ונראה שזה איסור דאורייתא וזהו לאו שבכללות (שכלולים בו כמה איסורים) כמובא בחז"ל וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות: "ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה".

הגדרים שלו הוא:

- או לעשות את העבירה עצמה כמו לטמא כהן או נזיר או להלביש על אחר כלאים.

- או לסייע לו סייוע כזה שבלעדיו לא היה יכול לעבור את העבירה (כמו להגיש לנזיר יין מהעבר השני של הנהר, ראה למשל בע"ז דף ו ע"א).

- או לגרום לנסיבות שיעודדו אחרים לעבור עבירה, כמו להלוות בלא עדים / משכון או להכות בנו הגדול או למכור נשק ללסטים או לקנות דבר גזול (כל אלו הם מהגמרא, אם חשוב לך המקורות אז אפרט בע"ה).

אם לא קונים בשבת אז לא עוברים ב"לפני עור", איסור סיוע בידי עוברי עבירה הוא רק בהקשר של העבירה עצמה.

(אבל חשוב לדעת שבמקומות שפתוחים בשבת אין כשרות ויכולות להיות בעיות של הנאה ממלאכת שבת)

אבל מבחינה לא הלכתית - לצרכנים יש יכולת להפעיל לחץ כלכלי, אם אנחנו רוצים שמקום מסוים לא יפתח בשבת אז זכותנו להעמיד את זה כתנאי. מקום שמחלל שבת - הוא לא ראוי לזכות שנקנה בו.

דבר נוסף - באופן כללי צריך להעדיף קנייה מיהודי שומר תורה ומצוות על קנייה מגוי או 'חילוני' כמו שכתוב בספרא: "ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? ת"ל 'או קנה מיד עמיתך'".

על מי שמסייע סיוע לעבירה, גם אם היה אפשר לעבור אותה בלעדיו.

[אני לא בטוח שאני מדייק, אבל כמעט בטוח שיש משהו כזה].

הסוגיה העיקרית לגבי סיוע היא בשבת צ"ג לגבי שניים שעשו מלאכה שרק אחד מהם יכול לבצע לבד: "הי מנייהו מיחייב? אמר רב חסדא: זה שיכול. דאי זה, שאינו יכול - מאי קא עביד? - אמר ליה רב המנונא: דקא מסייע בהדיה! - אמר ליה: מסייע אין בו ממש... לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש? שמע מינה".

וברמב"ם: "זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה".

ובגמרא בע"ז שהזכרתי לעייל ועוד הגדר ללפני עור הוא שלא היה יכול לעבור בעצמו כנ"ל.

אם יש לך מקור על איסור דרבנן כזה אשמח לשמוע, וכן איך הוא מסתדר עם "מסייע אין בו ממש".

זה האם גוף המעשה נחשב מעשה שלו. האיסור כאן הוא מצד אחר.

בעקבות דבריך נזכרתי בדיון קשור ומצאתי-

"ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו דקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור" (תוס' שבת ג ד"ה בבא דרישא).

אפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז דף ו: דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. (רא"ש שבת סי' א).

וכמו שציטטתי מהרמב"ם אין בו גם איסור דרבנן מפורש (הלשון "אינו חייב כלום" בהלכות שבת אינו איסור דרבנן כמובא בפ"א שם).

לגבי האיסור דרבנן המופיע בתוס' - זה לא איסור של מסייע אלא חיוב של הפרשה מאיסור, באותה מידה אפשר לומר שעובר על מצוות עשה דאורייתא של "הוכח תוכיח". לא מדובר במקרה שאפשר להפריש או להוכיח אלא לגבי הסיוע עצמו - אלו שתי סוגיות שונות.

"וכל זה הדקדוק אינו נראה לי, דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת:"

ומהנידון של התוס' והרא"ש נראה שהם נקטו שגם במקרה שלא שייך להפריש אסור לסייע, עיי"ש, וכנראה מהחובה להפריש הם הסיקו שפשוט שאסור לסייע.

א. מדובר רק בסיוע במעשה עצמו.

ב. הרא"ש (שמפרש את התוס') אומר זאת מסברא בלבד, לענ"ד כדי לחדש גזירה דרבנן צריך מקור מפורש יותר.

ג. לכאורה 'סיוע' כזה כלול בגדר השלישי שהבאתי לעייל, ולכן אולי יהיה בזה אף איסור דאורייתא (למרות שהנידון שהתוס' והרא"ש עוסקים בו הוא סיוע באיסור שהוא עצמו מדרבנן, אבל זה כבר דיון בפני עצמו).

מסייע

התוספות בעבודה זרה ו: ד"ה מניין כותבים שאסור לתת למומרים דברי איסור לצורכי עבודה זרה. גם אם הדבר שייך לגוי אסור להביא לו את החפץ ששיך לו מכיוון שאנו יודעים בוודאות שהם ישתמשו בו לצורך עבודה זרה. ומוסיפים התוספות ואומרים: 

ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק  דקאי בתרי עברי דנהרא

תוספות עבודה זרה ו. "מניין שכותבים

התוספות מסייגים את מה שאמרו לגבי נתינת חפץ של עבודה זרה השייך לגוי ונמצא אצל יהודי לגוי רק במקרה של "תרי עברא" ומזה נשמע שכשהמומר יכול להגיע לבד לאיסור מותר לתת לו את החפץ ל מרות שברור לנו שהוא ישתמש בו לעבודה זרה.[1]

לעומת זאת, המשנה הראשונה במסכת שבת אומרת שכשהעני מכניס את ידו לתוך היד של בעל הבית שבא לתרום לו אוכל העני חייב משום מלאכת הוצאה ובעל הבית התורם פטור. והגמרא טורחת לציין בדף ג. שמדובר ב"פטור אבל מותר" ולא רק ב"פטור אבל אסור" כמו שבד"כ אנחנו אומרים בשבת כשהמשנה אומרת פטור.

התוספות מקשים למה אין כאן איסור של "לפני עיוור" . ואפילו אם נאמר שמדובר במקרה של "חד עברא" כי העני יכול להניח גם ללא עזרת בעל הבית אומרים התוספות:

איסורא דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור

תוספות שבת ג.

מהתוספות בשבת נשמע שגם כשאין דין של "לפני עיוור". עדיין יש איסור דרבנן.( בגלל זה תוספות מעמידים את המשנה במצב של נתינה לעני גוי. והתוספות הביאו דוגמה שהיהודי יהיה חייב בכך)

יש מספר אפשרויות להסביר את האיסור דרבנן שיש במשנה:

• איסור דרבנן של לפני עיוור
• איסור דרבנן של "הוכח תוכיח"
• איסור דרבנן של מסייע לעוברי עבירה- וזו אכן ההבנה המקובלת

הרמ"א מביא את שתי הדעות של התוספות בעניין מסייע, גם את הגמרא בשבת וגם את הגמרא בע"ז:

 י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו... אבל אם  יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.ויש מחמירין ונהגו להקל

רמ"א יו"ד קנ"א א

כלומר, מהרמ"א נראה שהוא הבין את הגמרא שמדובר אפילו שהעני יהודי ולפי זה נוהגים להקל במסייע ואפילו אם המסייע הוא מישראל (כמו שנראה מהתוספות בעבודה זרה)

לסתירה בין התוספות בעבודה זרה שממנו נשמע שבזמן שהמומר יכול להגיע בעצמו לחפץ של העבודה זרה מותר לתת לו. לבין התוספות בשבת שאומרים שגם במצב זה שניתן לקחת לבד אי אפשר לתת לו יש מספר תירוצים:

• ריטב"א- הריטב"א בעבודה זרה (ו.) מתרץ את שתי הסוגיות. לדעת הריטב"א ב"חד עברא" מותר לסייע רק בכך שה"עיוור" לא אומר בפירוש שיעשה איסור על ידי החפץ לעבודה זרה למרות שיש חשש שישתמש בזה לעשות איסור, מכיוון שיכול להגיע בעצמו אל הדבר איסור, מותר לכתחילה להביא לו.

אבל, כשה"עיוור" אומר בבירור ובפירוש שרוצה את ה"מכשול" לצורך עבירה ואיסור,

אסור לתת לו בגלל שיש דין של מסייע לעוברי עבירה.

בתרי עברא בשני המקרים המכשיל עובר על לפני עיוור.

ההבדל טמון בכך שב"תרי עברי" האיסור הוא "לפני עיוור" כך שעצם העובדה שבגללנו הוא נכשל היא האיסור בפני עצמה.

לעומת זאת, ב"חד עברא" אין איסור מצד "לפני עיוור" והאיסור הוא מצד "מסייע עוברי עבירה" וכדי להיחשב כמסייע לעבירה צריך לדעת בבירור שהעיוור יעשה את העבירה[2]

• 'הכתב סופר' (יורה דעה סימן פ"ג)- הכתב סופר מחלק בין סיוע לפני העבירה לבין סיוע בזמן העבירה. סיוע לפני העבירה מותר לכתחילה ב"חד עברא" ( מכירת בהמה לגוי כשלגוי כבר יש בהמה לצורך ע"ז). לעומת זאת סיוע בזמן העבירה (מקרה העני ובעל הבית בשבת) יש איסור של "מסייע". לעומת זאת, כשקיים איסור של לפני עיוור ב"תרי עברי" אז הוא קיים גם לפני העבירה.
  
  החילוק הוא בכך שבמהות, האיסור "לפני עיוור" הוא שהמכשיל עומד בצד ונותן ל"עיוור" את האפשרות לעבור את העבירה. וזה ניתן לעשות גם לפני הביצוע בפועל של העבירה לעומת זאת ב"מסייע" יש השתתפות בעבירה והשתתפות בעבירה יכולה להיות רק בשעה בו העבירה מתבצעת.
  ובעזרת חילוק זה אפשר גם ליישב את ההבדל בין התוספות בשבת לבין התוספות בעבודה זרה.
  התוספות בעבודה זרה מדבר על מקרה של הושטת כוס של יין לנזיר או מכירת בהמה לגוי כלומר מדובר לפני שעת ביצוע העבירה בפועל. ולכן כל הדיון הוא רק מצד "לפני עיוור" . ובמצב של "חד עברא" ואין לפני עיוור מותר לגמרי כי לא שייך לומר איסור מסייע כי זה נעשה לפני ביצוע העבירה.[3]

לעומת זאת הגמרא בשבת מדברת על מצב של הושטה לתוך היד של העני כלומר שהסיוע נעשה מיד ברגע העבירה ולכן גם אם לא שייך "לפני עיוור" עדיין יש איסור מסייע. וראייה לכך מביא הכתב סופר מהמשנה בגיטין סא. שאומרת:

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה... אבל לא תבור ולא תטחן עמה... וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום

גיטין סא.

המשנה אומרת שאשה יכולה לסייע כל ידי נתינת כלים לאשה שיש סיכוי שתכין בהם                        אוכל שיהיה אסור באכילה כי הוא שביעית אבל אסור לה לעזור להכין ממש את האוכל מפרות שביעית. כלומר רואים מהמשנה שמותר לסייע לפני המעשה אבל האיסור לסייע הוא רק בשעת המעשה עצמו

ורש"י שם כותב:

לא תבור ולא תטחון עמה - לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה.

גיטין סא. רש"י ד"ה לא תבור ולא תטחון עמה

מהגמרא ורש"י רואים בבירור שאיסור "מסייע" הוא רק בשעת העבירה[4]

הגמרא בבא מציעא ה.-ה: אומרת שרועה חשוב כגזלן מכיוון שכנראה הוא רואה את העדר שלו בשדות שכנראה הם לא שלו ולכן רועה מוחזק כגזלן. בהמשך, הגמרא אומרת שהרועה החשוד הוא רק רועה בהמות שלו אבל רועה בהמות של אחרים לא מוחזק כגזלן משום שיש חזקה "שאין אדם חוטא ולא לו".

הגמרא מסבירה שיש חובה לומר ככה כי בפועל, במציאות, רואים שאנשים נותנים את הצאן שלהם לרועה ואם לא היינו אומרים ש"אין אדם חוטא ולא לו" איך אנשים יכולים להביא את הצאן שלהם לרועה? הרי הם יעברו על "לפני עיוור לא תתן מכשול".

הריטב"א על אתר כותב שהנותן לרועה לא עובר על 'לפני עיוור' גם אם היה הרועה חשוד על גזל, כיוון שלרועה יש בהמות משלו ושבכל מקרה ירעה את הבהמות שלו בשדות זרים ולכן ניתן יהיה להוסיף לו עוד צאן.

והריטב"א אומר שכשהגמרא אמרה שהרועה עובר על איסור לפני עיוור היא התכוונה לאיסור מסייע, שהוא רק מדרבנן. או שמדובר ברועה שאין לו בהמות משלו.

ואם מדובר על מסייע, יוצא מכאן שלא כמו החילוק של הכתב סופר. שהרי כאן מדובר על הנתינה לפני שעת האיסור ובכל זאת יש עדיין איסור מסייע לפי הריטב"א לעומת זאת על פי הכתב סופר אין כאן איסור מסייע.

הלכות עירובין סימן שמו או שמז בסופו, שניהם מאוד קצרים...

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום