מחדש..

קצת זמן לעצמך. יום-יום אם אפשר.

קצת זמן לעצמכם.

התבוננות מידי פעם, כשהילדים ישנים או כד', בטוב ובמתיקות שבהם, בערך של זה, בשמחה לטווח ארוך.

ועם זה - גם לחשוב איך להקל על העול היום-יומי. לחשוב, או לשמוע רעיונות מבעלי נסיון.

גם אין לי כוח לעבוד , ולפעמים גם אין לי כוח לחיות. מה עושים? לא לוקחים את עצמכם ברצינות , וממשיכים איכשהו . פה ושם מנסים לשפר עמדות נגד היצר הרע . הרבה נופלים . לוקחים קצת ויטמינים , ויטמין סי . למחרת עוד פעם אוכלים ג'נק בכמויות -כמו שעשיתי הערב ....

פעם בשנה הולכים לאיזה מקום רחוק להתפלל . סוג של מילוי מצברים . לפעמים אין גם כוח לתפילה , אז הולכים למקום כמו הים . בקיצור מנסים דברים .

בהצלחה !

אפשר גם לפנות איזה ערב מדי פעם (תלוי בעומס העבודה החיים , ילדים,) ולצאת לבלואות ולהנות .

באולנג , סרט , קניון .... או סתם ערב נחמד בבית (משחקי קופסא חמודים , סתם על הספה יחד ....)

* למי שיש ילדים קטנים ואין /קשה למצוא ביביסיטר אז הפתרון הוא להישאר בבית.

ולשחק  רמי , מונופול , קלפי וכל משחק כייף אחר ..... ואפשר להוסיף גם איזיה חטיף או ממתק לאכל ביחד .

אבל זה לא נשמע מצב כל כך תקין מה שתיארת עכשיו. 

למעשה, זה נשמע מה שהרגשתי כשהייתי עם דיכאון מאובחן.

לכן ממליצה מאוד ללכת לדבר עם מישו, אפילו רופא משפחה או אחות נחמדה שיעזרו לחשוב האם ואיזו עזרה חיצונית כדאי לקבל...

בהצלחה ובשמחה!

הייתי בודקת יותר רציני. זה קשה אבל יש איזשהיא שמחה ברמה כלשהיא ביומיום

כמה פעמים זה פוגש אותך במשך היום? כל היום? רק בערב?

לנו גם היה ניסיון של עקרות וב"ה ביתנו מלא היום(למעלה מחמש) ואני באמת נזכרת בתקופה אז ומודה לה'

שפע כוחות ובריאות

שהיו מתים שיהיה להם ילד לחבק ושמחים בחלקכם.
 

להיות הורה זה דבר לא קל ולפעמים קשה...

אני פשוט אורזת ונוסעת לאמא שלי (אם היא מכונה לקבל אותנו) ומתפנקת שם... חוזרת בכוחות מחודשים...

ומסתבר שבימינו הילדים יכולים להיות בגיל עשרים ו, וההורים עדיין עלולים להרגיש ככה!

אני שומעת מחברות שמבוגרות ממני ונחרדת!

ואחרי שיודעים שזה ממש נורמלי ובסדר גמור וכולם מרגישים ככה לפעמים חוץ מאלה שהם גלגול של הרב אריה לוין, דואגים להתפנק! ואם אין כסף לבייביסיטר, או אי אפשר להשאיר את הילדים עם בייביסיטר אז מתפנקים באמבטיה, או במגנום (אהההה...מגנום....). ואם בן הזוג הוא סביר אפשר לבקש ממנו שייקח מדי פעם את הילדים לשעתיים כדי לצאת ולחזור בן אדם ולא מפלצת. 

אני עברתי יותר מדי שנים בהרגשה שאני שונאת להיות אמא. לצאת, לצאת ולצאת! ולדעת שהמציאות תמיד משתנה ויום אחד הם יתבגרו, או אולי מחר תרגישי כבר יותר טוב.

ואהבתי את הביטוי גלגול של רבי אריה...

ומודים לקב"ה שלכם יש. ושמחים בטורח. גם זו מתנת שמים. אלה שאין להם ילדים מוכנים להתחלף אתכם. תגידו תודה!

בזמן מעשה...וזה לא יעזור למי שאין לו ילדים להחליף כי אז יהיה לו קושי אחר...

לכל דבר יש פלוס ומינוס

ואני לא מתכוונת להוריד לא מהקושי הזה של הילדים ולא מהקושי שאין ילדים 

נסיון אחר ביותר...

(כי באמת באמצע הלילה כשאת מתה לישון  העיניים נעצמות הגוף חלש -והתינוקת בוכה ולא נרגעת זה נסיון מאוד קשה....

זה הצרכים שלי מול של השני והצרכים שלי בוערים..וגם רוצים לתת לילד ולהיות הורים טובים )

ושוב שום כוונה להוריד מהקושי של מי שמצפה

(גם אנחנו חיכינו וכל חודש התאכזבנו . עד שזה קרה ואז כבר לא האמנתי עד שלא ראיתי בעיניים)

ותראי שירד הרבה מהקושי. עניתי את זה פעם לזוג שחיכה ואחר כך התלונן על העומס. הצעתי להם לחזור למצב הקודם. הם ממש לא שמחו על הרעיון... ויש להם אחלה ילדים. שווה את המאמץ. ואפשר עוד להאריך. יותר טוב לשמוח בחלק הטוב של לטרוח בגידול ילדים בריאים... ולא רוצה להאריך...

כפויי טובה ...

לחשוב רק הורסים...כמו שכתבתי.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....