המשחקים שייכים לכל הילדים. מההתחלה זה היה ככה.

אין דבר כזה להרשות או לא כי זה של כולם.

ואם הגדולה רוצה משחק שאצל הקטנות אז צריכה לחכות או לתת להם משחק אחר במקום ולא להשאיר אותם בלי כלום.

לשתף ב"שלה"- זה אם קיבלה איזה חטיף או משחק מאיזה יום הולדת בגן או משהו בסגנון- ואז היא יכולה לבחור אם לכבד או לשתף משלה.

מזל טוב! 

אל תשכחי שכאן זה לא רק לשתף ברכוש וצעצועים, זה התמודדות על המקום שלה בבית.

נראה לי שהעצה הטובה ביותר היא למצוא כל הזדמנות לעורר אצלה ריגשות חיבה ושייכות לתינוק החדש.

אני "מדבררת" את התינוק באוזני אחיו הגדולים: מספרת להם כמה הוא אוהב אותם, איך הוא כבר מכיר את הקול שלהם מהבטן.

מעירה אותם בבוקר עם התינוק ש"מנשק" אותם בלחי, מניחה אותו עליהם, נעזרת בהם לטיפול בתינוק כמה שאפשר וכו', והזמן עושה את שלו. הם הולכים ומתאהבים בתינוק, מרגישים רצון להעניק ולגונן.

כמובן שמדי פעם יש רגרסיות, אבל בגדול, בסופו של דבר הם שמחים להתחלק בחפצים שלהם.

עוד עוזר, לקנות בשבילם משהו "של גדולים" - מדבקות, צבעים, משחק הרכבה חדש שמתאים לגיל שלהם.

בסוף העניינים מתאזנים .

איזה יופי לשמוע שילדת! חסדי ה'!

מקווה שמרגישה טוב וזוכרת לנוח מספיק.

הייתי חייבת להגיב ולברך, אבל לנושא השאלה שלך אין לי כ"כ מה להגיב, חוץ משנשמע לי שהתמודדת מצוין עם מה שעלה עד עכשיו, ואם במצב הרגיש של השבועות הראשונים אחרי לידה את מצליחה להגיב כ"כ טוב, לא נשמע לי כ"כ מדאיג מה יהיה בהמשך... 

כי יש פעמים שצריך שלילד יהיו דברים שהם "שלו"

ויש פעמים שהוא צריך לשתף

ויש פעמים שהוא יצטרך לחכות לתורו, ולגלות סבלנות

בכ"א צריך לזכור שילד צריך להבין מה שלו על מנת שיוכל לתת לאחרים.

ולפעמים צריך לאפשר להם את ה"שלהם"

שיתוף- לא בכל מחיר, ולא תמיד.

גם זה לא בריא בעיניי.

אפשר להציע להם את זה כאופציה, ולתאר את הטוב שבכך

ואם יחליטו שלא לשתף- לא להכריע עבורם, אלא לתת להם להתמודד לבד

ולקבל גם את האופציה הזו של הסירוב, בלב שמח

בסופו של יום הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות בהקשרים הללו, הוא לא להתערב אלא רק להנחות במילים טובות,

הכוונה כללית וחום.

נראלי שזה לימוד יותר עבורנו...

אצלנו למשל , הסברתי דברים לגדולה עוד בהתחלה ,לפני שאח שלה נולד (חודש שמיני-תשעי ...).

שהעגלה שלה עוד מעט תעבור לתינוק/ת החדש, האוניברסיטה .....

טוב אצלי הפער גדול יותר, כמעט שלוש וחצי שנים בניהם .

וגם עכשיו שהם כמעט באותם משחקים .(הוא בן 3.5  והיא בת 7)

הוא רוצה דברים של/ או דברים שהיא משחק בהם , אז אני אומרת לו . תשאל ותבקש רשות .

לפעמים היא מוותרת לו .

לדבר ולהסביר שהמשחקים ביחד ושל כולם , ועושים תורנות על משחק מסוים . פעם את ופעם אח שלך ....

קצת אח שלך וקצת (הרבה )היא .... בשיתוף וביחד . זה לא תמיד הולך חלק , גם בגיל גדול יותר .....

לתת לגדולה את זכות הבחירה אזה משחק היא רוצה עכשיו / מי היה במשק ראשון /לכמה זמן ......

לשתף אותה בעזרה לך ולתינוק להביא מגוונים /טיטולים או לבחור לו נספר /משחק שהיה לו .

אז יש משחקים פרטיים ויש של כולם.

בקשר למשחקים של תינוק כמו אוניברסיטה אז אפשר להסביר שהם כבר קטנים מדי בשבילה. כמו שהיא כבר לא לובשת בגדים של תינוק אלא מעבירים אותם הלאה אז גם משחקים לתינוק צריך להעביר הלאה.

ויכול להיות שעדיף לקנות בנוסף משחקים שיהיו של כולם ולא להפוך את המשחקים שלה לשל כולם

אני חושבת שברגע שילד לא מרגיש שלוקחים ממנו משהו ושיש לו מספיק אז הוא בעצמו ירצה לשתף מישהו אחר

וכשגם היא תרצה לשחק בזה, לשאול אותה - את רוצה שכל הצעצועים בבית יהיו בשותף, הוא יוכל לשחק גם במה שאת קיבלת ואת תוכלי לשחק גם במה שהוא קיבל?

בטח היא תגיד כן, וככה תקבעו.

המשחקים בהגדרה של אבא ואמא ואנו מאשרים לילדים לשחק בהם.

פרט לכך לכל ילד יש מגירה פרטית משלו ובתוכה הוא יכול לשים משחקים או כל דבר אחר שהוא מעוניין שלא יגעו בו.

הכלל הוא שאסור לפתוח מגירה  לאח אחר ואסור להסתכל במגירה של אח אחר.

ככה שאם ילד מגיע עם משהוא מהגן אני מזכירה לו שאם חשוב לו שלא יגעו בחפץ עליו לשים אותו במגירה שלו, אחרת אין אחריות שישאר בחזקתו.

פרט לכל אלו, אני חושבת שלגבייך הבת שלך בגיל ש"הכל שלה" וזה חולף....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....