ונראה שזה איסור דאורייתא וזהו לאו שבכללות (שכלולים בו כמה איסורים) כמובא בחז"ל וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות: "ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה".

הגדרים שלו הוא:

- או לעשות את העבירה עצמה כמו לטמא כהן או נזיר או להלביש על אחר כלאים.

- או לסייע לו סייוע כזה שבלעדיו לא היה יכול לעבור את העבירה (כמו להגיש לנזיר יין מהעבר השני של הנהר, ראה למשל בע"ז דף ו ע"א).

- או לגרום לנסיבות שיעודדו אחרים לעבור עבירה, כמו להלוות בלא עדים / משכון או להכות בנו הגדול או למכור נשק ללסטים או לקנות דבר גזול (כל אלו הם מהגמרא, אם חשוב לך המקורות אז אפרט בע"ה).

אם לא קונים בשבת אז לא עוברים ב"לפני עור", איסור סיוע בידי עוברי עבירה הוא רק בהקשר של העבירה עצמה.

(אבל חשוב לדעת שבמקומות שפתוחים בשבת אין כשרות ויכולות להיות בעיות של הנאה ממלאכת שבת)

אבל מבחינה לא הלכתית - לצרכנים יש יכולת להפעיל לחץ כלכלי, אם אנחנו רוצים שמקום מסוים לא יפתח בשבת אז זכותנו להעמיד את זה כתנאי. מקום שמחלל שבת - הוא לא ראוי לזכות שנקנה בו.

דבר נוסף - באופן כללי צריך להעדיף קנייה מיהודי שומר תורה ומצוות על קנייה מגוי או 'חילוני' כמו שכתוב בספרא: "ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? ת"ל 'או קנה מיד עמיתך'".

על מי שמסייע סיוע לעבירה, גם אם היה אפשר לעבור אותה בלעדיו.

[אני לא בטוח שאני מדייק, אבל כמעט בטוח שיש משהו כזה].

הסוגיה העיקרית לגבי סיוע היא בשבת צ"ג לגבי שניים שעשו מלאכה שרק אחד מהם יכול לבצע לבד: "הי מנייהו מיחייב? אמר רב חסדא: זה שיכול. דאי זה, שאינו יכול - מאי קא עביד? - אמר ליה רב המנונא: דקא מסייע בהדיה! - אמר ליה: מסייע אין בו ממש... לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש? שמע מינה".

וברמב"ם: "זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה".

ובגמרא בע"ז שהזכרתי לעייל ועוד הגדר ללפני עור הוא שלא היה יכול לעבור בעצמו כנ"ל.

אם יש לך מקור על איסור דרבנן כזה אשמח לשמוע, וכן איך הוא מסתדר עם "מסייע אין בו ממש".

זה האם גוף המעשה נחשב מעשה שלו. האיסור כאן הוא מצד אחר.

בעקבות דבריך נזכרתי בדיון קשור ומצאתי-

"ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו דקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור" (תוס' שבת ג ד"ה בבא דרישא).

אפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז דף ו: דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. (רא"ש שבת סי' א).

וכמו שציטטתי מהרמב"ם אין בו גם איסור דרבנן מפורש (הלשון "אינו חייב כלום" בהלכות שבת אינו איסור דרבנן כמובא בפ"א שם).

לגבי האיסור דרבנן המופיע בתוס' - זה לא איסור של מסייע אלא חיוב של הפרשה מאיסור, באותה מידה אפשר לומר שעובר על מצוות עשה דאורייתא של "הוכח תוכיח". לא מדובר במקרה שאפשר להפריש או להוכיח אלא לגבי הסיוע עצמו - אלו שתי סוגיות שונות.

"וכל זה הדקדוק אינו נראה לי, דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת:"

ומהנידון של התוס' והרא"ש נראה שהם נקטו שגם במקרה שלא שייך להפריש אסור לסייע, עיי"ש, וכנראה מהחובה להפריש הם הסיקו שפשוט שאסור לסייע.

א. מדובר רק בסיוע במעשה עצמו.

ב. הרא"ש (שמפרש את התוס') אומר זאת מסברא בלבד, לענ"ד כדי לחדש גזירה דרבנן צריך מקור מפורש יותר.

ג. לכאורה 'סיוע' כזה כלול בגדר השלישי שהבאתי לעייל, ולכן אולי יהיה בזה אף איסור דאורייתא (למרות שהנידון שהתוס' והרא"ש עוסקים בו הוא סיוע באיסור שהוא עצמו מדרבנן, אבל זה כבר דיון בפני עצמו).

מסייע

התוספות בעבודה זרה ו: ד"ה מניין כותבים שאסור לתת למומרים דברי איסור לצורכי עבודה זרה. גם אם הדבר שייך לגוי אסור להביא לו את החפץ ששיך לו מכיוון שאנו יודעים בוודאות שהם ישתמשו בו לצורך עבודה זרה. ומוסיפים התוספות ואומרים: 

ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק  דקאי בתרי עברי דנהרא

תוספות עבודה זרה ו. "מניין שכותבים

התוספות מסייגים את מה שאמרו לגבי נתינת חפץ של עבודה זרה השייך לגוי ונמצא אצל יהודי לגוי רק במקרה של "תרי עברא" ומזה נשמע שכשהמומר יכול להגיע לבד לאיסור מותר לתת לו את החפץ ל מרות שברור לנו שהוא ישתמש בו לעבודה זרה.[1]

לעומת זאת, המשנה הראשונה במסכת שבת אומרת שכשהעני מכניס את ידו לתוך היד של בעל הבית שבא לתרום לו אוכל העני חייב משום מלאכת הוצאה ובעל הבית התורם פטור. והגמרא טורחת לציין בדף ג. שמדובר ב"פטור אבל מותר" ולא רק ב"פטור אבל אסור" כמו שבד"כ אנחנו אומרים בשבת כשהמשנה אומרת פטור.

התוספות מקשים למה אין כאן איסור של "לפני עיוור" . ואפילו אם נאמר שמדובר במקרה של "חד עברא" כי העני יכול להניח גם ללא עזרת בעל הבית אומרים התוספות:

איסורא דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור

תוספות שבת ג.

מהתוספות בשבת נשמע שגם כשאין דין של "לפני עיוור". עדיין יש איסור דרבנן.( בגלל זה תוספות מעמידים את המשנה במצב של נתינה לעני גוי. והתוספות הביאו דוגמה שהיהודי יהיה חייב בכך)

יש מספר אפשרויות להסביר את האיסור דרבנן שיש במשנה:

• איסור דרבנן של לפני עיוור
• איסור דרבנן של "הוכח תוכיח"
• איסור דרבנן של מסייע לעוברי עבירה- וזו אכן ההבנה המקובלת

הרמ"א מביא את שתי הדעות של התוספות בעניין מסייע, גם את הגמרא בשבת וגם את הגמרא בע"ז:

 י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו... אבל אם  יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.ויש מחמירין ונהגו להקל

רמ"א יו"ד קנ"א א

כלומר, מהרמ"א נראה שהוא הבין את הגמרא שמדובר אפילו שהעני יהודי ולפי זה נוהגים להקל במסייע ואפילו אם המסייע הוא מישראל (כמו שנראה מהתוספות בעבודה זרה)

לסתירה בין התוספות בעבודה זרה שממנו נשמע שבזמן שהמומר יכול להגיע בעצמו לחפץ של העבודה זרה מותר לתת לו. לבין התוספות בשבת שאומרים שגם במצב זה שניתן לקחת לבד אי אפשר לתת לו יש מספר תירוצים:

• ריטב"א- הריטב"א בעבודה זרה (ו.) מתרץ את שתי הסוגיות. לדעת הריטב"א ב"חד עברא" מותר לסייע רק בכך שה"עיוור" לא אומר בפירוש שיעשה איסור על ידי החפץ לעבודה זרה למרות שיש חשש שישתמש בזה לעשות איסור, מכיוון שיכול להגיע בעצמו אל הדבר איסור, מותר לכתחילה להביא לו.

אבל, כשה"עיוור" אומר בבירור ובפירוש שרוצה את ה"מכשול" לצורך עבירה ואיסור,

אסור לתת לו בגלל שיש דין של מסייע לעוברי עבירה.

בתרי עברא בשני המקרים המכשיל עובר על לפני עיוור.

ההבדל טמון בכך שב"תרי עברי" האיסור הוא "לפני עיוור" כך שעצם העובדה שבגללנו הוא נכשל היא האיסור בפני עצמה.

לעומת זאת, ב"חד עברא" אין איסור מצד "לפני עיוור" והאיסור הוא מצד "מסייע עוברי עבירה" וכדי להיחשב כמסייע לעבירה צריך לדעת בבירור שהעיוור יעשה את העבירה[2]

• 'הכתב סופר' (יורה דעה סימן פ"ג)- הכתב סופר מחלק בין סיוע לפני העבירה לבין סיוע בזמן העבירה. סיוע לפני העבירה מותר לכתחילה ב"חד עברא" ( מכירת בהמה לגוי כשלגוי כבר יש בהמה לצורך ע"ז). לעומת זאת סיוע בזמן העבירה (מקרה העני ובעל הבית בשבת) יש איסור של "מסייע". לעומת זאת, כשקיים איסור של לפני עיוור ב"תרי עברי" אז הוא קיים גם לפני העבירה.
  
  החילוק הוא בכך שבמהות, האיסור "לפני עיוור" הוא שהמכשיל עומד בצד ונותן ל"עיוור" את האפשרות לעבור את העבירה. וזה ניתן לעשות גם לפני הביצוע בפועל של העבירה לעומת זאת ב"מסייע" יש השתתפות בעבירה והשתתפות בעבירה יכולה להיות רק בשעה בו העבירה מתבצעת.
  ובעזרת חילוק זה אפשר גם ליישב את ההבדל בין התוספות בשבת לבין התוספות בעבודה זרה.
  התוספות בעבודה זרה מדבר על מקרה של הושטת כוס של יין לנזיר או מכירת בהמה לגוי כלומר מדובר לפני שעת ביצוע העבירה בפועל. ולכן כל הדיון הוא רק מצד "לפני עיוור" . ובמצב של "חד עברא" ואין לפני עיוור מותר לגמרי כי לא שייך לומר איסור מסייע כי זה נעשה לפני ביצוע העבירה.[3]

לעומת זאת הגמרא בשבת מדברת על מצב של הושטה לתוך היד של העני כלומר שהסיוע נעשה מיד ברגע העבירה ולכן גם אם לא שייך "לפני עיוור" עדיין יש איסור מסייע. וראייה לכך מביא הכתב סופר מהמשנה בגיטין סא. שאומרת:

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה... אבל לא תבור ולא תטחן עמה... וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום

גיטין סא.

המשנה אומרת שאשה יכולה לסייע כל ידי נתינת כלים לאשה שיש סיכוי שתכין בהם                        אוכל שיהיה אסור באכילה כי הוא שביעית אבל אסור לה לעזור להכין ממש את האוכל מפרות שביעית. כלומר רואים מהמשנה שמותר לסייע לפני המעשה אבל האיסור לסייע הוא רק בשעת המעשה עצמו

ורש"י שם כותב:

לא תבור ולא תטחון עמה - לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה.

גיטין סא. רש"י ד"ה לא תבור ולא תטחון עמה

מהגמרא ורש"י רואים בבירור שאיסור "מסייע" הוא רק בשעת העבירה[4]

הגמרא בבא מציעא ה.-ה: אומרת שרועה חשוב כגזלן מכיוון שכנראה הוא רואה את העדר שלו בשדות שכנראה הם לא שלו ולכן רועה מוחזק כגזלן. בהמשך, הגמרא אומרת שהרועה החשוד הוא רק רועה בהמות שלו אבל רועה בהמות של אחרים לא מוחזק כגזלן משום שיש חזקה "שאין אדם חוטא ולא לו".

הגמרא מסבירה שיש חובה לומר ככה כי בפועל, במציאות, רואים שאנשים נותנים את הצאן שלהם לרועה ואם לא היינו אומרים ש"אין אדם חוטא ולא לו" איך אנשים יכולים להביא את הצאן שלהם לרועה? הרי הם יעברו על "לפני עיוור לא תתן מכשול".

הריטב"א על אתר כותב שהנותן לרועה לא עובר על 'לפני עיוור' גם אם היה הרועה חשוד על גזל, כיוון שלרועה יש בהמות משלו ושבכל מקרה ירעה את הבהמות שלו בשדות זרים ולכן ניתן יהיה להוסיף לו עוד צאן.

והריטב"א אומר שכשהגמרא אמרה שהרועה עובר על איסור לפני עיוור היא התכוונה לאיסור מסייע, שהוא רק מדרבנן. או שמדובר ברועה שאין לו בהמות משלו.

ואם מדובר על מסייע, יוצא מכאן שלא כמו החילוק של הכתב סופר. שהרי כאן מדובר על הנתינה לפני שעת האיסור ובכל זאת יש עדיין איסור מסייע לפי הריטב"א לעומת זאת על פי הכתב סופר אין כאן איסור מסייע.

הלכות עירובין סימן שמו או שמז בסופו, שניהם מאוד קצרים...

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו