ונראה שזה איסור דאורייתא וזהו לאו שבכללות (שכלולים בו כמה איסורים) כמובא בחז"ל וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות: "ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה".

הגדרים שלו הוא:

- או לעשות את העבירה עצמה כמו לטמא כהן או נזיר או להלביש על אחר כלאים.

- או לסייע לו סייוע כזה שבלעדיו לא היה יכול לעבור את העבירה (כמו להגיש לנזיר יין מהעבר השני של הנהר, ראה למשל בע"ז דף ו ע"א).

- או לגרום לנסיבות שיעודדו אחרים לעבור עבירה, כמו להלוות בלא עדים / משכון או להכות בנו הגדול או למכור נשק ללסטים או לקנות דבר גזול (כל אלו הם מהגמרא, אם חשוב לך המקורות אז אפרט בע"ה).

אם לא קונים בשבת אז לא עוברים ב"לפני עור", איסור סיוע בידי עוברי עבירה הוא רק בהקשר של העבירה עצמה.

(אבל חשוב לדעת שבמקומות שפתוחים בשבת אין כשרות ויכולות להיות בעיות של הנאה ממלאכת שבת)

אבל מבחינה לא הלכתית - לצרכנים יש יכולת להפעיל לחץ כלכלי, אם אנחנו רוצים שמקום מסוים לא יפתח בשבת אז זכותנו להעמיד את זה כתנאי. מקום שמחלל שבת - הוא לא ראוי לזכות שנקנה בו.

דבר נוסף - באופן כללי צריך להעדיף קנייה מיהודי שומר תורה ומצוות על קנייה מגוי או 'חילוני' כמו שכתוב בספרא: "ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? ת"ל 'או קנה מיד עמיתך'".

על מי שמסייע סיוע לעבירה, גם אם היה אפשר לעבור אותה בלעדיו.

[אני לא בטוח שאני מדייק, אבל כמעט בטוח שיש משהו כזה].

הסוגיה העיקרית לגבי סיוע היא בשבת צ"ג לגבי שניים שעשו מלאכה שרק אחד מהם יכול לבצע לבד: "הי מנייהו מיחייב? אמר רב חסדא: זה שיכול. דאי זה, שאינו יכול - מאי קא עביד? - אמר ליה רב המנונא: דקא מסייע בהדיה! - אמר ליה: מסייע אין בו ממש... לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש? שמע מינה".

וברמב"ם: "זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה".

ובגמרא בע"ז שהזכרתי לעייל ועוד הגדר ללפני עור הוא שלא היה יכול לעבור בעצמו כנ"ל.

אם יש לך מקור על איסור דרבנן כזה אשמח לשמוע, וכן איך הוא מסתדר עם "מסייע אין בו ממש".

זה האם גוף המעשה נחשב מעשה שלו. האיסור כאן הוא מצד אחר.

בעקבות דבריך נזכרתי בדיון קשור ומצאתי-

"ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו דקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור" (תוס' שבת ג ד"ה בבא דרישא).

אפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז דף ו: דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. (רא"ש שבת סי' א).

וכמו שציטטתי מהרמב"ם אין בו גם איסור דרבנן מפורש (הלשון "אינו חייב כלום" בהלכות שבת אינו איסור דרבנן כמובא בפ"א שם).

לגבי האיסור דרבנן המופיע בתוס' - זה לא איסור של מסייע אלא חיוב של הפרשה מאיסור, באותה מידה אפשר לומר שעובר על מצוות עשה דאורייתא של "הוכח תוכיח". לא מדובר במקרה שאפשר להפריש או להוכיח אלא לגבי הסיוע עצמו - אלו שתי סוגיות שונות.

"וכל זה הדקדוק אינו נראה לי, דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת:"

ומהנידון של התוס' והרא"ש נראה שהם נקטו שגם במקרה שלא שייך להפריש אסור לסייע, עיי"ש, וכנראה מהחובה להפריש הם הסיקו שפשוט שאסור לסייע.

א. מדובר רק בסיוע במעשה עצמו.

ב. הרא"ש (שמפרש את התוס') אומר זאת מסברא בלבד, לענ"ד כדי לחדש גזירה דרבנן צריך מקור מפורש יותר.

ג. לכאורה 'סיוע' כזה כלול בגדר השלישי שהבאתי לעייל, ולכן אולי יהיה בזה אף איסור דאורייתא (למרות שהנידון שהתוס' והרא"ש עוסקים בו הוא סיוע באיסור שהוא עצמו מדרבנן, אבל זה כבר דיון בפני עצמו).

מסייע

התוספות בעבודה זרה ו: ד"ה מניין כותבים שאסור לתת למומרים דברי איסור לצורכי עבודה זרה. גם אם הדבר שייך לגוי אסור להביא לו את החפץ ששיך לו מכיוון שאנו יודעים בוודאות שהם ישתמשו בו לצורך עבודה זרה. ומוסיפים התוספות ואומרים: 

ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק  דקאי בתרי עברי דנהרא

תוספות עבודה זרה ו. "מניין שכותבים

התוספות מסייגים את מה שאמרו לגבי נתינת חפץ של עבודה זרה השייך לגוי ונמצא אצל יהודי לגוי רק במקרה של "תרי עברא" ומזה נשמע שכשהמומר יכול להגיע לבד לאיסור מותר לתת לו את החפץ ל מרות שברור לנו שהוא ישתמש בו לעבודה זרה.[1]

לעומת זאת, המשנה הראשונה במסכת שבת אומרת שכשהעני מכניס את ידו לתוך היד של בעל הבית שבא לתרום לו אוכל העני חייב משום מלאכת הוצאה ובעל הבית התורם פטור. והגמרא טורחת לציין בדף ג. שמדובר ב"פטור אבל מותר" ולא רק ב"פטור אבל אסור" כמו שבד"כ אנחנו אומרים בשבת כשהמשנה אומרת פטור.

התוספות מקשים למה אין כאן איסור של "לפני עיוור" . ואפילו אם נאמר שמדובר במקרה של "חד עברא" כי העני יכול להניח גם ללא עזרת בעל הבית אומרים התוספות:

איסורא דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור

תוספות שבת ג.

מהתוספות בשבת נשמע שגם כשאין דין של "לפני עיוור". עדיין יש איסור דרבנן.( בגלל זה תוספות מעמידים את המשנה במצב של נתינה לעני גוי. והתוספות הביאו דוגמה שהיהודי יהיה חייב בכך)

יש מספר אפשרויות להסביר את האיסור דרבנן שיש במשנה:

• איסור דרבנן של לפני עיוור
• איסור דרבנן של "הוכח תוכיח"
• איסור דרבנן של מסייע לעוברי עבירה- וזו אכן ההבנה המקובלת

הרמ"א מביא את שתי הדעות של התוספות בעניין מסייע, גם את הגמרא בשבת וגם את הגמרא בע"ז:

 י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו... אבל אם  יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.ויש מחמירין ונהגו להקל

רמ"א יו"ד קנ"א א

כלומר, מהרמ"א נראה שהוא הבין את הגמרא שמדובר אפילו שהעני יהודי ולפי זה נוהגים להקל במסייע ואפילו אם המסייע הוא מישראל (כמו שנראה מהתוספות בעבודה זרה)

לסתירה בין התוספות בעבודה זרה שממנו נשמע שבזמן שהמומר יכול להגיע בעצמו לחפץ של העבודה זרה מותר לתת לו. לבין התוספות בשבת שאומרים שגם במצב זה שניתן לקחת לבד אי אפשר לתת לו יש מספר תירוצים:

• ריטב"א- הריטב"א בעבודה זרה (ו.) מתרץ את שתי הסוגיות. לדעת הריטב"א ב"חד עברא" מותר לסייע רק בכך שה"עיוור" לא אומר בפירוש שיעשה איסור על ידי החפץ לעבודה זרה למרות שיש חשש שישתמש בזה לעשות איסור, מכיוון שיכול להגיע בעצמו אל הדבר איסור, מותר לכתחילה להביא לו.

אבל, כשה"עיוור" אומר בבירור ובפירוש שרוצה את ה"מכשול" לצורך עבירה ואיסור,

אסור לתת לו בגלל שיש דין של מסייע לעוברי עבירה.

בתרי עברא בשני המקרים המכשיל עובר על לפני עיוור.

ההבדל טמון בכך שב"תרי עברי" האיסור הוא "לפני עיוור" כך שעצם העובדה שבגללנו הוא נכשל היא האיסור בפני עצמה.

לעומת זאת, ב"חד עברא" אין איסור מצד "לפני עיוור" והאיסור הוא מצד "מסייע עוברי עבירה" וכדי להיחשב כמסייע לעבירה צריך לדעת בבירור שהעיוור יעשה את העבירה[2]

• 'הכתב סופר' (יורה דעה סימן פ"ג)- הכתב סופר מחלק בין סיוע לפני העבירה לבין סיוע בזמן העבירה. סיוע לפני העבירה מותר לכתחילה ב"חד עברא" ( מכירת בהמה לגוי כשלגוי כבר יש בהמה לצורך ע"ז). לעומת זאת סיוע בזמן העבירה (מקרה העני ובעל הבית בשבת) יש איסור של "מסייע". לעומת זאת, כשקיים איסור של לפני עיוור ב"תרי עברי" אז הוא קיים גם לפני העבירה.
  
  החילוק הוא בכך שבמהות, האיסור "לפני עיוור" הוא שהמכשיל עומד בצד ונותן ל"עיוור" את האפשרות לעבור את העבירה. וזה ניתן לעשות גם לפני הביצוע בפועל של העבירה לעומת זאת ב"מסייע" יש השתתפות בעבירה והשתתפות בעבירה יכולה להיות רק בשעה בו העבירה מתבצעת.
  ובעזרת חילוק זה אפשר גם ליישב את ההבדל בין התוספות בשבת לבין התוספות בעבודה זרה.
  התוספות בעבודה זרה מדבר על מקרה של הושטת כוס של יין לנזיר או מכירת בהמה לגוי כלומר מדובר לפני שעת ביצוע העבירה בפועל. ולכן כל הדיון הוא רק מצד "לפני עיוור" . ובמצב של "חד עברא" ואין לפני עיוור מותר לגמרי כי לא שייך לומר איסור מסייע כי זה נעשה לפני ביצוע העבירה.[3]

לעומת זאת הגמרא בשבת מדברת על מצב של הושטה לתוך היד של העני כלומר שהסיוע נעשה מיד ברגע העבירה ולכן גם אם לא שייך "לפני עיוור" עדיין יש איסור מסייע. וראייה לכך מביא הכתב סופר מהמשנה בגיטין סא. שאומרת:

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה... אבל לא תבור ולא תטחן עמה... וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום

גיטין סא.

המשנה אומרת שאשה יכולה לסייע כל ידי נתינת כלים לאשה שיש סיכוי שתכין בהם                        אוכל שיהיה אסור באכילה כי הוא שביעית אבל אסור לה לעזור להכין ממש את האוכל מפרות שביעית. כלומר רואים מהמשנה שמותר לסייע לפני המעשה אבל האיסור לסייע הוא רק בשעת המעשה עצמו

ורש"י שם כותב:

לא תבור ולא תטחון עמה - לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה.

גיטין סא. רש"י ד"ה לא תבור ולא תטחון עמה

מהגמרא ורש"י רואים בבירור שאיסור "מסייע" הוא רק בשעת העבירה[4]

הגמרא בבא מציעא ה.-ה: אומרת שרועה חשוב כגזלן מכיוון שכנראה הוא רואה את העדר שלו בשדות שכנראה הם לא שלו ולכן רועה מוחזק כגזלן. בהמשך, הגמרא אומרת שהרועה החשוד הוא רק רועה בהמות שלו אבל רועה בהמות של אחרים לא מוחזק כגזלן משום שיש חזקה "שאין אדם חוטא ולא לו".

הגמרא מסבירה שיש חובה לומר ככה כי בפועל, במציאות, רואים שאנשים נותנים את הצאן שלהם לרועה ואם לא היינו אומרים ש"אין אדם חוטא ולא לו" איך אנשים יכולים להביא את הצאן שלהם לרועה? הרי הם יעברו על "לפני עיוור לא תתן מכשול".

הריטב"א על אתר כותב שהנותן לרועה לא עובר על 'לפני עיוור' גם אם היה הרועה חשוד על גזל, כיוון שלרועה יש בהמות משלו ושבכל מקרה ירעה את הבהמות שלו בשדות זרים ולכן ניתן יהיה להוסיף לו עוד צאן.

והריטב"א אומר שכשהגמרא אמרה שהרועה עובר על איסור לפני עיוור היא התכוונה לאיסור מסייע, שהוא רק מדרבנן. או שמדובר ברועה שאין לו בהמות משלו.

ואם מדובר על מסייע, יוצא מכאן שלא כמו החילוק של הכתב סופר. שהרי כאן מדובר על הנתינה לפני שעת האיסור ובכל זאת יש עדיין איסור מסייע לפי הריטב"א לעומת זאת על פי הכתב סופר אין כאן איסור מסייע.

הלכות עירובין סימן שמו או שמז בסופו, שניהם מאוד קצרים...

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.