-40, אז האחות מתחילה להירגע.
בשלב הזה אמא שלי ובעלי נפרדים ממני ונוסעים הביתה. אני ממשיכה להניק עד שהסוכר עולה מספיק- ל64.
הרגשתי צורך לכתוב את הסיפור לעצמי. התלבטתי אם לפרסם או לא, אבל החלטתי שזה חשוב- גם כי אני באמת מודה לקב"ה על כל הסייעתא דשמיא המופלאה בכל מהלך הלידה הזו, וגם כי אני למדתי הרבה מאיך שהדברים התנהלו, אז אולי גם אחרות יוכלו ללמוד משהו מהחוויה שלי...
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)
