זה יכול להיות רגשי - אבל כשזה רגשי זה בדרך כלל מתפרץ בתקופה שהילד במצוקה, ואח"כ חולף.

אם זה תמידי, זה בדרך כלל מעיד על איזושהי הפרעה - לא להיבהל - מסוג ADD או ADHD או אחרת בכיוון הזה.

יש לזה טיפול הומאופתי מצויין שמטפל לא רק בטיקים אלא גם באי השקט שעומד מאחוריהם.

רק יגביר את התופעה.

להרבות אהבה, רגיעה, לשוחח [כדאי גם לראות שאין משהו שמלחיץ/הלחץ אותו - כיתה, חברים.. אפשר מתוך שיחה נינוחה לגלגל ולברר].

אם זה ממשיך, אפשר להתייעץ עם נוירולוג ילדים.

גם עם פסיכיאטר ילדים, שמבין ענין.

לא חייב להיות קשור לשום תסמונת בהכרח!

לנו גם היה תקופה ועבר, כשהתייעצתי בבהלה עם הנוירולוג הוא לא התרגש בכלל

ואמר שזה  קורה לילדים רגישים ולבדוק שאין סטרס מסויים בגן.

להתעלם כי אין כ''כ מה לעשות. העיקר להיות בשמחה ונחת.

גם לבן שלי היה את זה בדיוק באותו גיל..

היה מתמצמץ כל הזמן וזיז את השפתיים..

עבר מאליו ב"ה עם הרבה רוגע בבית...

אפשר לברר בעדינות אם הוא מפחד/חרד ממשהו...אבל לא לעשות מזה ממש ענין..הרבה רוגע ושלווה..

בהצלחה !

לאחותי היה משהו דומה, עם כחכוחים, קראו לזה תיקים.

אבל לא היה לה לפני זה כלום (כתבת שזה היה לפני בצורה חלשה)

עכשיו אני נזכרת שזה היה בתקופת האינטיפאדה השנייה, כשמישהי מהסביבה הקרובה שלה עברה פיגוע קשה מאוד.

פסיכולוג אמר להם שזה מלחץ ובגלל שהיא דואגת לקרובים שלה.

כולנו השתעגענו, ורק כשהפסקנו להעיר לה על כך זה הפסיק להתגבר.

אגב,בסוף זה עבר לה, לגמרי.(ניסו פרסים, הכל. מה לא. לא נראה לי שזה מה שעזר אבל אולי זה שנגמרה האינטיפאדה)

שווה ללכת לאבחון ולטפל, נראה ונשמע שזה משהו חדש, הגיוני שזה בפן הרגשי.

אל תדברו איתו כרגע, תתייעצו קודם עם גורם מוסמך.

*פרחי באך יכולים לתמוך ברמה הרגשית.

יש עוד דברים שבאים עם טיקים. וגם הסינדרום הזה.

אבל אכן כדאי לאבחן. טוב שבודקים כעת. לא צריך לעסוק ב"נקיפות מצפון" יותר מידי. חושבים שאם "יגידו" זה יעזור... העיקר שהובן שלא שייך.

על טייס בעל תסמונת טורט.

אני לא בקיאה בתחום, אבל נשמע שאפשר לנהל איתה חיים עליזים ומספקים...

טוב שכתבת פה והתייעצת. טוב שקבעת לנוירולוג. את עושה בחכמה.

אני לא לגמרי בטוחה אם מה שאני עומדת לכתוב עכשיו מתאים, אבל החלטתי להמר שכן ולכתוב.

אני חושבת שבנפרד מהטיפול בילד, גם את זקוקה לתמיכה.

אפשר גם להציג את זה אחרת: אני חושבת שכחלק מהטיפול בילד, הוא זקוק גם שאת תקבלי תמיכה.

אני קוראת מה כתבת פה. רואים כמה אבנים יושבות לך על הלב:

# ההפרעה הטורדנית שהילד שלך סובל ממנה משגעת אותך (זה הקטע עם הפרעות כאלה - הן אכן מפריעות. מאוד.)

# ההפרעה הזאת גם גורמת לך מבוכה ליד אחרים.

# המבוכה הזאת מפילה אותך לתחושת אשמה.

# את במלחמה תמידית עם הנטייה האנושית הטבעית שלך להעיר לילד, כי השכל שלך יודע שלא כדאי. אבל התוצאה היא שאת חווה חסימה, הפה שלך קשור. זה קשה ומתסכל.

# כשבכל זאת פה ושם את מגיעה לכעס (מה יותר מובן מזה? מי חוץ מהלל הזקן לא היה נשבר לפעמים?) - את מתייסרת וסובלת.

גם קושי בתקשורת עם הילד היקר שלך, גם תחושת מבוכה וקטנות מול אחרים, גם מלחמה פנימית קבועה ומתישה, גם תחושת אשמה איומה - זה המון לשאת על הכתפיים. המון.

זה לא חייב להיות ככה. יש דרכים לשחרר את הרגשות הקשים האלה, יש דרכים לצמוח מהם, להפנים גישה שתמקד אותך ביכולות ובאפשרויות שלכם במקום בבורות ובקשיים. אפשר לטפס החוצה מהבורות האלה...

בינתיים רק מניחה את זה לעיונך ולשיקולך. אם תרצי המלצות יותר ספציפיות, אפשר. ואם כל החפירה הזאת לא עושה לך טוב כרגע, דלגי, וקבלי את התנצלותי.

ואם את רוצה לזרז תור (אם נותנים לך תאריך רחוק),

אז בהנחה שיש לכם ביטוח משלים של הקופ"ח, אפשר כמה פעמים בשנה "התייעצות רופא מומחה", שזה ראש מחלקה וכד'. רוב הסכום מוחזר ע"י הקופ"ח.

על הומאופתיה.

הילד שלנו אובחן כסובל מטורט. טיפלנו בהומאופתיה.

א. צריך ללכת למישהו טוב. צריך לקבל את התרופה הנכונה והמינון הנכון - אחרת לא רואים שום שינוי.

ב. יש מקרים שבהם יהיה ניתן לנהל את התסמונת - להקל על התסמינים ולהביא לרגיעה, ויש מקרים שניתן להוציא לגמרי את הילד מהמקום הזה.  

לא בהכרח ממש מודע לזה.

הוא לא רואה את עצמו מבחוץ.

לכן, דיבור על הענין עצמו עלול ממש להחריף אותו.

מה שכן, יש מקום סתם לדבר על מה קורה בכיתה, ואיך עם החברים וכו'. אם ירצה, יעלה גם נושא של יחס מלגלג וכד', ואז ניתן יהיה לדבר גם על זה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....