אוף
פשוט אוף אחד גדול.
כלום לא הולך.
כלום לא עובד.
אני רוצה לכתוב עם שגיאות כתיב אבל זה משגע לי בעין אז אוותר.
אתם יודעים שהכי מעצבן ליפול ולהרגיש ממש חלק משמעותי מהנפילה?
הרגשתי שאני נופלת, ידעתי שזה קורה. הרגשתי שזה גם לא טוב, אבל בכל זאת התעלמתי.
בכל זאת נתתי לעצמי ליפול, והינה, נפלתי.
אמנם זו כביכול נפילה מתוקה, אבל זו נפילה.
הלוואי שיום אחד אזכר במשהו האמיתי, ההוא שהודחק כל כך רחוק, בפינה הכי רחוקה שאפשר, והכי פינתית, שכבר לא זוכרים מה יש שם. שלא זוכרים את המצב המקורי שלה.
אני צריכה לפתוח את הראש. אבל זה לא יקרה גם אם מאד ארצה. ואם כן, זה יהיה חבל, כי מה שעבדתי עליו יפתח לעיני כל ואז כבר לא תיהיה מטרה לכלום
אני לא יודעת מה קרה לי. זה מאד לא אופייני לי, אבל פתאום נגמרו לי המילים.
פתאום אין מה להגיב, פתאום לא יודעת איך.
לא מדברת.
לבנאדם נגמר תיקצוב המילים באיזשהו שלב בחיים. אולי זו אות הזהרה שאני צריכה להתחיל לשתוק כשלא צריך ולדבר כשצריך.
אין לי את זה בלהבין מתי נכון ומתי לא.
החופש הזה עשה רע.
כשאני מתנתקת, אני מתנתקת. וזה נורא
אני אצטרך לעשות עם זה משהו, איפשר שזה יימשך כך.
אתם יודעים מה זה נעל?
נעל זה דבר שלרוב מבוזה. אולי הוא יפה, אבל זה בחלק התחתון של הגוף, הלא בולט, אולי גם המכוער.
זה מיועד למנוע אפשרות של פגיעה ברגל.
זה מבוזה.
זה לא דבר שאוהבים |מהרהרת בזה עדין|
גם נעל זה לא דבר שיש לו יכולת דיבור
אז איך יכול להיות שיש אנשים נעל?
כן, נעל של ממש. אפשר גם נעל בית.
אני אוהבת אותך. גם אם לא אמרתי את זה.
מחכה להודעה ההיא, שמתפרקים בה, שאומרים בה הכל. גם אם זה לא נעים. מבטיחה שלא אחשיב אותך כשונה. זה לגיטימי לגמרי
וזה נצרך, אני מרגישה.
צריך לדבר, חייב.
אני פה תמיד
הלוואי שאנשים בעולם יסלחו לי.
יש כל כך הרבה אנשים שאני צכה לבקש מהם סליחה.
גם על עצם היותי אני
גם על עצם היפגשותי איתם
גם על עצמם קיומי בעולם
זה לא יוצא מהראש אף פעם, תמיד זה שם, מונח במקום המיועד לזה, במקום השמור לזה.
יש לזה מקום גדול, עם הרבה כבוד.
זה לא טוב. זה בכלל לא טוב.
אבל אני לא מוכנה לשנות ולעזור, אז זה המחיר.
העתיד צופן כל כך הרבה הפתעות.
אני כבר לא מצפה לכלום כלום.
פופ
זהו להיום.
פשוט אוף אחד גדול.
כלום לא הולך.
כלום לא עובד.
אני רוצה לכתוב עם שגיאות כתיב אבל זה משגע לי בעין אז אוותר.
אתם יודעים שהכי מעצבן ליפול ולהרגיש ממש חלק משמעותי מהנפילה?
הרגשתי שאני נופלת, ידעתי שזה קורה. הרגשתי שזה גם לא טוב, אבל בכל זאת התעלמתי.
בכל זאת נתתי לעצמי ליפול, והינה, נפלתי.
אמנם זו כביכול נפילה מתוקה, אבל זו נפילה.
הלוואי שיום אחד אזכר במשהו האמיתי, ההוא שהודחק כל כך רחוק, בפינה הכי רחוקה שאפשר, והכי פינתית, שכבר לא זוכרים מה יש שם. שלא זוכרים את המצב המקורי שלה.
אני צריכה לפתוח את הראש. אבל זה לא יקרה גם אם מאד ארצה. ואם כן, זה יהיה חבל, כי מה שעבדתי עליו יפתח לעיני כל ואז כבר לא תיהיה מטרה לכלום
אני לא יודעת מה קרה לי. זה מאד לא אופייני לי, אבל פתאום נגמרו לי המילים.
פתאום אין מה להגיב, פתאום לא יודעת איך.
לא מדברת.
לבנאדם נגמר תיקצוב המילים באיזשהו שלב בחיים. אולי זו אות הזהרה שאני צריכה להתחיל לשתוק כשלא צריך ולדבר כשצריך.
אין לי את זה בלהבין מתי נכון ומתי לא.
החופש הזה עשה רע.
כשאני מתנתקת, אני מתנתקת. וזה נורא
אני אצטרך לעשות עם זה משהו, איפשר שזה יימשך כך.
אתם יודעים מה זה נעל?
נעל זה דבר שלרוב מבוזה. אולי הוא יפה, אבל זה בחלק התחתון של הגוף, הלא בולט, אולי גם המכוער.
זה מיועד למנוע אפשרות של פגיעה ברגל.
זה מבוזה.
זה לא דבר שאוהבים |מהרהרת בזה עדין|
גם נעל זה לא דבר שיש לו יכולת דיבור
אז איך יכול להיות שיש אנשים נעל?
כן, נעל של ממש. אפשר גם נעל בית.
אני אוהבת אותך. גם אם לא אמרתי את זה.
מחכה להודעה ההיא, שמתפרקים בה, שאומרים בה הכל. גם אם זה לא נעים. מבטיחה שלא אחשיב אותך כשונה. זה לגיטימי לגמרי
וזה נצרך, אני מרגישה.
צריך לדבר, חייב.
אני פה תמיד
הלוואי שאנשים בעולם יסלחו לי.
יש כל כך הרבה אנשים שאני צכה לבקש מהם סליחה.
גם על עצם היותי אני
גם על עצם היפגשותי איתם
גם על עצמם קיומי בעולם
זה לא יוצא מהראש אף פעם, תמיד זה שם, מונח במקום המיועד לזה, במקום השמור לזה.
יש לזה מקום גדול, עם הרבה כבוד.
זה לא טוב. זה בכלל לא טוב.
אבל אני לא מוכנה לשנות ולעזור, אז זה המחיר.
העתיד צופן כל כך הרבה הפתעות.
אני כבר לא מצפה לכלום כלום.
פופ
זהו להיום.
