אבל לתת מכה, ביחוד אם ההורים מאוד נמנעים ובעיקרון מחנכים בדיבור ולא מכים, זה לא במקום.

וצריך להעביר את המסר הזה כמו שכתבת, בנועם ובאסרטיביות, לסבא/סבתא שמרימים יד על הילד.

זה לגבי מכה.

יש משפחות שבהן סבא וסבתא מעורבים יותר, שם מתקיים שיווי משקל אחר, ואם זה מקובל על כל הצדדים, גם זה בסדר.

בעיקרון, ככל שהסבים מעורבים יותר מבחינת הזמן שהם מקדישים, האמצעים, והטיפול בנכדים, אי אפשר למנוע מהם להביא לידי ביטוי את ההשקפה החינוכית שלהם.

ובאופן כללי יש ענין לכבד, ואפילו לקבל נקודות מסויימות בתפיסה החינוכית של דור הסבים.

מן הסתם גם להם יש מה לתרום לחינוך ולגידול הנכדים.

אבל ברור שאת אחראית, ואת גם מתווה את הדרך החינוכית במשפחה הגרעינית שלך.

בתור יחס טבעי שלהם עם הילדים,

בתוך התחום שזה נוח להורים.

[טבעי שאם ילד יפנה לסבא/סבתא, למשל, בצורה לא ראויה, יגידו לו שלא מדברים כך... אם הם מבינים ענין, יעשו את זה בצורה נעימה]

וכתוב בשולחן ערוך, עפ"י דברי הגמרא: כשם שמצוה ללמד את בנו (תורה) כך מצוה ללמד את בן בנו, שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך (וגם ללמד תלמידים, אלא שבנו קודם לבן בנו, ובן בנו קודם לכל אדם).

אז רואים מזה, שיש איזו מעורבות באחריות החינוכית מבחינה זו.

אלא שבהיות שההורים קודמים באחריותם (וגם מצוות חינוך, כפשוטה, היא לכאורה דווקא על ההורים. אפשר לשאול שאלת-חכם, האם ל"בני בנים הרי הם כבנים" יש רלוונטיות גם בכך. לכאורה כשההורים קיימים, זה עסק שלהם ולא של הסבא/סבתא), אז חינוך ראוי, הוא כזה שלא יוצר מתחים.  ולכן, מסתבר שסבא/סבתא, יֵדעו להוסיף דברים טובים משל עצמם, בצורה מתונה, אבל לא באופן שיוצר אצל ההורים תחושה שהם נכנסים לתחום שלהם, מתערבים היכן שלא רצוי להורים (כמובן, מדובר על הורים נורמטיביים, שיש להם קו חינוכי נורמלי משלהם).

ה"רשאים לתת מכה", אינו כ"כ שאלה של "רשאים". פורמלית, אם הם מעורבים בחינוך באופן מציאותי (וזה תלוי מה קורה במשפחה),  אז כמו שהמלמד רשאי, גם הם..

אבל, מעבר לכך שכיום זה לא מומלץ גם להורים - אם זה נגד רצון ההורים, בוודאי נראה שההורים רשאים לקבוע את האופן שהם רוצים שילדם יתחנך.

ובכלל - לסבא וסבתא יש דרכי השפעה אחרים. אם הם עוברים ל"תקן" הזה, לדעתי בד"כ מזיקים למה שהיו יכולים להשיג מכח "מעמדם"..

רשות החינוך הייתה נתונה להם כלפי בניהם. והרשות הזו נגמרה. אין להם רשות להתערב לגבי הנכדים. אלא אם כן הנכדים עשו להם משהו שהם נפגעים ממנו. במקרה כזה הולכים להורים. אין להם שום רשות להכות נכד!!!!! אף פעם לא. ההשלכות לכך יכולות להיות חמורות ביותר עד כדי ניתוק הקשר. ודרך אגב גם להורים לא כדאי להכות. ראיתי פעם סטיקר  -  ילד הוא לא טלוויזיה אם מכים אותו הוא לא פועל. (המקורות שלי יצחק קדמן, והשכל הישר) נראה לי מספיק.

אם את מתכוונת דברים כמו אידיאולוגיה, בריאות הילד (לדוגמא כמות אוכל לילד שזה אתגר לו, ההחלטה האם הילד מוכן מספיק לדברים כמו גמילה וכו), אז לסבא וסבתא אין שום זכות בעינין הזה, כמו שגם אסור להם בצורה אקטיבית לחבל בחינוך של ההורה. מצד שני, ילדים מבינים שיש כללי התנהגות שונים בכל מקום, והורים צריכים להבין שכמו בגן אם הילדים נמצאים הרבה מאוד זמן אצל סבא וסבתא דברים לא בהכרח יהיו כפי שהם בבית.

הבת שלי אצל ההורים הרבה ולהורים שלי יש הרבה כללי התנהגות, וכל עוד זה לא משהו שנראה לי שיפגע בה או במערכת היחסים בינהם או מוגזם מאוד, זה בסדר. מותר להם לקבוע ולקבל יחס מכובד בבית שלהם ומותר לי לקבוע קווים אדומים לקביעה זו, כלומר איזון. 

באופן כללי לא כ"כ ברורה לי הגישה של "מכה לשם חינוך". זו גישה שלא נראית לי הגיונית או משתלמת או בריאה (לא נראה לי שהיא אי פעם הייתה לגיטימית או רלוונטית, כמו הכאת האשה אצל הרמב"ם, גם לשם חינוך). יש דרכים הרבה יותר טובות ובריאות ונעימות לחנך ילד.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....