אני: טוב, נראה לי אני אזוז, בא לי הביתה.
היא: טוב, חבל. היה כיף. חכי, אני אלווה אותך קצת
אני: לא, זה בסדר... |חושש|
היא: מה בסדר? אני צריכה ללוות אותך.
אני: טוב, אבל תטריחי את עצמך.
*יוצאות החוצה*
*אני עם פוף ענק של הנקה על הכתף*
היא: וואי תקשיבי, את לא מבינה מה חברות שלי הביאו לי ליומולדת
*מתחילה לספר על החגיגה והמתנה בפרטי פרטים, עם רקע של משהו כמו שבועיים אחורה אחרת אני לא אבין את הסיפור*
אני: וואלה? מעניין
היא: עכשיו חכי, זה לא הסוף! חברה שלי גם קיבלה כזה והם עשו לה בלה בלה בלה בלה בלה
אני: |לוחץ על הנקודה במוח שבה מפסיקים להקשיב|
היא: בלה בלה בלה בלה בלה
אני: הממ. אהממ. אה? אה
היא: בלה בלה בלה בלה בלה
אני: וואי, מה זה קר לי |כחכוח בעל חשיבות|
היא: כן, גם לי קר... ניפרד?
אני: טוב |מרוצה|
היא: אה, רגע. את יודעת מה היה לי בשבוע שעבר?
אני: נו ,מה?
היא: בלה בלה בלה בלה בלה
ובינתיים בתוך הראש שלי: הפרצוף המסכן שלי מספיק בולט? האנשים מסביב שמים לב שאני במצוקה פה?
אני: סליחה שאני קוטעת אותך, מה השעה?
היא: שלושים וחמש. וואי, כבר מאוחר. בקיצור, בלה בלה בלה בלה בלה
אני: |נואש|
היא: בלה בלה בלה בלה בלה
אני: *מתפרצת לה בהפוגה קטנה* תקשיבי, ממש ממש קפוא לי. סליחה שאני קוטעת אותך...
היא: לא, זה בסדר. עוד ניפגש מהלך החג, אל תדאגי
אני: |לא דואג בכלל|
השעה: 23:45. האירוע: הגעתי הביתה.
וועעאעאעאאעא 
נראלי