היא יושבת כמו תמיד, באותה הפינה שבקצה הכיתה, נשענת על הקיר ובוהה במילה כלשהי בספר שמונח לפניה על השולחן, קוראת אותה שוב ושוב, לא מתקדמת, לא ממשיכה הלאה. ואולי הספר הוא רק הסוואה. אולי הוא מונח לפניה רק כדי שהיא תוכל לבהות במשהו מבלי שזה ייראה מוזר.
היא לא מכירה הרבה אנשים שסתם ככה יושבים וחושבים לעצמם מחשבות אובדניות. או שהיא מכירה, אבל לא יודעת כי אף פעם לא טרחה לברר איך מרגישים האנשים בסביבתה. ואולי היתה מבררת, אם הם היו מסתכלים לכיוונה מדי פעם, ולא רק חולפים על פניה כמו שחולפים על פני תמונה קבועה בקיר. תמיד שם, אבל מרוב שזה כבר טבעי אף אחד לא מתייחס.
בנות מצחקקות, מפטפטות, מגחכות, צועקות, צווחות או סתם שותקות מסתובבות לידה, אוכלות מתוך קופסאות המזון הגדולות מדי שלהן. מישהי נוגסת בתפוח של חברתה, עוד אחת מכרסמת קוביות שוקולד, אחת אחרי השניה. הן לא נחות לרגע. ואם היו נחות, אולי גם הן היו מתחילות לחשוב על משמעות החיים ועל עצן הקיום שלהן בעולם הזה כבנות אנוש. ואולי היו מובכות מהמחשבה, כי להיות בן אנוש זה בהחלט דבר מביך. או אז, הן היו מסיטות את המחשבות ההן לקצה הרחוק של המוח, או בכלל- מבריחות אותן אל מחוצה לו, ושבות לעסוק באכילת סוכריות סקיטלס תוך תכנון הדיאטה הבאה, איך לא- ממחר.
היא מרימה את ראשה מהספר ומהמילה ההיא שבוודאי כבר נשרפה מהמבטים שננעצו בה. כל שדה ראייתה נמלא בחצאיות ארוכות מתנפנפות, חולצות ארוכות שרוולים, רגע כאן, רגע שם, פרצופים מחוייכים, משולהבים, חפיסות של שוקולד וסוכריות שנפתחות בקול רשרוש וכעבור דקה כבר מקומטות על הרצפה, בינות לעשרות הנעליים הגבוהות שמרסקות אותן בקול דק של מעיכה. בסוף יום הלימודים יבואו המנקים, ירימו אותן ואת הכסאות, ושוב יכתבו על הלוח המקושקש "נא להשתדל להרים לכלוכים," כאילו שהם אינם יודעים שתקוותם היא לשווא, שהרי תמיד הכיתה תתמלא בחפיסות ריקות של שוקולד והבטחות לדיאטות שירחפו באוויר ויתפוגגו לאיטן.
רק היא. רק היא, יכולה להעיד על עצמה, שמעולם לא השליכה לרצפה ולו חפיסת שוקולד אחת. אולי משום שאף פעם לא פתחה כזו וסיימה אותה באותה הפסקת אוכל קצרה. ואולי משום שמעולם לא טעמה טעם שוקולד, סוכריות סקיטל, או בכלל. היא הרי לא טעמה מעולם דבר. לפחות לא בתקופת הזמן הקצרה שמוחה מסוגל לזכור, שהרי הוא עסוק בעניינים חשובים הרבה יותר מאשר היזכרות בתקופת ילדות נפלאה.
*פה נגמרה לי המוזה*
היא לא מכירה הרבה אנשים שסתם ככה יושבים וחושבים לעצמם מחשבות אובדניות. או שהיא מכירה, אבל לא יודעת כי אף פעם לא טרחה לברר איך מרגישים האנשים בסביבתה. ואולי היתה מבררת, אם הם היו מסתכלים לכיוונה מדי פעם, ולא רק חולפים על פניה כמו שחולפים על פני תמונה קבועה בקיר. תמיד שם, אבל מרוב שזה כבר טבעי אף אחד לא מתייחס.
בנות מצחקקות, מפטפטות, מגחכות, צועקות, צווחות או סתם שותקות מסתובבות לידה, אוכלות מתוך קופסאות המזון הגדולות מדי שלהן. מישהי נוגסת בתפוח של חברתה, עוד אחת מכרסמת קוביות שוקולד, אחת אחרי השניה. הן לא נחות לרגע. ואם היו נחות, אולי גם הן היו מתחילות לחשוב על משמעות החיים ועל עצן הקיום שלהן בעולם הזה כבנות אנוש. ואולי היו מובכות מהמחשבה, כי להיות בן אנוש זה בהחלט דבר מביך. או אז, הן היו מסיטות את המחשבות ההן לקצה הרחוק של המוח, או בכלל- מבריחות אותן אל מחוצה לו, ושבות לעסוק באכילת סוכריות סקיטלס תוך תכנון הדיאטה הבאה, איך לא- ממחר.
היא מרימה את ראשה מהספר ומהמילה ההיא שבוודאי כבר נשרפה מהמבטים שננעצו בה. כל שדה ראייתה נמלא בחצאיות ארוכות מתנפנפות, חולצות ארוכות שרוולים, רגע כאן, רגע שם, פרצופים מחוייכים, משולהבים, חפיסות של שוקולד וסוכריות שנפתחות בקול רשרוש וכעבור דקה כבר מקומטות על הרצפה, בינות לעשרות הנעליים הגבוהות שמרסקות אותן בקול דק של מעיכה. בסוף יום הלימודים יבואו המנקים, ירימו אותן ואת הכסאות, ושוב יכתבו על הלוח המקושקש "נא להשתדל להרים לכלוכים," כאילו שהם אינם יודעים שתקוותם היא לשווא, שהרי תמיד הכיתה תתמלא בחפיסות ריקות של שוקולד והבטחות לדיאטות שירחפו באוויר ויתפוגגו לאיטן.
רק היא. רק היא, יכולה להעיד על עצמה, שמעולם לא השליכה לרצפה ולו חפיסת שוקולד אחת. אולי משום שאף פעם לא פתחה כזו וסיימה אותה באותה הפסקת אוכל קצרה. ואולי משום שמעולם לא טעמה טעם שוקולד, סוכריות סקיטל, או בכלל. היא הרי לא טעמה מעולם דבר. לפחות לא בתקופת הזמן הקצרה שמוחה מסוגל לזכור, שהרי הוא עסוק בעניינים חשובים הרבה יותר מאשר היזכרות בתקופת ילדות נפלאה.
*פה נגמרה לי המוזה*
